אחרי שאיציק שטרן למד להסתיר את מבטאו היידי, עבר ניתוחים פלסטיים והתנצר, הוא הצליח למצוא כלה גרמנייה גויה. בליל החתונה השתכר שטרן, והזיוף התגלה. הוא שכב "מקומט ורועד, מעין יצור אסייתי מעוות בבגדי חתונה, זיוף של בשר אדם".
שטרן הוא גיבור "היהודי המנותח", שנכתב במאה ה-19 בידי הרופא הגרמני אוסקר פאניצה. החיבור מגולל את מסע השיפוץ הביולוגי של יהודי בדיוני שרצה לברוח מיהדותו. אחרי תהליך רב ייסורים, ארוך ויקר, הצליח שטרן לתקן את האף, את עיני האנטילופה, את שפתיו הבשרניות, את לשונו העבה. אבל יהדותו חיכתה לרגע הנכון, מתפרצת רגע לפני הזיהום הבלתי ניתן לתיקון של הדם הארי.
החיבור האנטישמי של פאניצה מוזכר ב"הגוף היהודי ואיברים בולטים אחרים", אסופת מאמרים של החוקר האמריקאי סנדר גילמן, שיצאה לאור בעברית. גילמן, לפי כותב ההקדמה והעורך המדעי של האסופה ד"ר עמוס מוריס רייך, מתחקה אחר "היבטים שונים של ההבדל היהודי – האף היהודי, הרגל היהודית, המבט היהודי או צורת הדיבור היהודית, כל זאת בזירות לשוניות, תרבותיות והיסטוריות שונות". לדברי מוריס רייך, כמו איברים בולטים אחרים, גם האף היהודי הוא "חסר חשיבות כשלעצמו", ועם זאת, "בעל תפקידים רבים. עור ועצם על פניהם של בני אדם ובד בבד בנפשם וביחסיהם החברתיים".
ביונסה כמשל
גילמן הוא חוקר פורה ומפורסם מאוד. מאחוריו ארבעה עשורים של כתיבה חוצת דיסציפלינות. מוריס רייך כותב עליו: "בשנים האחרונות התרחק במידת מה מעיסוקו בנושאים גרמניים ויהודיים, בהעדיפו נושאים אחרים, כמו השמנת יתר, ההיסטוריה של העישון, רב תרבותיות או הגנטיקה החדשה". הבחירה במילה "התרחק" מטעה. הלחץ החברתי והתרבותי העצום שמופעל על בעלי משקל יתר דומה במובנים רבים ללחץ החברתי והתרבותי שהופעל על האף היהודי. הפלטפורמה שגילמן מציע, שבה נבדקים קשרי הגומלין בין איברי הגוף לזהות הפוליטית והחברתית שלהם, היא פלטפורמה רחבה וגמישה מאוד, ותקפותה באה כיום לידי ביטוי יומיומי ברשתות החברתיות ובתרבות הפופולרית.
כך, למשל, אפשר לכתוב הררים של מילים על יחסי הגומלין בין הפוטושופ כטכנולוגיה ש"ממתנת" את ההיבטים המאיימים בצבע העור השחור של ביונסה, ואיך ההיבטים המאיימים האלה מתפרצים כשאל הרשתות מודלפים תצלומים לא מרוטשים שלה. או: לכתוב על יחסי הגומלין בין הטיפולים הלא מוצלחים של רנה זלווגר ואומה תורמן ובין חומרי מילוי פנים כחומרים שמסוותים את האימה הקדומה ממיניותן של נשים שחצו את גיל 40.
 עטיפת אסופת המאמרים |
המעברים הזריזים והאלגנטיים שעובר גילמן בין סממנים גופניים לזהותיים – יהודיות, שחורות, שיגעון, השמנה, אף, עין – הם בגדר הצעה לקורא היהודי כיצד להשתחרר ממשהו; כיצד הוא יכול להבין את עצמו כתודעה שהולבש עליה גוף, שעליו השליכו אחרים אימה וזעם. ועם זאת, אסופת המחקרים מעידה באותה נשימה עד כמה כמעט בלתי אפשרי להשתחרר מהאף היהודי הפנימי, מהשחורות הפנימית; עד כמה התודעה אינה חופשייה ממה שמניחים על הגוף, גם אם ההנחות חסרות כל תוקף מדעי או אחר.
בפרק "מבטו של היהודי" מגולל גילמן את הדילמה של הרופאים והחוקרים היהודים באירופה של המאה ה-19: הם קיבלו כמובן מאליו את תורת האאוגניקה, פילוסופיה ביולוגית חברתית להשבחת גזע שפרחה אז באירופה, ומשכך, הפציינטים היהודים שלהם היו הבעיה, וכך גם הם עצמם (בפרק זה, פרויד, שאינו מערער על המשמעויות שהטילו על הגוף היהודי, מתגלה כאחרון המהפכנים). "כיצד ניתן להיות מושא מחקר פוטנציאלי ובעת ובעונה אחת להיות גם הצופה החוקר את המושא הזה?", שואל גילמן, "כיצד ניתן להיות מטופל ורופא בעת ובעונה אחת?".
יקר להיות אותנטי
השאלה כיצד ניתן להיות "מטופל" ו"רופא" בעת ובעונה אחת היתה גם שאלתם של אבות הציונות. בספר שפרסמה באחרונה ד"ר דפנה הירש, "באנו הנה להביא את המערב", היא מצטטת את "רופאי" התנועה הציונית ומראה עד כמה היו עסוקים בהשבת גזע: "בין אם נישאר ובין אם נהגר, ראשית כל יש לשפר את הגזע היהודי באופן מידי", אמר הרצל לברון הירש ב-1895. ד"ר מקס נורדאו ביקש לערוך "חקירה סטטיסטית מדויקת של העם היהודי", כדי "לקבל ידיעה ברורה וודאית על טיב החומר האנושי שעמו עלינו לעבוד".
אפשר להזדעזע מהרצל ומנורדאו (שגם טבע את המונח "יהדות השרירים" ונזכר כך לדיראון בהיסטוריה הציונית), אבל מה היא הציונות אם לא ניתוח פלסטי שאפתני? מה היא אם לא אחת המהפכות הבולטות שביקשה לחולל, ובמקרים רבים אכן חוללה, שינוי תודעתי של הגוף?
גם אם הוא לא עושה זאת בצורה ישירה, גילמן כותב על ההיטפלות לגוף היהודי כהבל ועוול. על הניסיונות למתן את יהדויותו של הגוף היהודי הוא כותב בנימה מחקרית, אבל כזאת שמהולים בה לעתים רחמים, אירוניה ובוז דקים מאוד. ניתוח פלסטי אינו פותר את הבעיה. מה שיפתור את הבעיה היא להבין שאין בעיה.
זאת יש לומר: אאוגניקה היא הבל ועוול שישמש במאה ה-20 לרצח מיליונים. מעניין לבדוק בהקשר זה את יחסי הגומלין בין עליית הנאציזם לשלטון לבין ההשתכללות והעלייה בניתוחים הפלסטיים. האם הלהט לחולל הפרדה אלימה - לסמן בטלאי, לבודד ומאוחר יותר גם להשמיד - קשור גם לעובדה שעם השתכללות הניתוחים הפלסטיים יכלו היהודים להתחפש לגרמנים ולהתערות בהם בצורה הערמומית ביותר?
ועם זאת, הנה הוא כאן, השינוי, בשרירים של יהודי השרירים החדשים. אסופת מאמריו של גילמן מרתקת וחוצת דיסציפלינות, אך אין היא מתייחסת לשאלה - השערורייתית עדיין – אם יש אפשרות חיובית בשינוי מהחוץ אל הפנים.
מאז "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" של וולטר בנימין, התעסקו אמנים רבים בחיוב ב"לא-אותנטי". "אני מת על הוליווד", אמר פעם אנדי וורהול, "כולם עשויים מפלסטיק. אני רוצה להיות פלסטיק". אגראדו, הטראנסית מהסרט "הכול אודות אמא" של פדרו אלמדובר, מפרטת כמה יקר היה המחיר של השינוים שעשתה בגופה. "עולה הרבה מאוד כסף להיות אותנטית", היא אומרת, "אבל אי אפשר להיות קמצנים עם הדברים האלה. ככל שאנחנו קרובים יותר לאיך שרצינו להיראות, כך אנחנו יותר אותנטיים".
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי
