מי השם: מחשבות בעקבות סרטו של רינו צרור "אני ה'"

פעמיים ראיתי את סרטו של רינו צרור "אני ה'" לפני שהתיישבתי לכתוב עליו את הדברים הבאים. פעם אחת לא הספיקה, ולא משום שהסרט איננו טוב; נהפוך הוא, מדובר בסרט מצוין. הייתי חייב לראות אותו שוב כדי להאמין, ולא רק למה שנאמר בו, אלא גם – ובעיקר – להאמין לתגובות שהתעוררו בי בעקבות הצפייה.

 

הרציונל של הסרט "אני ה'" הוא פשוט. צרור מבקש לבדוק "מי הם אלוהיו" של הציבור הדתי-לאומי, ציבור הכיפות הסרוגות שיושב כיום ביהודה ושומרון. לפני 40 שנה היו הכיפות הסרוגות הללו פחות או יותר מאוחדות סביב החזון המשיחי של מנהיגם הבלתי מעורער, הרב צבי יהודה קוק, שקרא להתיישב בשטחי ארץ ישראל ה"משוחררים" במסגרת ה"נס" של 67', לא כאסטרטגיה ביטחונית או לאומית, אלא כמעשה דתי. וליתר דיוק, כמצווה דתית של יישוב הארץ ועוררות "מלמטה" של הגאולה, על פי התיאולוגיה הדתית-ציונית של "קמעא קמעא", דהיינו, הכשרת התנאים הארציים לגאולה השמימית שתבוא בהדרגתיות ובהשתלמות.

 

אבל היום, ארבעה עשורים לאחר מכן, נראה שהכיפה הסרוגה נפרמת, במובן הזה שכבר אין אידיאולוגיה אחת מרכזית, אלא כמה גישות אמוניות (וכיוצא בזה פוליטיות) שונות שנרקמות בו זמנית זה כמה שנים. זהו גם הדימוי שצרור משתמש בו בתחילת הסרט, כשהוא נכנס לתור את חלקת הארץ הזאת ואת יושביה.

 

לצפייה בקטע מתוך הסרט - לחץ כאן

 

דת טובה מאפשרת חוסר שליטה

 

בסרט "אני ה'" צרור פוגש רבנים קיצוניים בצד מתונים, גברים ונשים, דמויות ממלכתיות בצד חתרניות, בורגנים בצד פריקים חלוצים (בעיני עצמם). כולם שותפים לחזון יישוב השטחים, כלומר, שותפים ב"מה" אבל נבדלים מאוד ב"איך", וה"איך" הזה מקיף את כל חייהם, לרבות היחסים עם השכנים הערבים, עם האחים החילונים, עם המדינה, עם המפעל הציוני, עם האדמה, עם האתרים הקדושים, וכיוצא בזה. ה"איך" הזה מבנה עולמות ערכיים רחוקים כרחוק מזרח ממערב.

 

מתוך הסרט. לא פרופגנדה זולה

 

כך למשל אשת ההלכה מלכה פיוטרקובסקי וראש המדרשה בעין פרת מיכה גודמן מציגים תפיסות עולם מורכבות שיש בהן אינטלקטואליות והומניזם אמוני ואקזיסטנציאלי ואינן חוששות מן העימות עם השאלות המאתגרות שהחיים מזמנים ורואים את ההיאבקות עם השאלות הללו כחלק מן המהות והאיכות של האידיאולוגיה שלהם.

 

"האמונה היא שאלת חיי", אומרת פיוטרקובסקי, וגודמן מסביר ש"דת בגרסה הגרועה שלה היא מכשיר שמאפשר לי להתמודד עם החרדות שלי, שנותן לי להרגיש שיש לי שליטה בעולם[...] ודאות במקום שאין לי בו ודאות[...] ודת בגרסה הטובה שלה מאפשרת לי להשלים עם זה שאין לי שליטה, שאין לי ודאות. ברגעים שאני מאמין, אני מרגיש שאני משלים עם זה שהעולם הוא גדול עליי".

 

לא חייבים להסכים ואפילו לא להזדהות, אבל אלה ללא ספק אמירות מורכבות יותר מסוג האמירות שמייצגות את הצד השני של הקשת. שם אנו פוגשים גם דמויות כמו מאיר ברטלר, ממנהיגי נוער הגבעות, שעובר את המצלמה עם חן משל עצמו, אבל מפגין אנטי-אינטלקטואליזם מובהק ובורות המתעטפת באצטלת האמונה הפשוטה והתמימה, כזאת שבאה לידי ביטוי במשפטים כגון "ברור שהארץ הזו יש בה משהו אחר מכל שאר העולם, הרי איך אתה מסביר את זה שעל כל מאחז שבונים כאן העולם כולו מתערב? למה דווקא פה אכפת להם מה אנחנו עושים?" וכיוצא באלו משפטים שמתעלמים בעין גסה מן השאלות המוסריות שעל הפרק.

 

דוגמה אחרת היא טענתו של אחד הרבנים שמסקנתה "הדרמטית" בעיניו מובנת מאליה כל כך, שאי אפשר שלא לתהות על הרמה של תלמידיו: "אנחנו ידו, אנחנו שלוחיו, אנחנו והוא פועלים ממש במתאם יחד, אחד[...] עד כדי כך הדברים מפליגים, שלפעמים יהיה זה נכון להדגיש שזו לא בדיוק ארצנו, זו ארצו". לשמע משפט כזה, האם לא נדמה לפעמים ששיח אחד מסתיים במקום שבו שיח אחר מתחיל?  

 

מחלוקת מכבדת

 

כששמעתי לראשונה על הסרט חשבתי שאכעס כשאראה אותו, שאצא מדעתי, שאעמוד נאלם וחסר ישע מול האנשים האלה שרואים את העולם ומבינים ומפרשים אותו בצורה שונה כל כך ממני, שנתפסת בעיניי לא פעם כפשטנית, ועל כן גם אלימה ומסוכנת.

 

בשנים האחרונות רכשתי חברים רבים מן המחנה הדתי-לאומי, אנשים חכמים ויקרים שקרובים ללבי מאוד, אבל לא נס ליחה של המחלוקת הפוליטית העמוקה שבינינו, ולתומי חשבתי שאזעק בסוף הצפייה על המחיר החברתי והפוליטי והביטחוני (והתרבותי!) שאנחנו נאלצים לשלם בעבור שגעונות הרוח של כמה קנאים, שחיים באופן טוטלי את הרומנטיקה של הלאומנות ואת (נרטיב) קדושת האדמה של הארץ. והנה, משהו בסרט הזה תפס אותי לא מוכן.

 

צרור עשה לדעתי בחירות מאוד חכמות באופן שבו הוא מגיש את הסרט לצופים. אפשר אפילו לומר שמי שלא רגיש לרובד הזה של הסרט, עשוי לפספס משהו מהותי בו. צרור, איש שמאל בכל רמ"ח איבריו, אינו שופט ולו לרגע אחד את מרואייניו. הוא ניגש אליהם כילד סקרן, מרותק, שרוצה להבין את עולמם. למשל, זמן מסך ממושך מקבלים פעיל המחתרת יהודה עציון (שריצה עונש מאסר על פעילות טרור וניסיון לפגוע במסגד אל-אקצה), והרב ישראל אריאל, מתלמידי הרב גינזבורג ומהחתומים על החוברת השערורייתית "ברוך הגבר" ועל ספר ההלכה השערורייתי לא פחות "תורת המלך", המעיד על אנטי-ציוני במובן הזה שהציונות מאמינה שאפשר שיהא קיום לאומי בלא עול תורה ומצוות (ותסיקו מזה את היחס כלפי חוקי המדינה).

 

 

את תפיסת עולמם הם זוכים להציג כאילו הצופה יושב אצלם בשיעור בישיבה, עם כל הקסם והחן שלהם והחמימות הנשקפת מטיעוניהם. צרור יושב איתם בבתיהם, שותה איתם קפה, משוטט איתם במרחבים הפתוחים, בבתי מדרשיהם; פותח לנו צוהר בלתי ציני בעליל אל עולמם הפנטסטי, וכן, הוא פנטסטי לא פחות משהוא פנטזיוני.

 

צריך להיות עיוורים בשביל לא להבין שמדובר כאן בתופעה מרתקת, עם כל המורכבות והעוולה שבה. פה ושם אמנם מבצבצת הפליאה או ההפתעה או הרמיזה על קיומה של מחלוקת, אבל גם אז זו מחלוקת מכבדת, רהוטה, סקרנית, מתעניינת, אמפתית. כל האמור לעיל תקף גם לטקסטים המקוריינים, גם למלל של השיחות וגם למבע של הצילום. והנופים. הארץ. אין מנוס מכוחה של האדמה המפעימה ביופיה ובסודותיה.

 

והנה, דווקא מבחינת כל האמור לעיל, האפקט של הסרט הרבה יותר עמוק ומטלטל. הרי זה אינו סרט פרופוגנדי זול כמו זה שמקרינים בביתן האורחים של כפר עציון; להפך, זה סרט ביקורתי, אבל גדולתו היא בכך שהוא מותיר לצופה לעשות את עבודת הביקורת בעצמו, עם מינימום התערבות של היוצר. צרור מציב לצופה אתגר רגשי ואינטלקטואלי מבלי להתריע עליו מראש.

 

אני מודה, עם יד על הלב, שזו עבודה לא פשוטה. היא מורכבת ויש בה פיתויים גדולים, כי לפתע חלק מן האג'נדות נשמעות  פשוטות כל כך, הגיוניות כל כך, ולעתים גם נחשקות כל כך. "הכוח העצום של הרבנים האלה הוא שהם מציגים תמונה שהיא שחור ולבן", אומרת מלכה פיוטרקובסקי, "ואנשים מחפשים את התשובות הפשוטות, לא את המורכבות. לנו, לאלו שמתעמתים עם המציאות המורכת, לנו אין גייסות. אנשים אוהבים כשהכול קל ופשוט; יש לזה כוח אדיר".

 

מעבר לעניין האקטואלי והאינטלקטואלי שבחשיפה למנעד האמונות הדתיות של מתיישבי גוש אמונים, צרור מחייב אותנו להתמודד גם עם הרגשות האמפתיים שמתעוררים אל מול הרבנים הללו. הוא מלווה אותנו אל הסף של האידיאולוגיות שלנו עצמנו, מימין ומשמאל, ומשאיר אותנו שם לבד, לעשות את החשבון בעצמנו, וכפועל יוצא, להיות הבעלים העצמאיים של המסקנות שאנחנו מרוויחים - אם אנחנו נכונים לכך - ביושר. מבחינה זו, לכאורה הוא לוקח סיכון, אבל זהו סיכון של מי שמאמין בכוחו של הדיאלוג, של מי שלא חייב לשנוא בשביל לחלוק ולהתווכח. זהו סיכון שמאמין בצופה ובכוחו לעמוד בפיתוי של השחור והלבן.

 

 הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

Model.Data.ShopItem : 0 8