על כל שאלה תשובה: שפרה קורנפלד ומרלין וניג במופע משותף

בימים הרחוקים של טרום הזוהר והפרסום, לשפרה קורנפלד, לשעבר זוכת "האח הגדול", היה שם סודי. שם פרטי לשליפה בעת צרה. למשל, אם בן שיח חדש, פקיד בבנק או שליח פיצה היה טועה ואומר את שמה - שפרה - בהגייה לא נכונה, מיד היתה אומרת שקוראים לה בעצם יעל. "יעל זה נוח יותר", היא מחייכת, "השם שפרה זה נטל. זה שם כבד אפילו בחברה החרדית". ואמנם, אי אפשר להתעלם מכך שזהו שם בעל ארומה מיושנת, יכנאית-משהו, שם הולם למורת בית יעקב חסודה, ולא ליוצאת "האח הגדול".   

נשאלת השאלה מדוע קורפלד, סופרת ומגישת רדיו שיצאה בשאלה, לא החליפה את שמה? למה לא נפטרה מהשם המכביד ולא הסירה אותו כמו שמסירים גרביים או פאה. הרי יכלה לאמץ לעצמה שם קליט יותר, וישראלי, כמו יעל.  "זו מחשבה טבעית לשנות את השם כשאת מנסה להיטמע בין העולמות", היא מסכימה ומספרת שהפעם היחידה שהתפתתה לכך היתה לפני שספרה "החצי השני של הלילה" (כנרת) ראה אור. "חשבתי  לפרסם אותו בשם עט. אבל מולי, הבן זוג שלי, אסר עליי. הוא אמר שהמטען שאת מביאה זה מי שאת. השתכנעתי".

לקריאה נוספת: על מעמד האישה בחברה החרדתית

 לעומתה, מרלין וניג, מרצה ומבקרת קולנוע, מעולם לא חשבה לשנות את השם שלה, אפילו  אחרי שחזרה בתשובה. רוב הסיכויים שהבעלזרים לא שמעו על השחקנית מרלין מונרו (אם כי מרלין לא נקראת על שמה, לטענתה), אבל אפשר לתאר כמה גבות הורמו, ועדיין מורמות, למשמע השם הזר והמוזר בקהילה החסידית שלה. "אני לא מפחדת להיות זרה בשום מקום ולא מתנצלת על זה",  היא אומרת, "כל החברות שלי שחזרו בתשובה שינו את השם. לא אני". שפרה מהנהנת בהסכמה: "כל מי שאני גדלתי איתם, גם הוריי, גם אנשי הקהילה, הרב החליף להם את השמות, וכשהם מדברים עם הוריהם, הם משתמשים בשם הקודם. אבא שלי הוא לארי, למשל".

"תמיד הרגשתי שהשם שלי זה אני", אומרת מרלין, שנעשתה מומחית לקולנוע חרדי,שאותו חקרה וגם פירסמה ספר בנושא. "אף פעם לא שנאתי אותו, אבל לא היו לי חיים קלים איתו. לא רק בעולם החרדי. גם בעולם החילוני הייתי זרה עם השם שלי. ברור שמרלין זה שם זר לכיתה שהיו בה יעל ומיכל". לדברי וניג, היא ספגה ביקורת מצד עסקנים שהציעו לה להחליף את מרלין למלכה, אבל היא לא הסכימה: "שם ניתן ברוח הקודש", היא אומרת. 

"לא יורקת על העולם שעזבה". וניג

סוגיית השם הפרטי היא אפוא נקודת הסכמה ראשונה בין השתיים שעומדות לשתף פעולה בעונת התרבות הקרובה, במופע שנקרא "לקסיקון מרלין". עד לפני כמה שבועות, מרלין לא ידעה מי זו שפרה. היא לא ראתה אותה ב"אח הגדול" (מיותר לציין שאין לה טלוויזיה). שפרה לא ידעה מי זו מרלין. כל אחת רצה לגוגל וגילתה שהשנייה היא מנפצת סטראוטיפים סדרתית. הן גילו שיש להן משהו משותף: שתיהן דבקו בצבע השחור באופן בלעדי בלבושן. אבל השיח שהתפתח בין וניג לקרונפלד הוא מעבר לקוריוזים. הן מצליחות לייצר שיח מרתק, מכיוון שלכאורה, הן ניצבות משני צדי המתרס – לפחות בייצוג השטחי ביותר של חזרה בתשובה מול יציאה בשאלה – אבל בפועל, החיבורים רבים מכפי שניתן לדמיין.

תחושת ההזדהות היא יסודית. "התחושה היא שאת עוברת מחדר לחדר, ולכל חדר את מביאה איתך מהחדר הקודם. זה מתאר את התנועה של כל אחת מאיתנו", מחדדת קורנפלד. הן מסכימות שבניגוד לרבים אחרים שעשו את המעברים מהחברה החרדית והחוצה או ההפך, אף לא אחת מהן התנתקה מעברה. אף לא אחת עשתה שקר בנפשה. שהרי אי אפשר להתנתק באמת מהשורשים, מהשפה ומהמצע התרבותי של הגידול.

"היא מדהימה אותי", מתלהבת קורנפלד, " אני באה מהעולם של מרלין, מודעת למורכבות, לגוונים, והדרך בעיניי היא לא שחור-לבן. אבל רגע, שנייה. תהיי משהו אחד. אל תהיי כל כך הרבה דברים. את מבלבלת לי את הסיגנלים. זה גורם לי לעצור ולבדוק את עצמי ואת הסטראוטיפים שהתגבשו אצלי על החרדים, אפילו שבאתי משם. ובעיקר, מרלין לא יורקת על העולם שעזבה ומעריכה את העולם שקיבל אותה. יש משהו נורא מכיל בזה. בבית הספר הביאו לנו נשים שחזרו בתשובה כמו נועה ירון, לחיזוק. נועה סיפרה לנו עד כמה העולם החילוני הוא ריק; עד כמה הכול מותר ואין כלום. לא הרגשתי נוח עם זה. מרלין היא ההפך מזה".

"בחורה צנועה זה הרבה יותר מושך"

"אותי מזמינים לשיחות חיזוק כאלה", אומרת וניג, "אני מפתיעה את הקהל באמירה שלא מצופה ממני. אני אומרת שהקב"ה לא מצפה שתרצח את הנפש שלך, שתהיה קורבן. אני הדוגמה לאיך אתה יכול לקחת את מי שהיית ולהעצים את עצמך, וזה משחרר את השומעות". יש כמובן גם נקודות מחלוקת בנושאים שונים. למשל, בעניין הצניעות. מרלין קיבלה אל עצמה את קודי הלבוש החרדי בלי ערעור והרהור. קורנפלד שמחה להעיף אותם לכל הרוחות. לדבריה, היא מתחה את החוקים - הגיעה עם לק סגול לבית יעקב ובלבוש לא מתאים. "בעיקר התבלטתי בהופעה שלי, וזה ההפך מצניעות", היא אומרת. אבל המחלוקת היא מהותית יותר, על תפיסת הצניעות. "בחורה צנועה זה הרבה יותר מושך", אומרת וניג אמירה שנויה במחלוקת. קורנפלד סבורה שהתפיסה ששמה במרכזה את האישה כפיתוי לגבר היא שגויה. "אני שואלת כמה מזלזלים בגברים כשחושבים שהם כאילו מסתובבים עם ערוץ סקס פתוח בראשם. האישה היא לא איזה אובייקט מפתה. אנחנו יצורים תבוניים. את עניין ההתגברות על היצר בבקשה אל תפיל עליי. רק כשנעשיתי חילונית, הבנתי כמה שסקס הוא לא חשוב, נון-אישיו. אני למשל לא מרגישה מינית כרגע. פשוט נוח לי עם השמלה הזאת", היא מצביעה על השמלה הקצרצרה שלה, ואז היא מודה שהליברליות שלה עומדת למבחן כשהיא רואה ילדות במכנסונים. "כשאני רואה ילדות עם מכנסי דפוק אותי, החרדית שבי קופצת, אני מודה".

נושא מעמד האישה מדליק לקורנפלד את הפיוזים. ובעיקר, היכולת המזערית של אישה להיות שותפה שווה בטקסים במצוות ובלימוד הגמרא בעולם החרדי. "בכיתי כשלא יכולתי להצטרף אל אבא שלי בעזרת גברים לברכת כהנים", היא מספרת, "אלה היו הסדקים הראשונים. לי זה הפריע מאוד. כשהייתי בת 14, שנאתי להיתלות על המחיצה בשמחת תורה. חשבתי: 'זה אירוע מרכזי, ואתם עושים לי טובה שנותנים לי לצפות?'. הלכתי פעם לבית כנסת ידידיה. במרתף יש מניין של נשים שקוראות בתורה ורוקדות עם ספר התורה. סיפרתי את זה בבית הספר שלי, חורב, והם העיפו אותי. הם אמרו לי שיש לי בחירה ללכת לשבוע לאולפנת כפר פינס להתחזק, או שיעיפו. אני רציתי להתקרב; רציתי בתור נערה להיות חלק. אלה המקומות שאני איימתי על הסדר שלהם. אם הייתי תלמידה שקטה, זה לא היה מפריע.

"במשפחה שלי לא התאים להם שהייתי משכימה קום עם אבא שלי כל שבת לוותיקין בכותל (מנין מוקדם של תפילה, ת"ר). היתה לי חוויה של התעלות מזה, אבל אז, כשהיינו מגיעים לכותל והיינו מתפצלים, היה לי רגע של התפקחות: 'משהו כאן לא הוגן. הבנתי שכאישה, רק ההימנעות חלה עליה - כל ה'לא תעשה'. זורקים לי פירורים: ליטול ידיים, לשמוע קידוש. ואם אבא שלי נתן לנו לישון בסוכה או קנה לבנות ארבעה מינים, זה היה מתוך הנדיבות שבו. וחוץ מזה, את האתרוג סוג ב' נתנו לבנות. עצרתי, זום אאוט. לא הסכמתי להיות פסיבית".

"אני לא מרגישה פסיבית", אומרת וניג, "במאבקים נורא גבריים, האבטיפוס שלי הוא של גבר. אני נציגת ציבור. המון אנשים פונים אליי, אני ציר מרכזי וכאילו פונקציה גברית, ובעלי הוא מאוד מנוטרל מהמקום הזה. הוא בעולם התורה, אברך משי. הוא מזדעזע מהעולם בחוץ. הוא מתוק ועדין; זו מתיקות של תורה. אני, בלי לשים לב, מכורח הנסיבות, עוסקת בדברים כוחניים. אם יש לך נוכחות דומיננטית, יש לך כוח.

"לא רצית ללמוד גמרא"? מקשה קורנפלד, "אני מקנאה בלומדי הגמרא. ההתפנות הזאת לעיסוק בעניינים רוחניים, ללימוד. כאימא, יש לי בנות לטפל בהן, בית, הביורוקרטיה של החיים. הכתיבה שלי אף פעם לא מתחילה את היום. הייתי רוצה לפנות הכול ולהגיד עכשיו זמן להרהורים ולכתיבה. יש לי קנאה גם בבן זוגי, שיושב כל היום בחדר כותבים".

"גם אני מקנאה", אומרת מרלין, "אבל אני לא מרגישה צורך להיאבק בעניין הזה. אני מרגישה שבכל מקום הקב"ה איתי. מרלין. במובנים מסוימים, הילדים שלי הם שלוחות בעולם החרדי, ואני מממשת רצונות שלא פתחתי דרכם".

לקנא בלומדי הגמרא (צילום: פלאש90, נתי שוחט)

"לא מעליב אותך שבכותל המקום של הנשים הוא עלוב"? ממשיכה קורנפלד להקשות, "אני מרגישה שהפיצול הוא משהו מאוד גשמי", עונה וניג, "ברוחניות אני לא צריכה להיות ליד בעלי או ליד ספר התורה. אני לא צריכה להיות פיזית בעזרת הגברים".

"על פניו, עשינו דרך הפוכה", מסכמת קורנפלד, "התחלפנו. כל אחת נולדה בשבט אחד ועברה לשבט אחר, אבל אנחנו יותר דומות ממה שאנחנו שונות. אני רואה שאת לא חווה את המקום לא כמוגבל או משתיק. הקול שלך יותר ברור עכשיו. אני משוכנעת גם שאיפה שנחתנו זה לא המקום שנישאר בו. אנחנו עוד נשתנה".

לקריאה נוספת: מה מרלין וניג חושבת על מכנסיים קצרים?

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי