דמותו של הרב קוק כדמות האדם שלומד אותו

80 שנה אחרי מותו, דמותו של הרב קוק והייצוג שלה בציבור הרחב עוברים תהליך מעניין שכמוהו עברו לא מעט דמויות היסטוריות: הן הופכות לדמויות מיתיות, לסימבול, לאייקון. כך קרה, במידה רבה, לאנשים כמו הרצל ולביאליק, וכך קורה בשנים האחרונות לרב קוק. מי שהיה רבה הראשי של ארץ ישראל ואחד מהוגי הדעות היהודיים המקוריים והחשובים ביותר במאה ה-20 לא נשכח בתהום הנשייה וספריו לא מעלים אבק. מה שקרה הוא בדיוק להפך: הרב קוק פופולרי מתמיד וממלא תפקידים שונים מבחינת קבוצות שונות.

הוא ההוגה הנלמד ביותר בבתי המדרש הציוניים-דתיים; אחד מן הפילוסופים הנחקרים ביותר באקדמיה הישראלית; וברבדים אחרים – שמו נישא בפי פוליטיקאים (די היה להבחין בכך במערכת הבחירות האחרונה), בפי רבנים זוטרים ובפי עסקני ציבור, וכן בפי פילוסופים ישראלים ואנשי רוח. אך כאמור, מדובר באייקון של הרב קוק: אייקון שהוא במידה רבה שקוף, דהיינו, הוא מייצג השקפות עולם שונות של אנשים שונים שנתלים בו. דמותו של הרב קוק כדמות האדם שלומד אותו.

אך תודעת הייצוג של הרב קוק נכונה לא רק באופן אינדיבידואלי; כלומר, לא נכון יהיה רק לומר ש'לכל איש יש הרב קוק משלו'. אני מבקש לטעון שיש התאמה בין האופן שבו הרב קוק נלמד ונתפס בתקופה מסוימת בציבור הדתי-לאומי ובין הלכי הרוח של הציבור הזה באותה תקופה. ניתן להצביע על קורלציה מעניינת בין השינויים בתפיסה את הרב קוק לאורך השנים ובין התמורות שהתחוללו בה בעת בציונות הדתית. קשה לקבוע מה השפיע על מה – האם גילוי פנים חדשות ברב קוק עודד עלייה של הלכי רוח אחרים, או שמא הלכי הרוח האלה המריצו את גילוי הפנים החדשות – כך או כך, הקורלציה הזאת קיימת.

קריאה נוספת: על המפגש בין הרב קוק לאמנות 

תשתית אידיאולוגית ותיאולוגית להתנחלויות

הרב קוק שנלמד בעולם הישיבות הציוני-דתי ברוב המחצית השנייה של המאה ה-20 היה הרב קוק של ספר "אורות", שהתפרסם כבר בימי חייו. "אורות" עוסק בעניינים של ארץ ישראל, גאולה והתנועה הציונית. הפסקה הפותחת בספר, שנערך בידי בנו של הרב, הרב צבי יהודה קוק, מתפלמסת בעקיפין בנוגע לתפיסות שרווחו בתנועה הציונית בדורו של הרב קוק (ובאו לידי ביטוי בפולמוס אוגנדה, למשל) וראו בארץ ישראל אמצעי בלבד להגשמת בניין הבית הלאומי של העם היהודי. הרב קוק הדגיש אחרת: "ארץ ישראל", כך כתב, "איננה קניין חיצוני לאומה". לא מדובר במכשיר להגשמת מאוויים לאומיים, אלא להפך – יש בה, בארץ הזאת, מהות מיוחדת, ולכן היא המקום היחיד שבו תיכון המדינה היהודית. בהתאמה, הרב קוק נתן השראה לציונות דתית שפתחה, בימים שאחרי מלחמת ששת הימים, וביתר שאת לאחר מלחמת יום כיפור, במפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון.

כתביו היו תשתית אידיאולוגית ותיאולוגית לדור ציוני-דתי שביקש לרומם את הציונות החילונית השוקעת, לפי תפיסתו, ולהחיות את נשמתה. ספר "אורות" ושיעוריו של הרב צבי יהודה קוק סיפקו מצע תיאולוגי עמוק לתפיסות הללו. בשמו של הרב קוק וברוח משנתו, יצאו מתיישבים להקמת יישובים חדשים ביהודה ושומרון, ברמת הגולן ובסיני, מושפעים בלהט מחזונו. במשך שני דורות לפחות היה הרב קוק לאייקון של תנועת התיישבות בפרט, ובכלל - לציבור רחב יותר שראה בו את המנסח האולטימטיבי של התודעה הציונית-דתית; ששרטט את חזון מדינת ישראל כ"יסוד כיסא ה' בעולם; שחשף וסיפק את מילון המושגים לתהליך האלוהי שמתגשם בתנועה הציונית ובהקמת המדינה.

ההסתכלות הזאת על הרב קוק משלה בכיפה, כאמור, במשך כ-30 שנה. בד בבד עמה התפתחה התעניינות אקדמית ברב קוק – כבר גרשום שלום הזכיר אותו בשולי ספריו והמשיכה בכך תלמידתו, רבקה ש"ץ-אופנהיימר, שתקופה מסוימת למדה בחברותא עם הרב צבי יהודה קוק. דוקטורטים ומחקרים החלו להיכתב על תורתו של הרב והצביעו על היסודות התיאולוגיים והפילוסופיים של כתביו. אך במידה רבה, היו עולם בית המדרש ועולם האקדמיה שני מקבילים שאינם נפגשים: היה הרב קוק של העולם האקדמי, וזה של עולם הישיבות הציוני-דתי. אך בשנים האחרונות החלה, בשני העולמות הללו, התעניינות מסוג אחר בתורתו של הרב קוק.  

האירוע שהחיש את התהליך הזה היה בלי ספק פרסום "שמונה קבצים" בשנת 2004, רעידת אדמה במונחים של עולם הישיבות ועולם המחקר. פנקסיו האישיים של הרב קוק, שבהם רשם הגיגים ומסות מורכבות ומהם הורכבו ספריו המרכזיים, ראו אור ושינו את האופן שבו לומדים את תורתו של הרב קוק עד היום. אם עד אז הונגש הרב קוק לקהל הרחב רק דרך הפריזמה של ספרי ה"אורות", בעריכתם הקפדנית של תלמידיו המובהקים, הרי שבתחילת שנות האלפיים פתאום אפשר היה לגשת אל הרב קוק במפגש ישיר, בלתי אמצעי, ולהתוודע אל כתיבה אישית ומיסטית שלא היתה מוכרת קודם לכן. קבציו של הרב קוק כפי שכתב אותם, על הסדר, גילו את הרב קוק האחר.

על היחסים העדינים בין הרצל לרב קוק 

דמוקרטיזציה של לימודי הרב קוק

זהו רב שמתאר חוויות מיסטיות עזות וגילויי נבואה; שמתגלה כהוגה קיומי, כמעט חסידי, המתוודה בפני סגור-יומנו על עולם ההלכה המצומצם ועל הדינים החונקים אותו; התגלה הוגה נועז מבחינה תיאולוגית, שאינו מטשטש את העקבות הפילוסופיים שהשפיעו על משנתו ושאיתם הוא בא במגע ישיר – ניטשה, ברגסון, הגל, שפינוזה. פרסום הקבצים והפנקסים הנוספים שהופיעו אחריהם יצרו דמוקרטיזציה של לימוד הרב קוק: לא עוד ספרים מתווכים וערוכים, אלא המקור, כפי שהוא, מונח בפני הלומד.

אך טבעי היה שהצעד הזה יוביל להתפתחותן של זוויות ראייה אחרות על הרב קוק. ספרים החלו לראות אור – הראשון שבהם היה "חדריו" – שהציגו את הפסקאות הנוגות והאישיות יותר בהגותו, רחוקות מאוד מן ההיסטוריוסוף הלאומי שהתגבש מתוך ספרי ה"אורות" והשפיע על גוש אמונים. הפופולריות הרבה של הקבצים הסבה את תשומת הלב לפנים הללו, שהתאימו לציבור הדתי-לאומי של תחילת שנות האלפיים כמו כפפה ליד. בשנים הללו, במגמה שנמשכת עד היום, עברה הציונות הדתית תהליך של פנייה לגישות חסידיות קיומיות יותר; העצמת הרגש והדמיון על פני האינטלקט; העדפת המוזיקה והנפש. הרב קוק סיפק את הצמא הזה, כפי שסיפק את הצמא של בני הדור הקודם. 

פועלו ודמותו של הרב קוק

קשה לענות באופן חד משמעי על השאלה, שנשאלת לא פעם במאמרים מן הסוג הזה, מהו 'סוד קסמו של הרב קוק'. אך הרלוונטיות שלו והיכולת שגלומה במשנתו לחשוף פנים חדשות ורעננות גם 80 שנה אחרי מותו, ובמיוחד בצלה של פרשנות אחת דומיננטית של כתביו, בלי ספק הופכת את משנתו של הרב קוק לשחקנית מרכזית בזירה היהודית-ישראלית של מדינת ישראל כיום. היא גם זו שהופכת את תורתו למוקד משיכה עצום, ואותו להוגה שמורכבותו הפילוסופית והדתית ממשיכה לקסום ללומדים רבים כל כך.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי