משטיסל ועד חמי רודנר, מירמי פינקוס ועד מתן חרמוני - התרבות האשכנזית המודרת והנשכחת, של היידיש והקיגל, עושה קאמבק מפואר. וזה עוד כלום לעומת תחייתם המפתיעה של הפיוטים והניגונים האשכנזיים (כן, כן, מתברר שיש דבר כזה)
את סופי השבוע של ילדותה זוכרת פרופ' מיכל גוברין כתערובת של דג מלוח וניגונים חסידיים. אף על פי שמשפחת אביה היתה חלק מקבוצת ההנהגה של מפא"י – דודה עקיבא גוברין היה ח"כ ושר מטעם המפלגה – השבתות של המשפחה הצברית הוקדשו לשחזור חוויות מימי השטעטל.
"היינו מגיעים במונית לאחד הבתים, כי שמירת השבת לא עמדה על הפרק", היא מספרת, "המבוגרים היו שותים יין, מעשנים, על השולחן היה דג מלוח ואוכל אשכנזי מסורתי, אבל אז היינו כולנו מתחילים לפזם פיוטים וניגונים חסידיים שאבי ואחיו הביאו עמם ממחוזות ילדותם. לי, כילדה וכנערה תל אביבית חילונית, זה היה חלק טבעי ממרקם החיים, לצד תנועת הנוער וחיי העיר".
מוזיקאים יהודים באוקראינה, 1912 (צילום: מתוך ויקיפדיה)
אלא שמחוץ לבית משפחת גוברין, המצב היה שונה בתכלית. הקוד החברתי בשנותיה הראשונות של המדינה בז לתרבות היהודית-אשכנזית: ישראל הצעירה סירבה לקלוט אותה והעדיפה לראות בה זיכרון רחוק המזוהה עם גלות אירופה המושמדת. תחת זאת, קם לו בארץ יהודי חדש, שכמו אליק, גיבור ספרו של משה שמיר "הוא הלך בשדות", נולד מהים.
הקוד נותר חזק דיו גם בשנות ה-70. גוברין מספרת שכאשר למדה במסגרת החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב סמינר שעניינו התיאטרון והמזמור החסידי, הדבר נחשב כאקט "כמעט חתרני" מצד המרצה, הבמאי יוסי יזרעאלי.
בהמשך יצאה גוברין ללמוד ולביים בפריז. היא כתבה שם את עבודת הדוקטורט שלה על אודות "תיאטרון קודש בן זמננו" ועיבדה וביימה הצגה על פי רבי נחמן מברסלב. "את המפנה בהתייחסות בישראל כלפי התרבות היהודית הגלותית התחלתי להרגיש רק בשנות ה-90", היא מספרת, "במיוחד כאשר ההצגה 'גוג ומגוג', שהועלתה במעבדה הבינלאומית לתיאטרון יהודי, השתתפה בהצלחה גם בפסטיבל ישראל בשנת 1994. התחלתי לחוש אז לראשונה בנכונות של הזרם המרכזי, סוכני התרבות והקהל, להתייחס לתרבות האשכנזית המסורתית כחלק אינטגרלי מהזהות הישראלית".
מלחין החצר
כ-20 שנה לאחר הצלחת המופע "גוג ומגוג", תשתתף פרופ' גוברין, במסגרת אירועי "פסטיבל הפיוט החסידי" שעורך "בית אביחי" בירושלים, בשיחה על "זהות יהודית אשכנזית צעירה" יחד עם ההיסטוריון ליאור אלפרוביץ' והשחקן-מוזיקאי אבישי פיש. השיחה תקדים את המופע "קול ביער: שירי התבודדות ושירים מיסטיים מיערות פולין ואוקראינה" של הזמרת וחוקרת הפולקלור אולגה אביגיל, ביחד עם פיש. האחרון מספר שינגן במהלך הערב כמה ניגונים ופיוטים ומוסיף: "אני רואה בפיוט האשכנזי חשיבות מוזיקלית, גם מעבר לעניין ההיסטורי והרגשי".
פרופ' מיכל גוברין. חלק ממרקם החייםפרופ' גוברין רואה את הפיוט האשכנזי כחלק מהותי מהתרבות שהתפתחה בקרב יהודי אירופה. "המעמד המיסטי שקיבל הניגון החסידי – המקום המרכזי שניתן לו בעבודת הקודש ככלי לביטויו של הרגש הדתי העמוק – העניק לו לגיטימציה בקרב הקהילות היהודיות במזרח אירופה ואפשר את ההתפשטות המואצת שלו.
"מה שהחל בבעל שם טוב ובתלמידיו נפוץ בקרב החצרות החסידיות, שנבנו על שושלות של אדמו"רים, עד כדי כך שרבים מהאדמו"רים החזיקו בחצרם מלחינים שהתמקדו ביצירת ניגונים חדשים. הניגונים עברו בתוך החצרות ונדדו עם היהודים על פני אזורים נרחבים. הם הושפעו במידה רבה מלחנים מקומיים וממנגינות עתיקות של אותם חבלי ארץ, כך שקל למשל למצוא השפעה של שירי רועים, שגם הם, מטבע הדברים, נדדו והפיצו את הלחנים.
"בהדרגה התפתח עולם שלם של זמרי ניגונים, של מוזיקאים, כליזמרים, להקות נודדות, והניגון בכלי מתפתח בד בבד עם הניגון הקולי. בתוך החצרות והקהילות היה למנגנים ולשרים מקום מרכזי, אבל היו גם יחידים ולהקות שנדדו מכפר לעיירה והופיעו לא רק לפני היהודים, אלא גם לפני הגויים. כלי נגינה כמו כינור, קלרינט, טובה וקונטרה בס סייעו ליצירות המוזיקליות להפוך למורכבות ועשירות יותר, אבל במרכז תמיד עמדה קריאת היחיד אל אלוהיו: מנגינת הלב, שאליה יכול לחבור כל אדם ואדם, תהא דתו אשר תהא.
"התעלות הנפש של האדם, שלה יש חשיבות מרכזית בתיאולוגיה החסידית, מוצאת את ביטויה לא רק בתשומת הלב לנבדלות של היחיד בקרב הציבור, אלא גם בחוויות מיסטיות חיצוניות. עולם הטבע מקבל חשיבות רבה אצל החסידים, משום שניצוצות האלוהים נמצאים בכל מקום, והיציאה מהמסגרות החברתיות והפיזיות השגרתיות מאפשרת תנאים נוחים להתמקדות ולהתעלות הנפש. החסיד היוצא אל הטבע, אל מעבה היער, נמצא מתבודד עם אלוהיו, ושם יוצא הניגון ממעמקי נפשו. זהו ניגונו של 'התלוש', מצב אנושי שהוא בגדר מאפיין מרכזי בחסידות".
ואולם, בעוד הניגון הולך ונפוץ בסביבה היהודית במזרח אירופה, חל תהליך הפוך במעמדו של הפיוט. חוקר היהדות, ד"ר אליעזר באומגרטן, מספר שאף שרבים מהפיוטים נכנסו לתוך התפילות המסודרות – מתפילות החול ועד תפילות השבת והחגים – רבים מהם נעלמו במרוצת השנים.
"הסיבות המרכזיות מהעת האחרונה הן כמובן שואת היהודים והעלייה לארץ ישראל וההגירה למדינות אחרות", אומר באומגרטן, "אולם התהליך של התמעטות הפיוט החל עוד קודם לכן, ולעניות דעתי, ניתן למצוא לכך שתי סיבות מרכזיות.
"ד"ר באומגרטן: בסידורי התפילה הציוניים ניכרת השפעתו של הניסיון ליצור האחדה, לדמות ישראלים חדשים. חלק מהפעילות של הסידורים הציוניים היה ניסיון למחיקת המקומי והמבדיל, 'כור היתוך' שעיקרו האחדה, ממנו נשמטו נוסחים רבים ומטבע הדברים גם נוסחי פיוט שונים. את המזמורים מחליפים תפילות לשלום המדינה ולשלום חיילי צה"ל""האחת היא התפרקותן של הקהילות היהודיות ממעמדן ההיסטורי. השינויים הפוליטיים באירופה, ובמרכזם יצירת הלאומיות והמדינה המודרנית, שינו את מערכת יחסי הגומלין בין העולם היהודי האשכנזי למרחב הכללי שבו התנהל. אם במאה ה-17 היית שייך, גם מצד ההגדרה האזרחית שלך, לקהילה המסוימת, לדוכס, לפריץ, ולא יכולת לקום ולעבור כך סתם לכפיפות של גוף פוליטי אחר, הרי שעם המעבר למבנה המדינה, גם נוסחי התפילה מפסיקים להיות לוקאליים ונעשים מדינתיים. נובע מכך תהליך של צמצום מגוון הפיוטים: חלקם פשוט הולכים לאיבוד, ויהודים על פני שטח גיאוגרפי נרחב מאוד מתפללים ומתפייטים בנוסחים דומים.
"הסיבה השנייה היא היחלשות מעמד התפילה באופן כללי. שלושת הערכים היהודיים העיקריים הם המצוות, התפילה ולימוד התורה. אלה הפרקטיקות הדתיות המרכזיות. פריחת עולם הישיבות במאה ה-19 מעמיד במרכז, בצד הקיום ההכרחי של המצוות, את לימוד התורה, וזאת על חשבון צמצום למינימום של התפילה. בעוד הלימוד המחשבתי, האינטלקטואלי,נהיה למרכזי יותר ויותר, ואילו קיום המצוות הוא כמובן בסיס הזהות היהודית ההכרחי, נדחק הצדה הפן הרליגיוזי – הוא התפילה".
הישראלים החדשים
ובחזרה לארץ ישראל הצעירה. התקופה ההיא, שבה ניסתה החברה המקומית לבנות לעצמה זהות נפרדת מהגולה – שלא לומר מנוגדת לה – מצא את עצמו עולם הפיוט והניגון, וכן השפה והתרבות היידית כולה, בצד הלא נכון של המתרס. תהליך היעלמות הפיוטים, שהתחיל כבר קודם לכן באירופה, הואץ כעת.
"כמו שמעידים מחקריו של ד"ר שמעון פוגל, בסידורי התפילה הציוניים ניכרת השפעתו של הניסיון ליצור האחדה, לדמות ישראלים חדשים", אומר באומגרטן, "חלק מהפעילות של הסידורים הציוניים היה ניסיון למחיקת המקומי והמבדיל, 'כור היתוך' שעיקרו האחדה, שממנו נשמטו נוסחים רבים, ומטבע הדברים גם נוסחי פיוט שונים.
"את המזמורים מחליפים תפילות לשלום המדינה ולשלום חיילי צה"ל. כך למשל, בסידור רב התפוצה של הרב הראשי לשעבר שלמה גורן בסיס התפילה נטול פיוטים. גם סידורים נפוצים מאוד כמו 'רינת ישראל' או 'קורן' נוקטים מדיניות דומה.
חמי רודנר, "סבא חיים"
"מעניין לראות, עם זאת, שגם בנוסח המזרחי של 'רינת ישראל' יש ניסיון להאחדה של נוסח מזרחי משותף לקהילות רחוקות כמו תימן, מרוקו, עיראק או תורכיה. גם הרב עובדיה יוסף ניסה לאחד את קהילות המזרח השונות לכלל אחד, מזרחיות כללית, אולם ההצלחה בכך היתה חלקית בלבד.
"אצל האשכנזים הצמצום בולט עוד יותר. ממה שאני הבחנתי, במעט מאוד בתי כנסת אשכנזים אומרים 'יוצרות' במועדים לקריאת שמע. במחזור 'רינת ישראל' לימים הנוראים, למשל, הרוב הגדול של הפיוטים נדחק לסוף הספר. רק בתקופה האחרונה חל שינוי בהתייחסות, בעיקר אצל אנשים פרטיים, אבל גם באופנים מאורגנים יותר, במסגרת הניסיון לחזור ולמצוא מקורות וזהות אישית אצל הסבא רבא".
היד שנזרקה בצד הדרך
חנה פתיה היא ממייסדי אתר האינטרנט "הזמנה לפיוט", שמרכז את פעילות השמירה והחידוש של מסורות הפיוטים השונות; "הפסקול של עם ישראל", כהגדרתה. מבחינה ציבורית, נתפס עולם הפיוט כמזוהה עם המסורת היהודית הספרדית. פתיה מעידה על התמיהה הרווחת ומבקשת להפנות את הזרקור לפיוטים האשכנזים:
"במידה רבה, הפיוטים האשכנזים היו דבר סמוי מן העין למי שאינו מצוי בעולם הדתי האשכנזי", היא אומרת, ומיד גם מפרטת: "בהגדרתו המצומצמת, הפיוט הוא שירת קודש לעתות תפילה, לסעודות השבת או לאירועים וטקסים מיוחדים. אצל האשכנזים, הטקסט הדתי המושר הוא בעיקרו 'זמירות השבת', הנלוות לשלוש סעודות השבת (ליל שבת, בוקר שבת וסעודה שלישית), ומקורו במחזורי התפילה. במקרה שלהם סדר הזמירות מוקפד, וכך הוא משמר סדרי תפילה וצורות תפילה קדומים יחסית ומאפשר לנו מבט היסטורי מעמיק. אצל הספרדים הבחירה בפיוט המושר גמישה יותר, ספונטנית יותר, אינה כפופה בסדריה בהכרח לזמן או למקום. מין פיוטים לכל עת".
"חנה פתיה: דור הסבתות' הולך ונעלם, ואיתו הגשר אל העבר, והחסך מתבטא באגפי חיים רבים, כמו נסיעות אל ארצות המקור, גילוי עניין בחפצים ובסמלים, בעולם הקולינריה, וכמובן, בשורשי המוזיקה והפיוט, שמעצם מהותם לא נשמרו באופן פיזי ויש לחשוף אותם, לשמר אותם ובמידת האפשר, גם לבצע אותם מחדש, בגרסאות עתיקות ועכשוויות"אלא שבינתיים המצב הולך ומשתנה, והפיוט האשכנזי רואה אור מחדש. "אחרי שראינו בשנים האחרונות מוזיקאים רבים שמוצאים ענין בעולם הפיוט, אבל כולם, אשכנזים כספרדים, התמקדו בעיקר בפיוט המזרחי, יש מי שלומדים להכיר גם את התפילות המושרות של מסורות אשכנז. אנשים רבים פונים אלינו, לאו דווקא מוזיקאים, ואי אפשר שלא לחוש את הגל של חיפוש אחר השורשים האישיים, הקהילתיים, העדתיים.
איך את מסבירה את זה?
"'דור הסבתות' הולך ונעלם, ואיתו הגשר אל העבר, והחסך מתבטא באגפי חיים רבים, כמו נסיעות אל ארצות המקור, גילוי עניין בחפצים ובסמלים, בעולם הקולינריה, וכמובן, בשורשי המוזיקה והפיוט, שמעצם מהותם לא נשמרו באופן פיזי, ויש לחשוף אותם, לשמר אותם ובמידת האפשר, גם לבצע אותם מחדש, בגרסאות עתיקות ועכשוויות".
"החזרה אל הפיוט האשכנזי היא תופעה שקשה שלא להבחין בה", מוסיפה מיכל גוברין, "התרבות האשכנזית המסורתית מקבלת מחדש את הלגיטימציה שלה. אפשר להבחין בכך כמובן גם באמצעות הפריחה המחודשת של שפת היידיש, שנחשבה במשך שנים רבות כמעט כטאבו בחברה הלא חרדית. מה שהיה פעם בגדר מהפכת נגד חתרנית חודר מחדש אל לב התרבות. אחת הראיות לכך היא שמוזיקאים צעירים פופולרים מוצאים עניין בפיוטים חסידיים ומבצעים אותם בהופעות ובהקלטות".
בדומה לפתיה, גם גוברין קושרת בין הפופולריות של הפיוטים הספרדיים לפריחת הפיוטים האשכנזיים: "במסגרת הפירוק של 'כור ההיתוך' ותהליך הפרטת התרבות, גם בקרב האשכנזים מתחוללת תנועה של חיפוש הגדרות זהות מחודשות, התחברות אל התרבות שהושלכה מאחור בזמן ובמרחב, אי שם מעבר לים, ולכאורה הושמדה עם השואה.
"הייתי מעזה להגדיר זאת כמהפך נפשי. יוצאי אשכנז צעירים, בני דור שלישי ורביעי וחמישי בארץ ישראל, חשים כאילו נגזל מהם איבר חיוני מגופם, מחפשים את 'היד שזרקנו והשארנו מאחור'. אני מאמינה שהפיוטים, אלו שנשתמרו מאות בשנים, ימשיכו לחדור אל הלבבות, משום שהם בוקעים ועולים מן הלבבות".
ועכשיו: גם באירופה!
לתהליך הנידון יש גם קשר עכשווי רחב: לא מעט יוצרים אשכנזים חוזרים באחרונה אל מקורותיהם התרבותיים ההיסטוריים ומשלבים אותם בעבודותיהם. נמנים עמם בין היתר הסופר והמאייר ירמי פינקוס, שמתאר ומצייר בספרו "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט" (עם עובד, 2008) את עולם הקברט היידי המפורסם בפולין טרם מלחמת העולם השנייה, והסופר והחוקר מתן חרמוני, שבספר הביכורים שלו "היברו פבלישינג קומפני" (כנרת זמורה-ביתן, 2011) לקח את קוראיו בחזרה אל התרבות היידית של יהודי אמריקה בתחילת המאה ה-20.
גם סדרת הטלוויזיה המצליחה "שטיסל" נותנת מקום מכובד לדיאלוגים המתנהלים על טוהרת היידיש, וגיבוריה מתענגים על מאכלים אשכנזיים מסורתיים כמו קוגל, צ'ולנט ורגל קרושה עם קצת וודקה. אפילו חמי רודנר, פעם סולן רוקנרול בועט של להקת איפה הילד?, בחר להקדיש באלבומו האחרון ("זמן אסיף", 2013) שיר לסבו ביידיש. "אַן אַשכּנזער ייד / א קליינער, איידעלער ייד / מיט סבתא סוניה", שר שם רודנר ברגש ובהתאמה של המבטא היידי.
רודנר מספר שמדובר בשיר על סבו, שהוא נקרא על שמו. "חמי זה חיים. המילים ביידיש מספרות על הגעתו של סבי לארץ ישראל ועל התגובה של סבתא סוניה: 'חיים, השמש נוראית פה. אוי חיים, למה לא אמרת לי?'". במקרה שלו, חזר רודנר אל השפה בעקבות ספר שהוציאו הוריו, ששמו "זמרל", הכולל שירי יידיש מתורגמים, והוא גם מופיע איתם בערבי שירה משותפים, הכוללים גם שירים ידיים.
ההיסטוריון ומבקר הספרות ליאור אלפרוביץ', הרואה באשכנזיות עניין לשוני ולאו דווקא גיאוגרפי ("העובדה שסבתא רבא של מישהו הגיעה לפני כמה דורות מאוקראינה או מפולין לא נראית לי כמו מרכיב משמעותי מספק שיכול לייצר זהות בימינו"), הוא מצנן מעט את ההתלהבות סביב התופעה.
"צר לי לאכזב, אבל אני רואה את זה כעניין זמני. עכשיו זה נחשב נחמד מבחינה תרבותית, אבל מחר זה כבר לא יהיה נחמד ועלול להיעלם. רוב האנשים שמתעסקים בנושא לא נותנים לכך ביטוי באורח חייהם, ובעיניי זו רומנטיקה בלתי מחייבת. כמו שלא כל שבדי מודרני שקורא וכותב על התרבות הוויקינגית הוא חלק מזהות ויקינגית. אגב, התופעה קיימת גם בקרב לא-יהודים באירופה. בפולין ובגרמניה יש היום הכרה שפעם היתה שם תרבות יהודית מקומית מרתקת – מעין אסתטיקה יהודית שמנסים לשחזר".
