שיעור באינטגרציה

בפארק הלאומי בהרי סימיאן באתיופיה יש צוקים, מפלים, קופי ג'ילאדה ובעלי חיים אחרים. חלק ממנו נהפך לאתר מורשת של יונסק"ו, והוא נחשב לאחד ממוקדי התיירות המפורסמים במדינה. רוב התיירים מגיעים אליו מדי שנה כדי לראות את הקופים ואת הנוף. מעטים מהם יודעים שבהרים הללו נולד במאה ה-15 מיתוס מקביל למיתוס מצדה.

סימיאן היה מעוז גדול של יהודי אתיופיה. הקיסר הנוצרי יצחק החליט לספחו באלימות כדי לנצרו. הוא קבע כי "מי שרוצה להיטבל לנצרות יוכל לרשת את אדמת אבותיו. אם לא יטבל, יהפוך ל'פלאשי' (פולש, נודד, חסר אדמה)".

לפי הסיפור, שנחקק במורשת ביתא ישראל, אספו כהני הדת היהודים (קייסים) אלפים מבני הקהילה היהודית וכינסו אותם על אחד מצוקי סימיאן. נני צגאיי, מנהיג הקייסים, קרא לבני הקהילה לשמור על יהדותם, גם במחיר חייהם, כשצעק "מי לאדוני אליי" וקפץ יחד עם בני קהילתו מראש ההר. אלפים נהרגו; מעטים שרדו. מאז נקרא ההר "ווסטה צגאיי".

תולדות הלב הפועם

קיימות תיאוריות סותרות על יחסי יהודים ונוצרים באתיופיה. התיאוריה שהשתרשה בנרטיב הישראלי מדגישה את הרדיפות הקשות שרדפו הנוצרים את יהודי המדינה, את הפוגרומים שביצעו בהם ואת הניסיון האלים לנצרם. לפי תיאוריות אחרות, האמת מורכבת יותר: יחסי נוצרים ויהודים באתיופיה ידעו מורדות, אך גם עליות רבות, והיו תקופות לאורך ההיסטוריה האתיופית המוקדמת שבהן לא היה אפשר להגדיר את ביתא ישראל כאנדרדוג; בסכסוכים, ברדיפות, בכיבושים ובקרבות בין נוצרים ליהודים באתיופיה השתתפו לא מעט חיילים מביתא ישראל בדיכוי וברצח נוצרים ובהצתת כנסיות.

עם זאת, סיפור מצדה של ביתא ישראל מלמד על מקומו של הקייס האתיופי בתוך הגוף היהודי-אתיופי: בפשטות, הוא היה הלב. לב זה פעם לאורך אלפי שנים והכריע הכרעות גורליות בצמתים גורליים. הקייסים נלחמו מלחמת חורמה בהתבוללות ופעלו ליישב יהודים באזורים מרוחקים ממרכזים נוצריים. תקופת הקיסר יצחק והמלחמות הפנימיות של המאה ה-15, אז נרצחו עשרות אלפי יהודים, הביאו את הפעילות נגד ההתבוללות לשיא: הקייסים עברו ממעוז יהודי למעוז יהודי, מכפר יהודי לכפר יהודי, וחיזקו את הזהות היהודית של תושביהם.

גם בהיסטוריה המודרנית של יהדות אתיופיה, לפני הגירת הקהילה לישראל, היו הקייסים הלב הפועם. הם החזיקו את בני קהילתם בציפורניים, נגד רדיפות היהודים באתיופיה של שנות ה-80 ולמרות האיסור לקיים מצוות וללמוד עברית. קייסים רבים היו נתונים לפיקוח מתמיד. אחדים מהם נאסרו ועונו באשמה שריגלו למען הציונים. אחר כך, כשחצו את סודן בדרך לישראל, נאבקו הקייסים לשמור על קהילותיהם למרות הרעב, המחלות, מקרי האונס והעינויים.

ואז, אחרי אלפי השנים הללו, הגיעו למרכזי הקליטה בארץ. מכאן הסיפור ידוע לרוב הישראלים: זהותם היהודית של בני הקהילה לא זכתה להכרה מלאה, והם נאלצו לעבור גיור לחומרא הכולל מילה באיבר המין של גברים וטבילה במקווה של נשים. סיפורי הגבורה של סימיאן ושל צליחת המדבר הסודני התהפכו. הישראלים הוותיקים שמעו על גבורת ישראל וסוכניה במבצעי העלאת יהודי אתיופיה, ואילו העולים עצמם נתפסו כאנשים חסרי אונים וחסרי יוזמה.

אירוניה היסטורית  

אין זה פלא שמיתוס מצדה האתיופי צריך היה לפתוח את ספרן של פרופ' רחל שרעבי וד"ר אביבה קפלן, "כמו בובות בחלון ראווה", המנתח את מעמדם הקהילתי, הדתי והסוציו-אקונומי של קייסים ישראלים מבוגרים וצעירים שהסכימו לשוחח עמן על חייהם, על אכזבותיהם, על כעסם ועל תקוותיהם בישראל. לדברי המחברות, "מנהיגי העדה האתיופית 'נטרפו' למעשה על ידי המהפכה שאותה הובילו". אילו היו מרחיבות המחברות בהקדמה על מורשת הקייסים, על תפקידם ההיסטורי, על הזיקה הסימבולית בינם ובין מנהיגי המרד הגדול, ובמידה מסוימת, על הזיקה בינם ובין החלוצים העבריים, ולמרבה האירוניה, גם בינם ובין אנשי הסוכנות, יכול היה הקורא הישראלי שאינו אתיופי להבין טוב יותר את עוצמת תחושות ההיטרפות.

הספר, לפי המחברות, מנתח בין היתר את "המתח השורר בין הממסד הדתי בארץ ובין מנהיגי העדה". הרבנות שללה את סמכותם הדתית של הקייסים. לאחר מאבקים, הוחלט ב-1995 כי יקבלו משכורת חודשית כמנהיגי קהילה. תפקידם נותר מעוקר. קייסים שלא הוסמכו גם לרבנים דרך הרבנות הראשית אינם רשאים למשל לשחוט או להשיא. אחד הקייסים מסביר שהמצב הזה עושה אותם למשולים ל"בובות בחלון ראווה".

שרעבי וקפלן בוחרות בחוכמה מגוון רחב ומייצג של דוברים מבין הקייסים ובוחנות עד כמה הם חשים שתפקידם חיוני או מרוקן בתוך קהילותיהם, עד כמה התערו בחברה הכללית ומה הם חושבים עליה, מי מהם עני ומי אמיד ומה הם יחסי הגומלין בין מצבם הכלכלי להתנוונות תפקידם או ליכולת לשמרו למרות המגבלות. הן מראיינות קייסים מבוגרים מאוד וצעירים, קייסים שנשארו נאמנים קיצונים לתורת ביתא ישראל וקייסים שהצליחו לעשות אינטגרציה בינה ובין היהדות הממלכתית, שנציגתה היא הרבנות הראשית.

הריאיונות עם מגוון כה רחב של קולות מזמנים אפשרויות רבות, שמלמדות על אפשרויות התגובה בתוך אוכלוסיית מהגרים בכלל. קשה לקרוא את עדותם של קייסים שההגירה שברה אותם כמעט לגמרי ושהשבר ניכר גם במגוריהם ובלבושם המוזנח, כמו איבדו את הטעם לטפח את הצרכים הבסיסיים ביותר בחיים. מעניין לקרוא את עדויותיהם של קייסים שהצליחו להמשיך ולחוש חיוניים אף על פי שהפונקציה שמילאו רוקנה. עדות של קייסים אחרים, שהתחנכו גם כקייסים ובד בבד הוסמכו לרבנות בידי הרבנות הראשית, היא עדות חשובה על אינטגרציה.

למעשה, המודלים שמספק הספר הם שיעור באינטגרציה; על תפקידו של היחיד במימושה (למרות הקשיים החיצוניים); על הכישורים שצריך כדי להתערות ובעת ובעונה אחת להישאר נאמן לשורשיך; על הבחירה להסתגר ומחירה. במובן זה, "בובות בחלון ראווה" הוא פחות מניפסט אנטי-ממלכתי ויותר דיוקן של סך התגובות לנוכח מכשולים חיצוניים רבים. לכן הוא חכם.

שוב, חסר בספר מידע המספק לקורא הלא-אתיופי רקע רחב יותר על תפקידם הענק של הקייסים בקהילת יהודי אתיופיה. רקע כזה יכול היה להמחיש עד כמה גדולים השבר והעלבון. מצד אחר, הוא היה יכול גם ללמד משהו על חרב הפיפיות האירונית בקריאה "מי לאדוני אליי": היא מקפלת בתוכה, תמיד, טהרנות. מי שנלחמו אלפי שנים כדי לשמור על זהותם היהודית – לפעמים במחיר הרחקת בני משפחות מקרוביהם שהתבוללו - התקבלו כאן בחשדנות מוחלטת; חשדנותם של קוראי "מי לאדוני אליי" אחרים.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי