כשמת האדמו"ר הנערץ מגור "בית ישראל" בסוף שנות ה-70, חברותיי לכיתה, שהיו בנות גוראיות ממשפחות מבוססות בחסידות, מיררו בבכי שעות. עין יבשה לא נשארה בכיתה. ולמרות שגדלתי בבית ליטאי, אני זוכרת את הרושם הגדול שמותו השאיר בי כילדה, ואף את תמונתו, שניצבה בחדר הכיתה ועוררה יראה בלבבות.
נזכרתי בהלוויה ההיא כשמרבד של מטריות שחורות נמתח מאופק עד אופק בהלווייתו של הרב חיים גריינמן בשבוע שעבר בבני ברק. הגשם לא הרתיע מאות ואלפי אברכים ותלמידי ישיבות מלהשתתף בהלווייתו של אחד מדור הנפילים של גדולי התורה – הדור הקודם; דמות מופת לליטאים, שנהנה מייחוס כאחיינו של החזון איש. שבוע לפני כן נרשם מפגן התייצבות דומה בהלוויית הרב שמואל וואזנר, אחד הפוסקים החשובים שהציבור החסידי נהה אחריו. הצפיפות באירוע היתה כה גדולה, וכך גם המחדל המשטרתי, מה שגרם להריגתם של שני אברכים צעירים – מרדכי גרבר בן ה-27 ויצחק סאמט בן ה-18.
ההלוויות הסמוכות הללו, שמילאו את הרחובות המרכזיים של בני ברק, הזכירו בתורן את ההד הציבורי שלה זכתה הלוויית הרב עובדיה יוסף לפני כשנה וחצי – הלוויה שכבר זכתה לתואר ההלוויה הגדולה ביותר שהיתה אי פעם בישראל. בתקשורת מסקרים את הלוויות ההמונים החרדיות בהקשר המספרי בדרך כלל. כמו בהפגנות או בעצרות למיניהם, ככל שהמספרים עולים, האייטם תקשורתי זוכה לתהודה גדולה יותר. האסונות שאירעו בהלוויות האחרונות רק הוסיפו כמובן לעניין התקשורתי.
אך מעבר לצבע שהן מספקות למהדורות החדשות (לפחות כל זמן שלא מתרחש בהן אסון), להלוויות הללו, עם המוני האברכים המצטופפים בהן והכרוז המקונן בתפילה, יש מבחינת החברה החרדית משמעות עצומה. ולא פחות מכך – ואולי אף יותר – יש להן גם ערך סמלי והפגנתי כלפי הציבור הישראלי.
"זה מפגן הזדהות, מפגן עוצמה אל מול החברה הישראלית", אומר חוקר החברה החרדית הפרופ' מנחם פרידמן. "למרות שכיום יש יותר נכונות לקבלתם בחברה הישראלית, החרדים חשים עדיין דחויים. הם חשים במצוקה אידאולוגית. ה'גדֵיילים' שלהם', כלומר גדולי ישראל" (פרופ' פרידמן מבטא את המילה בהגייה יידית-חרדית, ת"ר)"ניבאו וחזרו וניבאו שהמדינה הציונית לא תחזיק מעמד, אבל היא משגשגת. יש מסרים כפולים כל הזמן. ההלוויה של גדול הדור מסמנת יכולת ללכד את הציבור החרדי, שהולך וגדל, הולך ומתפורר, בעידן שמועצת גדולי התורה, שסימנה את האחדות, הפסיקה לפעול, ויש משבר הנהגה".
 הלוויית הרב עובדיה יוסף, ירושלים, לפני כשנה וחצי (צילום: יונתן זינדל, פלאש90) |
עין בוחנת בהךוויות היתה מזהה שבין הגברים הצטופפו גם נערים צעירים. "זו זכות גדולה ללכת להלוויה של גדול בישראל", אומר איש חינוך חרדי, "מפגן כוח? מה פתאום; זה עניין חינוכי ממדרגה ראשונה".
אחדות מדומה
"החברה החרדית צמחה על בסיס של פולחן ה'גדולים'", ממשיך הפרופ' פרידמן, "מועצת גדולי התורה הם השכל העליון. זו היתה אחדות מדומה שהחרדים נזקקו לה, אבל בסופו של דבר, היא לא פעלה והיא היתה חייבת להתפורר. הניגודים גדולים מדי. הכול מתפורר. אבל הגדולים האלה מסמלים את הזהות של החברה החרדית. אז כשבאים ללוויה, הם אומרים בעצם: 'הנה, אנחנו ביחד'. ההלוויות האלה מחדשות את פולחן הגדולים. אין פה הרבה צער כי אם התלכדות סביב הגדולים. הבעיה היא שהגדולים הופכים להיות קטנים יותר ויותר".
פרידמן סבור אפוא שלמרות הנראות שלהן, ההלוויות כפי שהיו שבוע שעבר מעידות בה-בעת גם על משבר ועל החולשה. "הלוא אי אפשר למצוא בשום ציבור דחף כזה להגיע להלוויה. גם לא צורך כמו שקיים בציבור החרדי לבוא להפגנות. זה מיועד לא רק נגד החילונים, שרוצים לגזול את כבשת הרש; אלה החרדים שעדיין צריכים להכניס ולהטמיע בתוך הנפשות את המסרים ואת המיתוסים".
בהלוויות החרדיות תמיד יש פן נוסטלגי - התרפקות על הנפילים של פעם, שכל הלוויה כזו מעוררת את הזיכרונות ואת הסיפורים עליהם – המשך ישיר לקובצי סיפורי הצדיקים שכל ילד חרדי גדל עליהם. בעידן האינטרנט, ההדהוד של ההלוויה ממשיך גם באתרים החרדיים, וביתר שאת: מי שלא נכחו, ובעיקר נשים ובנות, יכולים לצפות בהלוויה בדיווחים ובסרטוני הווידאו שמועלים ברשת, מה שמספק גם עניין כעין רכילותי וגם מזין את תעשיית המיתוסים החרדיים.
"הרעבע מייצג את העבר", אומר פרופ' בני בראון, חוקר נוסף של החברה החרדית, מהאוניברסיטה העברית. לדברי בראון, ההלוויה ההמונית הראשונה היתה של הרב שלמה זלמן אויירבעך. דמות לא מוכרת בציבור הרחב, שהיתה להפתעת התקשורת והמשטרה ב-1996. "זה היה ציון דרך. היתה תמיהה מאיפה החרדים מביאים כל כך הרבה אנשים ללוויות. המספרים בסופו של דבר קובעים, ולמות עם קהל גדול זה סוג של יוקרה. יש אלמנט של תחרות בין הקהילות השונות מי יביא יותר קהל".
גם פרופ' בראון סבור שלהלוויות יש משמעות פנימית גדולה בחברה החרדית ושהן מעוררות את הרגש כלפי "שריד לדור דעה", כמו שמכונים במודעות האבל הגדולים שמתו. "יש לזה ערך חינוכי, הוא אומר, וזה עוזר קצת להתחזק. הרב גריינמן מתקשר לחזון איש ומערך למפגן הכוח של ההלוויות זה מסייע לחיזוק ערך חשוב של הכרה בירידת הדורות. כלומר, אם העבר הוא יותר מפואר מההווה, זה מחזק בעצם אלמנט שמרני ואת ההתנגדות לחדשנות ולשינוי. ההלוויות מחזקות את הקשר עם הדור הקודם ומסמנות את ההמשכיות החשובה מדור לדור".
כשחושבים על אישיותו של הרב גריינמן, שהיתה תמיד שנויה במחלוקת בציבור החרדי, הדברים הללו מקבלים נופך אירוני. הרב גריינמן, שאין מחלוקת על גאונותו בתורה, היה מעט יותר פתוח בתפיסותיו, והוא נדחה בידי הרב שך. הוא מעולם לא נעשה באמת לגדול מרכזי בהנהגה, ובעצם הורד מהבמה. אבל לצורכי הקהילה החרדית, כל הפרטים הללו נותרו שוליים. "נקבר בסמוך לקבר דודו", דיווחו העיתונים החרדים, והכוונה לחזון איש, מנהיג הציבור החרדי הנערץ. וזה מה שייזכר לעד.
