דודה רדיו

ילדות ישראלית: תוך כדי, קטענו את השורשים

בבית שלי שרו הרבה, גם אמי וגם אבי. הייתי ילדה של 'זרם העובדים'. אבי, שעלה מרוסיה, שירת בהגנה. סבי היה מורה לעברית. למעשה, גדלתי בבית שההוויה בו היתה ניסיון ליצור את הישראלי החדש. דיברו עברית מאוד רהוטה. לאבי היה שירון שעד היום יש לי, עם שירים כל כך לאומיים וכל כך יפים, וגם אמי, שעלתה מפולין בגיל 12, שירתה בהגנה. שם הם הכירו. הבית היה מאוד לאומי. כשגילו נפט בארץ, אצלנו בבית זה היה אירוע מאוד חשוב. כשהיה שיטפון, אבא שלי היה יוצא עם האוטו כדי לעזור לאנשים. המדינה והבית היו אצלנו אותו דבר, וגדלתי עם האהבה הזו. אבל תוך כדי, כביכול קטענו את השורשים מהיהדות, מהיידיש, מהחיים שלפני מדינת ישראל.

לאבא שלי יש סולם: נרדם הוא פתאום ועצם את עיניו

הפעם הראשונה שכתבתי באופן רציני היתה כשאימא שלי, שכתבה ותרגמה שירים, קיבלה פרויקט - לתרגם את "צלילי המוזיקה". נרתמתי גם כן למשימה, ותרגמתי מתוך התקליט שני שירים, בעודי בת 16.

הכתיבה המשמעותית יותר אירעה אחרי שאבי נפטר, כשהייתי בת 17. אני זוכרת שהלכתי ברגל, והתנגן לי שיר בראש – 'לאבא שלי יש סולם'. רצתי הביתה - פחדתי שהשיר יברח לי - וכתבתי אותו במהירות. אימא שלי, עפרה אליגון, שנפטרה לפני שנה וחצי, היתה חברה של יפה ירקוני ושל הרבה אמנים. היא השמיעה את השיר ליפה, שמיד נכנסה לאולפן והקליטה את הביצוע המפורסם שלה. זה לא רק השיר הראשון שלי שהצליח, אלא השיר הראשון שכתבתי.

אבי נפטר כשהייתי צעירה, ובזמן אמת, לא חשבתי שאני כותבת את זה לזכרו. בסוף השיר כתבתי 'אז למה כששרתי לו שיר שאהב, נרדם הוא פתאום ועצם את עיניו'. מסביב אמרו: 'מסכנה, השיר מדבר על אבא שלה שנפטר'. ואני התעקשתי: 'לא, כתבתי שיר ילדים רגיל'.

היום אני מבינה שהיצירה היא כלי לתרפיה. לא יכולתי להתמודד עם המוות שלו בצורה אחרת, אבל מנגד, הכחשתי שהשיר קשור אליו. הרבה אנשים אמרו שהם קראו את השיר וחשבו על אביהם שנפטר. אחרי שנים באמת גיליתי שהשיר אכן נכתב עליו. למעשה, השיר הערים עליי והטעה אותי.

כותבת ומנהלת אמנותית: מיהורם גאון ועד לחתול שמיל

לאורך השנים כתבתי כמות גדולה של שירים. תמיד התפלאתי איך מכניסים את כל התזמורת לרדיו, ועל זה כתבתי את 'דוד רדיו' ועוד כמה שירים נחמדים. מייק בורשטיין הקליט אותם, ומנהל CBS דאז סיימון שמידט שמע אותם ברדיו. הוא זימן אותי ונתן לי משימה לעשות תקליט משירי ביאליק. לא הבנתי את הרעיון, אבל אספתי שירים כאלה, לקחתי מעבדים טובים ועבדתי על התקליט.
 

 
"שתי מנדולינות" של תלמה אליגון, בביצוע שייקה לוי
 

יום אחד ישבתי עם אימא שלי ואמרתי לה: "אני יודעת מה אני רוצה לעשות בסופו של דבר – אני רוצה להיות אחראית על תקליטי ילדים ב-CBS". בסוף באמת קיבלתי את התפקיד הזה, ובהמשך הגעתי להיות המנהלת האמנותית של המחלקה הישראלית. כל היום ישבתי באולפנים או חיפשתי כישרונות חדשים. ליוויתי אמנים כמו דיויד ברוזה, יהודית רביץ, יהורם גאון, הפרברים, חוה אלברשטיין, אריק סיני ועוד. באותה תקופה גם כתבתי תסריטים ושירים לתוכניות הטלוויזיה "החתול שמיל", "ראש כרוב" ו"הצריף של תמרי".

יונה עם עלה של זית: התמונה נהפכה לשיר

אחד הרגעים הכי מרגשים בחיי היה כשסאדאת נחת בארץ. עליתי לירושלים, ביד אחת החזקתי את דגל ישראל וביד השנייה את דגל מצרים. כל כך התרגשתי, והייתי בטוחה שבתוך דקה וחצי יגיע השלום הנצחי. כשהוא התמהמה, אמרו לי, 'נו, תעשי משהו', והקמתי עם עוד כמה חברים את 'שלום עכשיו'. לא הייתי טיפוס פוליטי או מפלגתי, אבל הרגשתי שאני צריכה לצאת לרחוב ולתת רוח גבית לבגין, כי בטח יש עוד חצי מיליון כמוני. חשבתי שרק צריכים להוציא אותם לרחוב.

זה עבד. נאמתי בהפגנה הראשונה, ורעדתי מרוב התרגשות. בלי ועם קשר לזה, יום אחד, באמצע שנות ה-80, ישבתי בבית ואמרתי לעצמי "הכול בסדר - הילדים בסדר, העבודה בסדר - אז למה תמיד יש לי מין חרדה כזו בבטן?". אותן תחושות הולידו את השיר "יונה עם עלה של זית".

כתבתי את השיר מול תמונה של פיקאסו שבה מופיעה יונה עם עלה של זית. למעשה, תיארתי את התמונה פרט-פרט. יש בה חורבות שמסמלות את מלחמת האזרחים בספרד. אנשים חשבו שכתבתי על החורבות של הערבים, אבל בפועל, המקור הוא בכלל הספרדים.

ארץ צבי: גרסת רועי קליין

במלחמת לבנון השנייה נסעתי ברכב ושמעתי ברדיו ראיון עם אחותו של רועי קליין ז"ל. היא ביקשה להשמיע את השיר שכתבתי, "ארץ צבי", כי זה שיר שאחיה אהב. נסעתי ובכיתי, כי פתאום נבהלתי מהמילים. זה היה שיר שלאורו רועי חינך את החיילים שלו. הבנתי שהשיר נהפך להיות בעצם שלו. לפני כמה זמן הופעתי עם שתי חבורות זמר. שנה שלמה הם שרו שירים שלי ואמרו לי "את צריכה לשיר את ארץ צבי". אמרתי שזה בכלל של יהורם גאון. הם אמרו שהמשפחה של קליין גם תהיה. אמרתי "אולי אכתוב לו בית מיוחד?". כתבתי לשיר בית נוסף, ויהורם גאון ביצע אותו. כולנו היינו אחוזי התרגשות, כולל כמובן משפחתו של קליין.

" יום אחד ישבתי בבית ואמרתי לעצמי "הכול בסדר - הילדים בסדר, העבודה בסדר - אז למה תמיד יש לי מין חרדה כזו בבטן?". אותן תחושות הולידו את השיר "יונה עם עלה של זית". כתבתי את השיר מול תמונה של פיקאסו שבה מופיעה יונה עם עלה של זית. למעשה, תיארתי את התמונה פרט-פרט " פתאום הרגשתי והבנתי שהתפקיד שלי, אם יש כזה דבר, הוא לנסות לגשר בין הצדדים כל הזמן. התרבות שלנו גדלה על מחלוקות. מחלוקות זה בסדר - כולנו אוהבים את הארץ - אבל אסור להפוך את זה לשנאה. צריכים להגיע למקומות הנכונים. אני מרגישה קרבה גדולה גם לאנשים האלה, לא פחות מאשר לאנשים במחנה שלי. אני מבינה שאפשר לחשוב אחרת.  

אימא שלי: אכפתית ודומיננטית

אימא שלי, עפרה אליגון ז"ל, הגיעה במכונית פרטית אל מעבר לתעלת סואץ, לבקר את אחי, הבן שלה. היא היתה בכל מקום, היא כתבה על דמויות, וחוץ מזה, גם טיפלה בהמון אנשים. היא נסעה למחנות המעבר באיטליה בתפקיד של עיתונאית, אבל עזרה להם תוך כדי. במלחמת לבנון השנייה היא הגיעה אל לבנון. לעולים החדשים היא סידרה עבודות. למדתי ממנה את האכפתיות הזו.

הקשר עם אימא היה קצת קשה, כי היא היתה נורא דומיננטית, אבל חשבתי מצד שני, שהיא יכולה גם להזיז את השמש. הייתי ממקימי הוצאת כנרת, כשכתבתי את "הצריף של תמרי" לטלוויזיה. רציתי להוציא את זה גם כספר וללכת להוצאת כתר. אימא עשתה תנועה כזו, של הפשטות הבלתי נסבלת, ואמרה "למה שלא תוציאו את זה לבד?". כך הוצאנו חמישה ספרים ביחד, וככה התחילה הוצאת כנרת, שקיימת עד היום.

היא היתה בולדוזר אמיתי, במובן הטוב, וניהלה מלחמות של אנשים אחרים. אפילו בשנים האחרונות שלה היא טיפלה במכרה מבוגרת דרך הסקייפ ונתנה לה תמיכה משמעותית.

בגרות ישראלית: סגירת מעגל

בשנים האחרונות אני חשה סגירת מעגל שקשורה לאותו דור שבנה את הישראלי יפה הבלורית. בזמנו חשנו ש"צריכים" להתכחש לעבר. בהתאם לכך, גם הבית היה מאוד חילוני. בשלב מסוים, הישראלי הזה כבר נולד והתהווה. הותרו המושכות.

אבל בשנים האחרונות הגעתי למשל לקורס "קולות" של קרן אבי חי, שבו למדתי יהדות. חוויתי שם רגעי רוממות רוח שאי אפשר לתאר בכלל. התרגשות של נגיעה בשורשים וחוויה ממש מכוננת. גם אמי, שכתבה שנים בעברית, פנתה בחזרה לתרבות היידית. היא עמדה בראש קרן לרנר לטיפוח השפה היידית והתמסרה לנושא. מבחינתי, זו סגירת מעגל, והמעניין הוא שכל זה קרה במשפחה אחת שבהתחלה חיפשה את הישראליות החדשה, ובהמשך חזרה לשורשים.

כל הפרטים על המופע "דרך ארוכה" בהשתתפות תלמה אליגון 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי