"כשהאמת תתברר, יצטרכו לשנות את השמות של כמה מהרחובות בישראל"

כשהיתה בת 20, פגשה גלי סמבירא לראשונה בחייה את דודתה, שעד אז חשבו כולם שהיא מתה. "בתחילת שנות ה-50, קצת אחרי שסבא שלי עלה ארצה מלוב", היא מספרת, "הוא הלך לבית החולים עם אחת מבנותיו. אמרו לו שהילדה בסדר, שמטפלים בה, ועודדו אותו ללכת הביתה. הוא רצה להישאר איתה בבית החולים, אך הרופא אמר לו לא לדאוג ולחזור למחרת בבוקר. כשהוא חזר, אמרו לו שהילדה מתה. הוא ביקש לראות את הגופה, ואמרו לו שאין גופה ושכבר קברו את הילדה. היא היתה אז בת שנתיים או שלוש. סבי ניסה להתווכח, אבל אז הביאו רופא בכיר יותר שאישר שזה מה שקרה. אחרי שנים, כששאלנו את סבא שלי איך הוא האמין לרופא, הוא ענה: 'רופא יהודי בארץ ישראל אמר לי שהיא מתה'.  בשביל סבא שלי, העולה החדש מלוב, רופא יהודי בארץ ישראל היה חצי אלוהים. אם הרופא אמר שהילדה מתה, זה מה שקרה".

סיפורה של גלי הוא רק אחד מבין עדויות רבות שצפות ועולות בשנים האחרונות ומגוללות תופעה של חטיפת ילדים של עולים חדשים, בעיקר מתימן ומארצות הבלקן (למצולמים בתמונה הגדולה למעלה אין קשר לנאמר בכתבה). הדפוס המתואר כאן חזר על עצמו במקרים רבים: ילד או ילדה הובאו לבית החולים בידי הוריהם, עולים חדשים, ולא שבו משם, בתואנה שהם מתו. בפועל, רוב הילדים הועברו ככל הנראה לאימוץ אצל משפחות אחרות, לעתים אצל זוגות חסרי ילדים.

ביום ראשון האחרון התקיים יום מודעות לציון חטיפת ילדי תימן והבלקן, פרי יוזמתם של עמותת עמר"ם, מכון שחרית ועמותת אפיקים. מארגני האירוע, פעילים חברתיים מזרחים, מבינים שאת העוול אי אפשר לתקן, אך אפשר לכל הפחות להכיר בו, ובכך לרפא מעט את הפצע המדמם.

אחרי מות הסבא החליטה משפחתה של סמבירא לחפש את הילדה שנעלמה. "אחד מדודיי מצא במאגר מידע אישה אחת שכל הפרטים עליה ברשויות הממשלתיות – מספר תעודת הזהות, שם פרטי ואוניית העלייה לארץ – זהים לפרטים של הילדה שנעלמה. התחלנו לחפש את האישה הזאת, ולבסוף מצאנו אותה. החלטתי להגיע אליה הביתה, אך היא גירשה אותי מהבית. כל הניסיונות שלנו ליצור איתה קשר עלו בתוהו. היא פשוט לא היתה מוכנה לשתף פעולה. אמנם מצאנו אותה, אבל כואב לנו שכאן זה נגמר".

חטיפה על רקע דימוי שלילי

ד"ר רפי שובלי עוסק כבר שנים בפרשת חטיפת הילדים. "כשהעולים הגיעו ארצה", הוא אומר, "הפרידו בין ההורים ובין הילדים בכל מיני צורות. במעברות, למשל, ההורים גרו באוהלים, ושיכנו את הילדים בבתי תינוקות או במרפאות. ההורים לא נמצאו שם כל שעות היממה, וכך הילדים התחילו להיעלם. מגיע הורה לקחת את ילדו, ואומרים לו: הילד שלך נפטר, קברנו אותו, אבל לא לו מראים את הגופה או את הקבר. יש גם מקרים של חטיפה מבתי החולים. אומרים להורה שהילד חולה, והוא לא חוזר מבית החולים. בכל המקרים ההורים לא מקבלים גופה, והילדים ברוב המקרים נמסרים או נמכרים לאימוץ".

גלי סמבירא. מקווה שיש דרך להעביר ביקורת על הממסד

שובלי מסביר שתופעה כזו מתרחשת על רקע דימוי שלילי של העולים מתימן ומארצות הבלקן, ששימש צידוק לחטוף את הילדים ולהעביר אותם הלאה. "כשמישהו רוצה לעשות דבר כזה, הוא חייב לבדל את עצמו מהאוכלוסייה שאת ילדיה הוא חוטף. שנית, יש מחשבה שלפיה ההורים האלה מסוכנים לילדים שלהם. הם מנחילים לילדים ערכים של שחיתות, של חוסר מוסר, של פרימיטיביות, של פראיות. יותר מזה: התפיסה היא שההורים מסוכנים גם לקיום הפיזי של הילדים שלהם – הם מרעיבים אותם, לא מתייחסים אליהם כמו שצריך. אלה דברים שמקבלים ביטוי בעיתונות, בספרות היפה, במאמרים של רופאים וסוציולוגים של התקופה. ולכן הפתרון הוא להציל את הילדים. אם ההורים 'אבודים', אפשר לכל הפחות להציל את הילדים ולמסור אותם לאימוץ אצל משפחות 'טובות'".

רוב החטיפות הללו התבצעו בשנות ה-40 וה-50, עם התגברות העלייה מארצות תימן והבלקן.  התופעה הגיחה לתודעה הציבורית באופן הדרגתי: עד אמצע שנות ה-60 הגיעו לתקשורת ולכנסת רק מקרים בודדים, אך בשנות ה-60 משפחות רבות קיבלו צווי גיוס לבניהן, שלכאורה מתו 18 שנה קודם לכן. בד בבד, הרב שמואל אבידור הכהן ביקר בארצות הברית בשנות ה-60 ופגש באחת הקהילות היהודיות ילדים שחומי עור. כששאל לפשר התופעה, נאמר לו שישנה תעשייה של מכירת ילדים תימנים למשפחות אמריקאיות. אבידור הכהן חזר ארצה ומסר את המידע לאורי אבנרי, אז עורך "העולם הזה", וכך התפוצצה הפרשה על שער השבועון.

ב-1967 קמה ועדת בהלול-מינקובסקי, הראשונה מבין ארבע ועדות שחקרו את הנושא. זו בדקה 342 מקרי היעלמות ילדים וקבעה כי רובם המכריע נפטרו; כך היה גם בשאר הוועדות שקמו בשנים שלאחר מכן – כולן טענו שרוב הילדים הללו אכן נפטרו, כפי שטענו הרופאים, ולא נחטפו והועברו הלאה. "הקו המנחה את ועדות החקירה הוא 'באין חשד, אין חקירה'", אומר שובלי,  "אם אתה מניח מראש שלא היה שום דבר ושמדובר בכשלים, אתה בכלל לא בודק את האפשרות שזה אכן קרה. אין בכלל חקירה של האפשרות שהאירועים האלה התרחשו, למרות העדויות הרבות".

"הרבה מערכות במדינת ישראל עושות מאמצים כדי להסתיר את הדבר הזה", אומרת סמבירא, "למה אתה חושב שהפרוטוקולים של ועדות החקירה מיועדים להיחשף רק בעוד הרבה שנים? משום שמחכים שכולם ימותו, שהדור הזה יחלוף, וכך איש לא יצטרך לתת את הדין. אני לא חושבת שהאנשים שעשו את זה היו אנשים רעים. התפיסה שלהם היא שלהורים האלה גם ככה יש הרבה ילדים, גם ככה הם לא מטפלים בהם כמו שצריך, אז אין כאן בעיה. האחיות והרופאים חשבו לתומם שהם מסדרים לילדים האלה עתיד יותר טוב. אבל ברור לי שהיה כאן אירוע ממוסד".

העם דורש צדק הכרתי

פרשת היעלמותם של ילדי תימן והבלקן שבה מעת לעת לכותרות ומעוררת סערות; לפני שנים אחדות התנהל מעל דפי עיתון "הארץ" פולמוס בין העיתונאי ירון לונדון ובין נעמה קטיעי, שבו האחרונה האשימה את לונדון בסירוב להתמודד עם העדויות הקשות של המשפחות שילדיהן נעלמו ובהתבוססות בעמדה הגמונית-אשכנזית "מנשלת", כדבריה.

הוא הגיע בתגובה למאמר שפרסם לונדון זמן קצר קודם לכן, שכותרתו "ואולי הילדים לא הועלמו?", שבו טען כי כל מה שמונח לנגד עיניו הוא מסקנות ועדות החקירה השונות (האחרונה שבהן, שפרסמה את מסקנותיה ב-2001, איתרה 800 מקרים של היעלמות ילדים וקבעה כי ב-733 מקרים הילדים אכן נפטרו) וכי כל הטענות האחרות הן של "חסידי תיאוריות קונספירציה" ו"השערות". "היסטוריון המכור לרעיון מקובע", כותב לונדון, "בטוח שאין צורך בעובדות כדי לדבוק בנרטיב המשרת את מטרתו".

תגובתה של קטיעי לא איחרה לבוא: במאמר תגובה האשימה קטיעי את לונדון בכך שדבריו אינם אלא "ניסיון אלים להשתיק כל ביקורת על גזענותה של החברה הישראלית, ובעיקר על פעולותיה של שכבת בעלי הכוח". המשורר רועי חסן מקבוצת ערס-פואטיקה האשים את לונדון בבורות מרושעת.

רפי שובלי מסביר שהמאבק למען ההכרה בפרשת חטיפת ילדי תימן הוא חלק ממאבק על מה שהוא מכנה 'צדק הכרתי'. "המאבק המזרחי בדרך כלל מתואר דרך יוצאי צפון אפריקה", הוא אומר, "הטענות של הפנתרים השחורים, ובמידה מסוימת גם של 'הקשת הדמוקרטית המזרחית', קשורות לצדק חלוקתי, לדיור ולקרקעות. לעומת זאת, הוויכוח של התימנים עם הציונות הוא על צדק הכרתי. התימנים הגיעו לכאן לפני הבילו"יים, אבל הם לא מקבלים את הבכורה על העליות הציוניות. זו רק דוגמה אחת; פרשת ילדי תימן היא דוגמה נוספת. הדבר הזה חשוב מכיוון שהאי-צדק החלוקתי מבוסס על האי-צדק ההכרתי.

"ברגע שיש אוכלוסייה שרואה את עצמה כחלוצה וככזו שהקימה את המדינה, ממילא מגיע לה יותר, וברגע שיש אוכלוסייה שלא נקפה אצבע לטובת הציונות והגיעה לכאן עם האינסטינקטים הפראיים שלה, לא מגיע לה כלום. זו התפיסה. אי אפשר לעשות מהפכה בצדק חלוקתי בלי לחלק מחדש את ההון הסימבולי. אם אין הודאה בבעיות – שום דבר לא ייפתר. התימנים מאתגרים את הציונות מההתחלה שלה. זה לא מהלך קל, וזה ידרוש שינוי עמוק. יצטרכו לשנות את השמות של כמה מהרחובות בישראל, נאמר זאת בעדינות. וזה לא דבר פשוט. האידיאולוגיה הציונית תצטרך לעשות חשבון נפש ולהכיר בכך שבזיכרון שלה, בסיפור המרכזי שמספרים על יפי הבלורית והתואר, יש כמה בעיות".

גלי, האם הסיפור האישי של המשפחה שלך גרם לך להתייחס אחרת למדינה?

"אני יכולה להגיד שאני מקווה שיש דרך להעביר ביקורת על הממסד, גם בעניינים עכשוויים וגם בעניינים היסטוריים, ועדיין להיחשב פטריוטית וישראלית ויהודייה. הקושי הוא שאם אתה מדבר על הפרשה הזאת, אתה נחשב לסוג של בוגד או משוגע, ואם אתה שותק, אתה נחשב למזדהה. צריכה להיות דרך ביניים. אני לא מבקשת פיצויים או ועדות חקירה – אני מבקשת הכרה אמיתית של הממסד. הכרה אמיתית ועמוקה של הממסד יכולה לרפא קרעים וקונפליקטים. אני לא מאשימה אף אחד ולא רוצה שמישהו יישב בכלא, אלא רק שיכירו.

"הדור שלי נמצא במצב ביניים: מצד אחד, ירשנו את הכאב מההורים שלנו ומדודינו, ומצד שני, אנחנו לא שקועים עמוק בתוך הטראומה כמותם. לכן אני חושבת שיש לנו תפקיד משמעותי במיסוד הכאב והזיכרון ובייצור המוסדות שייתנו לו הכרה. יש כאן פרק בתולדות מדינת ישראל, ואפשר ללמוד אותו עם ביקורת עצמית ועם הודאה בטעויות, גם בלי לחפש אשמים".

קריאה נוספת: לעוזי וייל יש גם כמה מילים לומר על טאבו תרבותי  

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי