תמונה ראשית - Envato Elenents
בקובץ שיריה החדש של חוה פנחס כהן "נאסף להיות הווה" (אבן-חושן 2015) לדוברים בשירים אין קול; הם דמויות התלושות מכל הקשר של זמן ומרחב. אין להם זהות – לא מינית, לא לאומית, לא דתית ולא אנושית. אין להם שמות ואף לא גוף מוגדר. גם אין להם שפה, לדוברים-לא-דוברים הללו, ולא לגמרי ברור אם הם חיים. "אָדָם לְלֹא טַבּוּר לְלֹא אֵיבָר, לֹא זֵכֶר וְלֹא זִכָּרוֹן" (עמ' 13) הוא מצבם הנתון, אבל "הַמַּנְגִּינָה שֶל הֶעְדֵּר חַיִּים פּוֹרֵט עָלַי הָרוֹקֵד" (עמ' 17). כאשר הם תקועים בתוך תנועה מתמדת בלא ראשית ובלא תכלית, הדבר הפוזיטיבי היחיד שאפשר אולי לומר עליהם הוא שהם מלאי הבעה ותשוקה. והם רוקדים. אם זה נשמע אניגמטי, זה אכן כך. הדוברים בשיר הם ישויות וירטואליות מחוללות, הולוגרמות של רישומי תנועה, דמויות סייבר שמופיעות ונעלמות בלחיצת כפתור. מי שיצר אותן הוא הכוראוגרף ואמן המחשב יעקב שריר במסגרת עבודתו במעבדת המחול שלו ביוסטון, טקסס. על ידי מחשב שנלבש עם סנסורים הוא מקרין אותן על הבמה והן מתנועעות במרחב, כך שהדמויות והרקדנים רוקדים ביחד. לפני מספר שנים, כשלראשונה נחשפה לדמויותיו של יעקב שריר, פנחס-כהן חטפה הלם. "מה הוא עשה כאן", היא מנסה להעביר לי את עוצמת ההפתעה בשיחה שניהלנו על כוס קפה, "יש כאן דמויות שאתה מזדהה איתן לגמרי, אתה רואה שהן מלאות הבעה, יש בהן שמחה ועצב, הן פועלות בחלל שאין לו תפאורה, חלל אניגמטי לחלוטין, חלל פתוח, אבל הן מעולם לא נולדו ולעולם לא ימותו. ובכל זאת, יש להן תשוקה. מצד שני, זו בדידות איומה, כי אין אפשרות לחברות אמיתית".jpg)
חווה פנחס כהן ז"ל (ויקיפדיה)
שירה אווטארית
השירים, שבעה במספר, שמוגדרים בתת-הכותרת של הספר כ"דיאלוג" עם הדמויות הללו, הם יותר מאשר רק דיאלוג. הם גמילות חסדים. הם ניסיונה של המשוררת להעניק לדמויות שפה מילולית, לצאת למסע הזה בשבילן. האם הניסיון מצליח? אין לדעת, וזה גם לא משנה. עצם הכמיהה אל השפה, הציווי הקטגורי של "צְּעָקָה שְתוּקָה", (עמ' 9) הוא הכוח המניע של השירים הנועזים והנועצים האלה, שנעים על הרצף שבין החסד ובין הטרגדיה האינהרנטית שבהשלמתו.
זו שירה אווטארית.
"כן".
אבל השירים האלה הם תפילות. זו ממש שירה מיסטית.
"נכון, כי הן משתוקקות למשהו. הן משתוקקות להיות הכי אנושיות שאפשר".
ולהיות הכי אנושי שאפשר זה להיות סובייקט מתפלל?
"יכול להיות, אני לא יודעת. אבל זה מעניין, כי הרבה שירה שקראתי באותה התקופה של הכתיבה היא שירה מן המזרח, הרבה זן-בודהיזם. השירה העברית רוויה באסוציאציות שלדמויות האלה אין אותן. הייתי צריכה לחפש מילים שאין להן את המטען של התרבות היהודית, ובמיסטיקה, לתחושתי, יש משהו אוניברסלי. לכן לשם זה הלך. כשאתה דבק באלוהיך, אתה לא שחור או לבן, או אשכנזי או ספרדי, או יהודי או לא יודעת מה. אתה בפשטות הכי בסיסית שלך.
"הלכתי למקום הכי מחוק בתוכי. למקום הכי חסר זיכרון שיכולתי לייצר, וניסיתי ממש להתרכז בתנועה של הדמויות. הייתי צריכה להיות ממש בריקון. בדרך כלל כשאתה כותב, אתה מתבונן החוצה וכותב, וכאן הייתי צריכה ממש להתרוקן, ומתוך הריק לכתוב. הריק היא נקודת המוצא הראשונה שממנה אפשר להתחיל לדבר".
איך זה שונה מהאופן שבו את כותבת בדרך כלל?
"יש המון אפשרויות, אבל הן לא בהכרח באות מתוך התרוקנות. זה יכול להיות משהו שאני קוראת, אסוציאציה למשהו, טריגר. אבל פה זה אחרת".
בשיר הראשון, הדמות מבקשת שיקראו לה בשם, ואני מרגיש שיש כאן דינמיקה מיוחדת בין תנועה ובין חוסר שם. כאילו קיימת ניגודיות מובנית בין שפה ושמות והגדרות ובין התנועה, שהיא כשלעצמה אינסופית. בעצם המפגש בין תנועה ובין הכמיהה לשפה מילולית יש משהו טרגי.
"הן מחפשות את השפה הכי ראשונית, כמייצרות צורה וכמייצרות שפה. הן באות אל העולם, אבל אין להן קונפליקטים עם ההורים למשל, אין להן מטענים. הן פשוט הוות. וגם אני שואלת: 'אבל מה זה?'".
הן לימדו אותך משהו?
"שמגיע להן שפה מיוחדת משלהן. לפעמים צריך לכבד את האובייקט, שהוא בעצם סובייקט, ולתת לו את השפה שמגיעה לו. צריך להבין שלא תמיד אתה במרכז, גם כשאתה כותב, לא אתה במרכז. יש מישהו אחר במרכז, והוא זוקק לספר משלו. וגם הדיאלוג עם יוצר אחר לימד אותי המון. השיחה עם יעקב, שהוא בין-תחומי בצורה מטורפת, לימדה אותי המון מפגשים בין שפות שונות".
האמנות העתיקה בעולם
חוה פנחס כהן נולדה בתל אביב להורים יוצאי הבלקן. בגיל שמונה התייתמה מאביה, אבל תרבות הבלקן נוכחת מאוד ביצירתה. ככלל, היא מאוד מחויבת לקידום שיח התרבות היורו-ים-תיכונית בישראל, שיח שלדעתה הוא בבחינת תחליף לדיכוטומיה האשכנזית-ספרדית. התרבות היורו-ים-תיכונית כלשונה כוללת בתוכה גם את האירופים וגם את הצפון אפריקאים, ואת הטורקים, את היוונים ואת יוצאי הבלקן. זו תרבות אקלקטית ועשירה מאוד שאין לה כמעט ביטוי בארץ.
אבל השיח המזרחי החדש מבטל את האירופיות המזרחית כי היא משתכנזת, לדבריו.
"וזה חבל. למה הם הולכים על דלות החומר? אני לא מבינה את זה. ההורים שלהם והסבים שלהם ספגו גם את האירופיות. למה לוותר על זה? אני לא מבינה. פשוט לא מבינה את השיח הזה, למעט העובדה שבאמצעות השיח הם הצליחו לעשות שינוי של אפליה מתקנת. אבל תגיד לי, ארז ביטון היה צריך אותם בשביל לקבל את פרס ישראל? אני גדלתי איתו, ואני אומרת לך שהוא לא היה צריך אותם. כשאתה טוב, אתה לא צריך את המנוף הזה. כשאתה בינוני ומטה, אתה צריך את המנופים המחאתיים הסוציולוגיים האלה. אבל זה מנוף, וזה לגמרי לגיטימי להיאבק על הנראות. אבל לא כל מה שנראה הוא גם טוב. יובל שמעוני למשל הוא בלתי נראה, אבל הוא ישרוד את כולם כי הוא הטוב מכולם. הוא גאון ספרותי. אבל כשאתה לא גאון, אז הנראות היא אוויר לנשימה".
איפה היורו-ים-תיכוניות פוגשת את היצירה שלך?
"ההורים שלי נולדו שם, ולצערי, זה פוגש אותי מאוחר מדי. הייתי צריכה לעבור תהליך מהישראלי אל היהודי. כי הישראלי שבי לא נתן מקום לדברים אחרים עד שיכלתי לראות את המרחב שבתוכו אני חיה. גם התייתמתי בגיל שמונה, וזה סוגר בארות, ועד שאתה מגיע לפתוח אותם, עוברות הרבה שנים. אבל זה מעבר לסיפור שלי; זה סיפור ענק של יהדות הבלקן שאין לו נוכחות כאן בישראל. הדיליי שבו אנחנו נמצאים הוא לא ייאמן. בספרי ההיסטוריה שלנו אין לזה נוכחות".
תקופת האנטי אני
"נאסף להיות הווה" הוא ספר השירה העשירי של חוה פנחס כהן, שעלתה על במת השירה העברית לפני 25 שנה. ספרה הראשון "הצבע בעיקר" (עם עובד, 1990) זכה בפרס ביכורים ע"ש ירוחם לוריא מטעם הוצאת עם עובד, ומאז זכתה יצירתה בפרסים רבים, ובהם פרס היצירה לסופרים ומשוררים (95'), פרס אקו"ם לשירה (98'), פרס קוגל לשירה (2000), פרס אלתרמן לשירה (2002), וספרה הקודם, "אחי, הצימאון" זכה בפרס רמת גן לשירה בשנת 2013. שיריה פורסמו באנתולוגיות ותורגמו לאנגלית, לספרדית, להונגרית, לצרפתית, לסרבו-קרואטית ולסינית. ב-89' היא הקימה את כתב העת "דימוי" והיתה העורכת הראשית בכל שנות פעילותו. כיום היא מכהנת כחברה במועצה הישראלית לתרבות ולאמנות.
גם בספר הקודם "אחי, הצימאון" יש את ההיבטים שדיברנו עליהם. הצימאון, הכמיהה לשפה. גם הוא מתקיים במתח שבין ההומינסטי והמיסטי?
"אני לא שותפה לתחושה שיש מתח בין ההומניסטי למיסטי. אני גדלתי בבית קומוניסטי-הומניסטי, ועם השנים גיליתי עוד עולמות ועוד שפות, אבל אני לא חושבת שיש סתירה בין ההומני והמיסטי. התרבות המערבית הפרידה בין הקדושה וההומניזם, אבל הם לא באמת מופרדים. אם אתה אדם עמוק, אתה לא יכול שלא לחפש את האלוהים, בין שזה במקדש, או בריקוד או בשירה".
אבל בחיפוש המיסטי - האם אין משהו שמבקש מהאדם לפנות את המרכז שההומניזם מקנה לו? האם המיסטיקן לא אומר להומניסט, "בבקשה תזוז הצידה, כי הדבר שאני מחפש הוא במרכז, ולא אתה"?
"אצלי זה לא ככה, ואני לא מבינה את הקצוות האלה. חלק מההומניסטי הוא לעסוק בעל-טבעי, בנסתר, בסוד".
אבל מבחינת רבים אחרים כן יש קצוות. בגלל זה את גם נמנעת מלהגדיר את עצמך כדתייה או כחילונית?
"אני לא נמנעת. אני פשוט לא יודעת לענות על השאלה הזאת. אתה יכול לשאול על הפרקסיס שלי, אבל השאלה לא צריכה להיות אם אתה אדם דתי או לא. זו שאלה ישראלית מטומטמת שנובעת מהפוליטי - לא מהמהותי. השאלה צריכה להיות שאלה של פרקסיס: עד כמה אתה הולך ביום יום שלך עם המצוות שלך?".
ומה בנוגע להגדרות של שירה, האם אין הגדרות של ז'אנרים, כמו שירה פוליטית, דתית?
"כן, ואצלי השירה משקפת באמת את הצד הרליגיוזי שלי, אין לי ספק בזה, אבל באחרונה אני גם מתנסה בחיפוש אחר שפה אחרת לגמרי, עבור לאחד הספרים הבאים, כדי דווקא להימנע מהשפה הרוויה הרליגיוזית הזאת, ואני עובדת על זה קשה, אני כותבת וסובלת כדי להימנע מהשפה הרוויה שלי, כדי להגיע למצב של נטו, אם יש כזה דבר, וזה קשה מאוד כי אתה כל הזמן נמצא במצב של מתח בין מה שאתה רוצה להגיד ובין הכלים שעומדים לרשותך ובין מידת המודעות שלך ובין התקופה שבה אתה כותב והסביבה שבתוכה אתה יוצר".
באיזה אופן את מרגישה שהתקופה או הסביבה מצויות ברקע של היצירה שלך?
"התקופה שבה אנחנו חיים היא אנטי-אני. התקופה הזאת מדברת באונליין, כלומר, לכתוב עכשיו כדי לפרסם עכשיו כדי שתקרא עכשיו כדי שתגיד לי מיד. אין יותר אינקובציה, את אף אחד לא מעניינת האינקובציה ולא מעריכים אינקובציה. עכשיו מי שמבין באמנות יודע שבלי אינקובציה אין אמנות. אז מה תעשה? יש משוררים שכותבים ומיד מפרסמים, אבל לא תמיד מדובר בשירה, כי לא תמיד נעשית עבודה על השפה. במקום זה נעשית עבודה על האמירה, אבל אמירה היא איננה שירה. אמירה שלא עובדת על השפה היא פריט ג'ורנליסטי, פריט למחקר, היא יכולה להיות חשובה ומעניינת, אבל היא לא שירה. יש פיתוי גדול מאוד של הציבור היום שרוצה שיספרו לו סיפור, אבל לספר סיפור זה לא התפקיד של השירה.
"לטעמי, אנחנו נמצאים בסכנה של אי הבנה. גם אין לנו משוררים גאונים, אין לנו גאון שמציב סף וגורם לנו להגיד 'אוקיי, הבנו' - אנחנו שקועים בבינוניות שמאיימת עלינו לחלוטין. מצד אחד, שפע בלתי רגיל של יצירתיות - וצריך להבדיל בין יצירתיות לכישרון. לא היה כדבר הזה, כמות השפע והיכולות וזו ברכה. מצד שני, איבדנו את כלי העריכה וההערכה, וצריך לבנות אותם מחדש. לכן אין לנו ביקורת היום, אין לנו מבקרים, לפחות אין לנו ביקורת שמוכנה להבין שהיא עצמה ז'אנר, וכשאין ביקורת, אין לך את המפגש המתנגד שיוצר את החיכוך ואת המפגש עם המבקר, את הדיאלוג. וכשאין דיאלוג, אין שיחה. במקום זה יש צ'פחות, וכולם נותנים צ'פחות ולייקים, ואני יודעת שיצרתי לעצמי אויבים כי אני לא אוהבת את זה.
"אני מרגישה בזה איום גדול מאוד מבחינה תרבותית. עכשיו אני כבר בת 60 - יכול להיות שעוד מעט יכניסו אותי לבוידעם - אבל אני לא חושבת שמבחינת תודעה אני אולד-פאשן. אני ערנית למה שקורה בתרבות העולם ובעולם השירה, תרגום מאוד מעניין אותי, ואני לא אומרת שהשירה שלנו פחות טובה מהעולם, אבל אני מדברת על הפטפטת הזאת".
אולי מוסד "גדול הדור" אבד עליו הכלח? בעידן של שיטוח ההייררכיות והדמוקרטיזציה, גם השירה מושפעת מזה, לא?
"הדמוקרטיזציה אהובה עליי ביותר - לא הייתי מוותרת עליה - אבל בתוך הדמוקרטיזציה הזאת זרקנו כלי חשוב מאוד. זה כמו בכל מקצוע אחר: האם אתה תבנה בניין בלי יסודות או בלי לבדוק איפה חגורות הבטון צריכות להיות? זה לא קשור לדמוקרטיזציה; זה בלבול שנוצר כאן. הנכונות להעניק שוויון הזדמנויות לא צריכה להיות קבלה של הכול תוך כדי ויתור על כלי העבודה של המקצוע".
אז זה דיון שעובר להכרעת הציבור ועוקף את מוסד המבקרים והעורכים, לא?
"אם זה היה כך, לא היינו מחכים לשמוע מה דן מירון אומר על כל דבר. כלומר, אנחנו כן מחפשים מישהו שיגיד משהו על הדברים. אז בכל זאת נראה שזו לא לגמרי דמוקרטיזציה מלאה. תראה מה קורה סביבנו. אני יכולה לתת לך רשימה של משוררים שלא הוציאו את הספר הגדול שלהם בלי מאמר מפרשן של מישהו. מה זה אומר? שמסיבה כלשהי, בכל זאת צריך אותם, את חותמת הגומי של הסמכות. גם מכיוון המשורר וגם מכיוון הקורא. אתה מבין, השירה עצמה אינה מספיקה".
זה לא קשור לכך שכיום רבים מן הכותבים הם בעצמם אנשי אקדמיה? כבר לא נהוג לשמוע בימינו אמירות כמו של ויליאם פוקנר: כששאלו אותו על המשמעויות החבויות בספרים שלו, הוא טען שהוא רק סופר ושאינו מבין בספרות.
"תראה זה שווה דיון. אני מעדיפה יוצרים משכילים, לא אכפת לי באיזה תחום – ספרות, פסיכולוגיה, כימיה – אבל שיהיו משכילים. אם היה לנו בור שהוא גאון ספרותי, לא היינו מדברים על זה, אבל אין לנו בור גאון כזה. וכשכותבים ומדברים מתוך בורות של חוסר השכלה ולא מכירים את המרחב הספרותי ולא מכירים את השושלות ולא מכירים את המרחב התרבותי הים-תיכוני, זה מעצבן אותי בצורה בלתי רגילה. אתה חייב שיהיו לך ממדי עומק, ולא חשוב מאין אתה מביא אותם. ויש לנו משוררים משובחים ביותר, אני לא אומרת כאן משהו אישי, אני מדברת על העניין שלנו כחברה יוצרת".
מה היה נגרע מאיתנו כחברה אם לא היו לנו השירים של חוה פנחס כהן?
"שום דבר. אפשר לחיות בלי שירה. זה לא לחם וזה לא מים. אף אחד לא צריך שירה, או אף אחד לא יודע שהוא צריך שירה עד שהוא לא פוגש את השירה. כשאני פותחת סדנת כתיבה, אני אומרת לתלמידים 'אם תכתבו ואם לא תכתבו, לאף אחד זה לא משנה'. אתה מבין, כי זה בכלל לא שאלה חיצונית; זו שאלה פנימית. אבל זאת אני: אני חיה מתוך תפיסה שהיא מאוד ברסלבית, שאומרת שהחיים עצמם הם היצירה של האדם. יש קשר מובהק בין איך אתה רוצה לחיות את חייך ובין היצירה שלך".
אז אני אשאל את השאלה אחרת. מה היה נגרע מחוה פנחס כהן אילו לא היתה כותבת שירה?
"היא היתה אומללה, או שאולי היא היתה אמנית בתחום אחר. בהתחלה בכלל עסקתי באמנות פלסטית, ואם הייתי צעירה יותר או נולדת עשור מאוחר יותר, אפשר להניח שהייתי הולכת לקולנוע, תחום יותר עכשווי ומשפיע. אני גם מאוד אוהבת את העבודה בצוות. זה דבר מאוד משמעותי; שירה עובדת בבדידות מוחלטת. אבל בכל מקרה, אני לא רואה את עצמי חיה בלי הממד הרפלקטיבי של החיים, שהוא הממד האמנותי. והרפלקציה היא גם לאחור, אבל היא גם הולכת קדימה, אוונגרדית".
