"מתי כבר יוצא לאימהות לשבת בחג עם חברות במקום לארח ולהתרוצץ?"

התכונה בביתה של שרה מייסוק נשמעת היטב מבעד לקו הטלפון. הגברים בבית עומדים לטוס הערב לאומן – היא מתנצלת – והבית כמרקחה. מדי פעם היא מפסיקה את השיחה כדי לכוון מישהו למצוא דבר מה, עונה לשאלות, מסייעת בשלט רחוק. וכל העת היא נשמעת רגועה, למרות הנסיעה הממשמשת של בעלה ובניה.

נראה שמייסוק, חסידת ברסלב חוזרת בתשובה, לא נבהלת מהנסיעה העונתית לעיר האוקראינית שרבי נחמן, מייסד החסידות, שהה בה באחד מפרקי חייו ודרש מחסידיו לשהות בה, עמו, בראש השנה. שום דבר לא מוציא אותה משלוותה, גם לא העובדה שאת החג הזה היא תעשה עם בנותיה, לבד.

אולי כי זה הפך לנוהג קבוע בביתה. מדי ראש השנה, אצל הרוב המוחלט בחסידות ברסלב, הגברים נוסעים לאומן והנשים נשארות בבית. כלפי המנהג המוזר שלא לחוג את ראש השנה בחיק המשפחה התפתחו במשך השנים שלל בדיחות פנים-חרדיות שמובלע בהן טון ביקורתי. כך למשל, את ראשי התיבות "אלול", המייצגות את הפסוק הידוע "אני לדודי ודודי לי" המכוון לשאיפה להתקרב לקב"ה, יש מי שהחליף בלעג ב"אני לאומן – אשתי לחמותי".

כיום, כשהנסיעה לאומן כבר אינה נחלת חסידי ברסלב בלבד, אלא חוצה מגזרים ועדות, הלעג התמתן. אבל עדיין מעניין לברר: איך מרגישות נשים שבעליהן נעלמים לאומן ובפרט נשות ברסלב שנושאות שנה אחרי שנה בעול. האם אווירת החג, המתחרה רק בפסח בסמלו את אחדות המשפחה, לא נפגמת? האם שמחת החג יכולה להיות שלמה כאשר הבעלים והבנים חסרים בזמן שבכל בית ישראל מסבים לשולחן החג?

לפתח צד רוחני (פלאש90, מרים אלסטר)

משיחות רבות עם נשים עולה כי התמונה מורכבת. שרה אברמוביץ מפתח תקוה, המגדירה את עצמה כדתית לאומית מתחזקת, מספרת למשל שלקח לה שנים להרגיש בסדר עם הנסיעה של בעלה שנעשה חסיד ברסלב. בין השורות ניכר שהיא מתאמצת להתעלות מעל לתחושות כמו תסכול, שדי טבעיות בנסיבות.

"בהתחלה הוא היה נוסע שנה כן שנה לא", היא מספרת. "בשנה שהוא נסע, לפעמים, אני מודה, עברה בי מחשבה, 'למה הוא צריך לנסוע'. הרגשתי ממש מסכנה, היה לי קשה, במיוחד כשהילדים היו יותר קטנים וממש רצו שהוא יהיה לידם בחג. עד עכשיו הם עדיין רוצים. אבל כשהוא התחיל לנסוע שנה אחרי שנה, גדלתי. התחלתי להבין שיחד זה לא בהכרח בפיזי. שיחד זה שכל אחד מפרגן לשני להיות הוא. למדתי שיכול להיות לי ראש השנה נהדר שלא חייב שבעלי יהיה לידי". למרות ההשלמה, התלבטות עדיין שם. "יש לי שני רצונות מנוגדים. אני רוצה להיות עם בעלי בחג, ואני רוצה גם לכבד את הרצון שלו".

קריאה נוספת: ומה אומרים הגברים שנוסעים לאומן?

מודָה, קינאתי

באחד האתרים של ברסלב, תיארה כותבת תהליך לא קל של השלמה: "אבל מה איתנו? האם אנחנו איזה 'שמאטעס' שאפשר להשאיר כך סתם בבית? האם אין לנו צד רוחני שאותו היינו רוצות לפתח? האם התפילות שלנו לא חשובות?". העובדה שאתר רשמי של ברסלב מפרסם מונולוג כזה, מראה מצד אחד שברסלב הרשמית מכירה בקולות המצוקה הללו של הנשים, ומצד שני, ברור שהכוונה כאן היא להציג תהיות שאמורות להיפתר בסוף של דבר, פתרון שאיננו חורג ממה שמוכר כעת.

ואמנם הכותבת מתארת בגילוי לב את הקושי בהתחלה: "בשנתי הראשונה חשתי באיזשהו מקום זלזול. הוא נהנה לו שם ואילו אותי השאיר בבית לבד. זה הרתיח אותי. קינאתי בכל פעם שראיתי את הזוגות הצעירים שצעדו להם יחד לבית הכנסת. הם נראו מאושרים. דמיינתי לי כיצד הוא נהנה לו שם בהרים מכל רגע, בזמן שאני נשארתי בבית אומללה". ולבסוף כמובן באה ההשלמה ועמה האידיאליזציה של הנסיעה: "במשך השנים למדתי להעריך את נסיעותיו של בעלי לאומן ולהפוך אותן לזמן של התבוננות וחשבון נפש"

לעומת הכותבת הפלונית, דנה שוורצמן, חוזרת בתשובה מקהילת ברסלב המתגוררת במושב נחלים, מעולם לא התחבטה או נאבקה בעניין. להפך: היא מגלה שהתנאי שלה לנישואים היה שבעלה ייסע לאומן מדי שנה. לדבריה היא בעניין אף יותר מבעלה שלצד החוויה הגדולה ותחושת ההתעלות גם סובל מהתנאים הקשים, הלחץ והצפיפות באומן.

שוורצמן מעידה על עצמה שהיא "מכורה" לנושא. היא לא רק מדרבנת את בעלה לנסוע, אלא גם מרבה לנסוע בעצמה. במשך השנה היא נוסעת עם קבוצות נשים לאומן ורק בחודש האחרון חזרה משם. אבל אפילו היא, המאמינה הגדולה באומן, לא אוטמת עיניה מראות את הקושי והמצוקה של נשים שלא מרגישות כמוה.

גברים מתפללים באומן, אוקראינה (צילום: יעקב נחומי, פלאש90)

"יש נשים שזה קשה להן. מאוד קשה להן", אומרת שוורצמן. "יש לי חברה שצריכה ללדת, בחודש תשיעי. קשה לה, אבל היא גם לא רוצה לא לשלוח מצד שני. אי אפשר לשפוט אף אחת". כדי לתמוך בנשים שקשה להן, וגם כדי לא להישאר לבד בעצמה, כל שנה היא מזמינה לביתה נשים לעשות את החג בצוותא. השנה יתארחו בביתה 25 נשים, ולא רק חברות קרובות אלא גם מכרות וזרות גמורות. "יש נשים שהבעלים שלהן מתחננים אלי לארח את הנשים שלהן כי יודעים שיש אצלי אירוח המוני. הם אומרים 'אם אני יודע שהיא מסודרת, זה ישחרר אותי לנסוע'".

במקום ריקנות או היעדר גברי, שוורצמן מעדיפה לראות את חצי הכוס המלאה: אחווה נשית ואפילו ביטוי לפמיניזם, כדבריה. ככל שהיא מתארת את האווירה בהתכנסות הנשים בראש השנה בביתה, נדמה שהיא מחכה לחוויה הזו של נשים בלבד. מתברר אפוא כי יש גם רווחים משניים לנשים מהנסיעה.

"קודם כל אנחנו אוכלות חלבי", היא מספרת בחיוך. "אנחנו מפרגנות לעצמנו את כל המאכלים שאנחנו אוהבות, קישים ולזניות, דברים שגברים אוהבי הבשר פחות מתחברים אליו. זה נעים: בעצם יש לנו כמה ימים בשנה, בלי גברים. את לא צריכה לטפל באף אחד, כי הגברים צריכים יותר טיפול מילדים. הם זקוקים לתשומת לב. הילדים מסתדרים בעצמם. אז זה המילואים שלנו. ולחזור לאווירה של בנות לבד, זה כיף, זה ממלא. זה כמו באולפנה, או בבתיה. ממש בנעימות. זו חוויה".

יש גם צדדים פחות מוארים – ניסיונות, בלשונה. "לא כולן מרגישות אותו דבר. פתאום את שומעת שמישהי, נשברים לה הכלים. היא לא יכולה יותר. בכל זאת זו שבת חג ואת לא בבית שלך, לא במיטה שלך. את אחרי לידה או בחודש תשיעי. ואת קורסת. למדנו איך לתמוך בשקט. פשוט להוביל לחדר שקט ולישון בו. אנחנו מתורגלות בסיטואציות שהן לא פשוטות מבחינת היכולת להכיל".

סיפור של 3,000 שקל

מרכזיות הנסיעה בברסלב הולידה אם כן התמודדות ייחודית של נשים ותמיכה הדדית. בצד קהילות נשים ספונטניות כמו אצל שוורצמן, יש גם כאלה שמאורגנים ומופקים היטב. זו השנה השלישית שציון חשין, חסידת ברסלב ותיקה, מארגנת מעין נופשון או קייטנת נשים וילדים בחג, מתוך הכרה במצוקה של נשים שנשארות לבד. היא שוכרת כמה בתים במושב החקלאי החרדי קוממיות שבדרום, מקימה שני מטבחים וחדרי אוכל גדולים על כל הציוד הדרוש. בשנה שעברה הגיעו לחג כ-50 נשים השנה היא מקווה להכפיל את המספר.

לא כל הנשים חסידות ברסלב. "יש דוברות יידיש ויש ברסלב, זה קיבוץ גלויות אחד גדול", אומרת חשין. מה שמאחד אותן הוא ש"עבורן החג בקוממיות זה פיקוח נפש", אומרת חשין. "ההתארגנות הזאת מטרתה לתת מענה למצוקה קיימת של נשים, מצוקה רגשית אצל נשים שרק חזרו בתשובה. אישה שהבעל שלה התחיל לנסוע, זה חדש לה להישאר לבד והסביבה המשפחה יורדת עליה: 'מה פתאום בעלך משאיר אותך לבד' איך תסתדרי עם הילדים וכו'. או שהיישוב קטן ואין לה עם מי להישאר. להורים לא שייך ללכת כי היא חוזרת בתשובה. אבל היא לא צריכה לסבול".

הצורך קיים בעיקר בקרב החוזרות בתשובה. "יש נשים שאין להן איפה לחגוג את החג", אומרת חשין. היא לא אומרת במפורש שמדובר בחוזרות בתשובה שהוריהם חילוניים, אלא מגדירה זאת בשפה עדינה: "רקע שונה מההורים". "לא נעים להן ללכת להורים, הן מחפשות את האווירה של החג והחברה המתאימה להן", היא מסבירה. זו לא רק האווירה הדתית שחסרה להן. נראה שהן מחפשות חברה שבה אף אחד לא ישאל: מה את לבד בחג?".  

כשחשין היתה נשואה טרייה, לפני אי אלו שנים, לא היו התארגנויות נשים. אבל היא היתה מארגנת בכל זאת קבוצה של חברות שהיו עושות את החג במירון או ירושלים. "הייתי מבשלת ומקפיאה ארוחות שלמות. תמיד נסעתי והייתי עם עוד נשים. אף פעם לא הייתי מתוסכלת מכך שבעלי נסע. הגעתי ממקום שכולם צריכים לנסוע. אם בני זוג מכבדים אחד את השני והנסיעה היא חלק מנתוני חייהם, זה לא מפריע". 

יש גם אחרות שפשוט קשה להן להתארגן לחג לאחר שרק ילדו או חיתנו ילד. זה לא זול – 3000 שקלים משלמת משפחה, על תנאים צנועים בלבד. זה לא מלון ואפילו לא בית הארחה. אך בהנחה שזו משפחה גדולה, שהיתה מוציאה על הצטיידות לחג סכום לא מבוטל גם בבית, זה עדיין משתלם.

מתפללים יהודים ברחובות אומן, בסמוך לקברו של הרבי נחמן מברסלב (צילום: יעקב נחומי, פלאש90)

היתרון הגדול במפעל של חשין על פני בית הארחה פרטי הוא שהילדים מועסקים כל הזמן, וכך נשים יכולות ליהנות מפנאי לעצמן. לחשין יש ראייה חינוכית. היא מעבירה שיעורי שלום בית שאמורים להנחיל פרספקטיבה חדשה על כל עניין הנסיעה של הבעל ונועדו לעזור לנשים לפתח השלמה איתה. "אם בני זוג מכבדים את השנייה, אז כחלק מנתוני החיים והערכים של הבעל, את מקבלת שהוא נוסע לאומן", היא מסבירה. "הצרה היא כשאת מרגישה מסכנה. זו נקודה כואבת ויסודית באמת".

בחצר ובחדר אוכל נוצרים מעגלי נשים ספונטניים. "נשים מספרות סיפורים אישיים, יוצרות חברויות, גם אמירת תהילים נועדה להוציא מהמסכנות, זה נותן אווירה אחרת, היא כבר לא מתוסכלת שלא הולכת לבית הכנסת, שהחמיצה את התפילות". 

היא וחברותיה להפקה גם מעניקות טיפים מעשיים לאמהות פחות מנוסות מהן כדי שבשנה הבאה יוכלו להסתדר לבדן. מעניין שהתפילה במתחם אינה זוכה לדגש מיוחד. הנשים מתפללות ביחידות. שומעות תקיעת שופר במקום ומשלמות למישהו שייצא עם הבנים הקטנים לבית הכנסת ביישוב וישגיח עליהן.

"חשוב לנו שהאווירה תהיה נעימה. לכן מה שחשוב לנו זה לדאוג לילדים ולשחרר את הנשים. יש טרמפולינה גדולה ומתקנים אחרים בחצר, והילדים נהנים מפרסים ומתנות קטנות, משעשעים אותם. היא באה אומללה ויוצאת מאושרת. היא כבר לא מתוסכלת שהיא מחמיצה את תפילות החג בבית הכנסת, או שהיא נשארת לבד עם הילדים", אומרת חשין. ובאמת, מתי עוד יוצא לאמהות למשפחות גדולות לשבת בחג עם חברות במקום לארח ולהתרוצץ בין מטלות הבית?  

גם אצל שוורצמן לא מתמקדים בתפילות אלא באמירת תהילים. "יש לי גיסה שאנחנו תמיד ביחד והיא תמיד פותחת תהילים וזה מדרבן את כולן", מספרת שוורצמן. "בכל פסוק שמזהה שיר היא שרה. וכך אנחנו שרות את התהילים ואנחנו יכולות לשבת גם חמש שעות". שוורצמן וחברותיה מחליטות לא פעם על תענית דיבור שבמסגרתה לא מדברים על דברי חולין, רכילות וכו'. לא מנהג רווח בחברה החרדית.

ומעבר לכל, נשים רבות גם מתעודדות מכך שהבעלים לא נוסעים ליהנות. "לבעלי יש קושי", אומרת שוורצמן. "זו נסיעה קשה. נורא צפוף, התנאים לא תנאים. הוא בכלל לחוץ מפספוסי הטיסות והבלגן בשדה. זו רכבת אווירית היסטרית וכשאתה נוסע עם ילדים, זה מלחיץ". גם שרה אברמוביץ אומרת שהעובדה שזו לא נסיעה לכיף עוזרת לה. "הוא נוסע ומחייג משם המון. הוא מתגעגע. גם לו חסרה המשפחה".

הצטרפו לעמוד הפיייסבוק של בית אבי חי