"נביא נביא", אירוע רב תחומי המתקיים בימים אלה במתחם האחים חסיד בעמק רפאים בירושלים, נולד בראשם של שלושה יוצרים ואוצרים: אוריין גלסטר, פורת סלומון ורונן יצחקי. השלושה, כמו נביאים, לא חששו מהיומרה הנלווית לחזון ואמרו בראיונות איתם כי החליטו לסמן כתובת ל"כל מי שנדבק בחיידק הנבואה".
בתערוכה משתתפים יוצרים ויוצרות דתיים וחילונים המציגים עבודות ציור, פיסול, וידאו-ארט, מוזיקה ומיצג. העבודות, בחוכמה אוצרותית מרשימה, אינן מתקשרות באופן מילולי וצר מדי למושג הנבואה. לתערוכה נלווים גם אירועים אחרים: באירוע-מיצג "השמועה רצה" רצו צעירים וצעירות ממכינות קדם צבאיות לאורך הטיילת בפארק המסילה והשמיעו לעוברים ושבים את נבואותיהם על מצב החברה בישראל. באירוע "אמרנו לכם" יספרו אנשי אקדמיה ותקשורת לקהל על חוויותיהם מהעתיד.
בין היתר, מוצגת בתערוכה עבודת וידאו שכבר זכה לצפיות רבות, ולא בהכרח של חובבי אמנות. באחד מימי "צוק איתן" התחיל להתפשט ברשתות החברתיות סרטון קצר ובו שני חיילים במדים רוקדים בין חורבות מדבריות. תנועתו של אחד מהחיילים זכורה במיוחד: הוא זחל על צדו במדבר בתנועות אלימות ומהירות ונראה כמו נחש או תולעת ענקית. תנועתו לא אמרה דבר על מלחמה והרג, וגם לא על ציונות או זהות יהודית. היא נראתה ראשונית, חייתית והישרדותית, רחוקה ממילים. דווקא מסיבה זאת, היה בכוחה להמחיש זוועה אמיתית, שאינספור פרשני המלחמה לא הצליחו לחושפה או להסתירה תחת ערימות של מילים.
הרקדן הזה הוא אייל עוגן. עוגן מציג עם אנסמבל הרקדנים הדתיים "כעת", המורכב מרקדני בית הספר "כל עצמותי תאמרנה". אחרי שהשתחרר מהצבא, חיפש עוגן בית ספר לריקוד לגברים בלבד. "פגשתי את רונן יצחקי, אחד מאוצרי "נביא נביא". הוא לימד אז חוג מחול של שעה בשבוע. אמרתי לו שאני מכיר גברים דתיים רבים שרוצים ללמוד מחול ואין להם איפה. כך נולד בית הספר למחול "כל עצמותי תאמרנה'".
בקטעי הווידאו מ"צוק איתן" מופיעים עוגן ויובל אזולאי, רקדן נוסף של האנסמבל. הם צולמו בתל ניצנה, בין חורבות כפר עותמאני. "נקראתי למילואים לכוח שלא נכנס לעזה, אלא חיכה באזור כינוס. פצמ"רים נפלו לא רחוק, והיתה תחושה של פחד ומתח", משחזר עוגן, "בזמן שחיכינו בשטח, פגשתי את אזולאי. כמה ימים אחר כך הגיע יצחקי לבקר אותנו. בדיוק באותה תקופה עבדנו על יצירה חדשה והרגשנו שהיא מתכתבת עם מה שקורה ב'צוק איתן'. התחלנו לעשות חזרות על היצירה בין חורבות הכפר והרגשנו שהיא מתחברת למדים ולמלחמה. "איל עוגן: רונן צילם את שנינו בסלולרי. העלינו את הסרטונים ליוטיוב, והם נהפכו מיד לוויראליים. הם עוררו רגשות רבים מכיוונים רבים. היו כאלה שחשבו שאנחנו שוחטים את צה"ל כפרה קדושה. אחרים כעסו שאנחנו רוקדים בזמן שאחרים נלחמים. לא הבנתי את התגובות האלה. בשבילי, לרקוד זה כמו לאכול. הגוף רוצה וצריך לדבר"
"רונן צילם את שנינו בסלולרי. העלינו את הסרטונים ליוטיוב, והם הפכו מיד לוויראליים. הם עוררו רגשות רבים מכיוונים רבים. היו כאלה שחשבו שאנחנו שוחטים את צה"ל כפרה קדושה. אחרים כעסו שאנחנו רוקדים בזמן שאחרים נלחמים. לא הבנתי את התגובות האלה. בשבילי, לרקוד זה כמו לאכול. הגוף רוצה וצריך לדבר".
ריקוד טנגו קשה
היצירה שצולמה בתל ניצנה היא מחווה ליצירה "המוות הלבן" של הכוריאוגרפית הישראלית הוותיקה פרופ' רות זיו-אייל. "'המוות הלבן' מדבר על עולמם של פרוקי הרגליים, ואנו ניסינו להתאים אותם לרקדני ההרכב שלנו, שיש בהם אנשים דומיננטיים יותר ואחרים, עדינים יותר", אומר עוגן, "ניסחנו דיאלוג מורכב וקשה בין פרוקי רגליים כוחניים, כובשניים, כמו עקרבים, ובין פרוקי רגליים שאינם כאלה. אני מייצג את הצד הכוחני, הטורפני, ומגלם כוחות של עקרב ונחש, ואילו יובל, שהוא אחר ממני באופיו, מייצג פרוק רגליים עדין. בשלב מסוים במהלך היצירה אני ושכמותי טורפים את יובל. ועם זאת, בעקבות המעשה, חל בנו שינוי ונובט מתוכנו הרוך שיש בו".
איך כל זה קשור למלחמה?
"אני רואה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני כעימות מורכב מאוד, ואני מעדיף שלא להאשים בו אף צד כי כך אפספס את כל פרטי התמונה. כרקדן, אני מסתכל על שני צדדים שרוקדים ריקוד טנגו קשה, מורכב ואלים".
בצד עבודות וידאו, יש ב"נביא נביא" גם עבודות מיצב, פיסול וציור. האמן שי אזולאי מציג בתערוכה את "ברית לנמרוד", ציור קטן ממדים שבו נראית קבוצת חרדים עושה ברית מילה לפסלו האיקוני של יצחק דנציגר מסוף שנות ה-30, המציג את דמותו של הצייד המקראי. "נמרוד" נהפך לאחד מסמליה האיקוניים של האמנות הישראלית החילונית.
"הציור נולד כשהלכתי יום אחד למוזיאון", מספר אזולאי, "בזמן שאני נכנס בשער, אני רואה גבר חרדי יוצא ממנו. התחילו לרוץ לי דימוים בראש, עד שהתקבעו לדימוי בציור הזה. זה היה מהרגעים האלה שבהם קורים חיבורים מבורכים.
"'ברית לנמרוד' מגלם בעיניי את שני העולמות שאני חי בהם, החילוני והדתי. לפני כמעט עשור חזרתי בתשובה. זה היה תהליך הדרגתי: בתקופה שבה למדתי לתואר שני בבצלאל הסתובבתי כמעט כמו אנוס, בלי כיפה ועם ציציות במכנסיים. רק מאוחר יותר נתתי לעצמי להוציא את הציציות ולחבוש כיפה. נמרוד הוא דמות מורכבת בשבילי. עולם האמנות הישראלי הוא חילוני, והמוזיאון הוא המקדש, אבל אני חוזר בתשובה. מצד אחד, אני החרדי שעושה ברית מילה לנמרוד, ומצד שני, אני גם נמרוד".
כשם שהעבודות בתערוכה אינן מתייחסות למושג הנבואה באופן ישיר, כך גם יוצריהם מפרשים את המושג נבואה בצורה אחרת. המילה נבואה אומרת דבר אחד לאייל עוגן, ודבר אחר לאזולאי.
חיבור בין שני העולמות. "ברית לנמרוד" (אמן: שי אזולאי)
איך אתם מבינים נבואה?
עוגן: "הנביאים היו אנשים בודדים מאוד, אנטי-ממסדיים מאוד. מצד שני, כולם היו רצופי אהבה בתוכם, לעמם. הם הכילו פטריוטיות גדולה יחד עם נטייה תמידית לנפץ מסגרות. גם התערוכה מנסה להביא את האהבה הגדולה לצופיה, ומצד שני, היא מנסה להתריע ולחנך ולגרום לאנשים לשאול שאלות. זה מהלך שהוא יותר מוסרי מפוליטי, כי בעיניי המישור הפוליטי שמרני ומוגבל".
אזולאי: "בתור יוצר, נבואה היא מצד אחד כוח מניע, כי אתה אמן עכשווי, ובתור שכזה, 'נשלחת' לנבא ולהגדיר את העכשוויות ואת הקדמה; מצד שני, היא כוח מסרס. אתה לא נהנה ממנה. אתה לא יכול לשבת רגע, לנוח, להסתכל, כי אתה כל הזמן במצב של תנועה".
![מה נשמע? מפגש 3 - שיר אחרי מלחמה [האירוע בשלמותו]](/Content/assets/placeholder-video.jpg)
