שתי מדינות לעם אחד

נראה שאנחנו מתקרבים בצעדי ענק לפתרון "שתי המדינות". אין ברירה – העימות סוער מדי, תקיף מדי, אלים מדי. אם כל אחד מהצדדים רוצה להגן על אמונתו, על זהותו ועל חינוך ילדיו, אין מנוס מלהיפרד – אנחנו כאן; הם שם.

לא, אין הכוונה לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא דווקא לסכסוך הישראלי-ישראלי.

במדינת ישראל תשע"ו ניתן לסמן שתי קבוצות מובחנות ומובדלות – העם היהודי והעם הישראלי. למרות הדמיון ואפילו הקרבה המשפחתית ביניהם, לשני העמים הללו אמונות שונות, תרבויות שונות, שפה שונה ודגשים שונים. העם ה"יהודי" רואה בתורה ובהלכה את מגדיר הזהות המרכזי שלו. ביסודות האמונה שלו נמצאים השבת חג הפסח ומילה וכשרות. אמנם, חלק מבני העם ה"יהודי" אינם מקפידים על קלה כחמורה, וחלקם אפילו מקפידים שלא להקפיד, אך אין הם מערערים על עצם ההגדרה, הרואה במסורת ההלכתית את בסיס הזהות של העם היהודי. חלק מבני העם ה"יהודי", כמו למשל היהודים החרדים בברוקלין, הם יהודים נאמנים המקפידים על קלה כחמורה, אף שאינם רואים את עצמם כלל חלק מהעם הישראלי.

העם ה"ישראלי", לעומתו, רואה את החיים במדינת ישראל כבסיס הזהות וכמכנה המשותף הרחב שלו. ביסודות האמונה שלו נמצאת השפה העברית, גיוס לצה"ל וציון ימי הזיכרון והתקומה. אמנם, חלק מבני העם ה"ישראלי" אינם חיים כלל בישראל, אך הם ציונים בהווייתם ותומכים בכל לבם במפעל הציוני. חלק מבני העם ה"ישראלי" הם אזרחים נאמנים וחיילים מסורים לכל הדעות, אך אינם יהודים על פי ההלכה.

קריאה נוספת: מלחמת פייסבוק הראשונה

הדרך השלישית

אילו היתה זו התמונה לאשורה, הרי שהתנתקות היתה הפתרון המתבקש, הראוי והרצוי. אך נראה שלמרות הפער והניכור, קיים מגזר שלישי, גדול ונרחב המבקש להיות יהודי וישראלי. אלא שבתוכו פנימה קיים ויכוח סוער ונוקב בנוגע לשאלה אם ישראליותו קודמת ליהדותו או שמא יהדותו קודמת לישראליותו. שאלה זו מעוררת ויכוחים נוקבים וסוערים כגון הסוגיות "מיהו יהודי?", כיצד לפעול בענייני גיור, בענייני שבת, ובאופן כללי, בכל הקשור בצביונה הדתי של המדינה ושל התרבות הקיימת בה.

הפגנה פרו-ישראלית בניו יורק. לא צריך לחיות בישראל כדי להיות "בן העם הישראלי" (תצלום: אמיר לוי)

שאלה זו מחריפה לנוכח העובדה שבתוך אותו מגזר מצומצם מתנהל ויכוח נוקב גם על שאלת גבולותיה של ההלכה והתורה כמגדירות זהות יהודיות. יש המכירים ביהדות בגרסתה ההלכתית האורתודוקסית בלבד, ויש המבקשים להרחיב ולהכיל תפיסות אחרות, הן של הלכה והן של המחויבות אליה.

אף על פי שהדיון הזה, הנדון בזרמים השונים והארגונים המגוונים בשדה ה"התחדשות היהודית" עולה לא פעם לגבהים קולניים, נראה כי הוא נותר מנת חלקו של ציבור קטן יחסית מהחברה היהודית והישראלית. הרחבת המעגל המתווכח הזה היא צו השעה. אם חפצי חיים אנחנו, שומה עלינו להגדיל את הקבוצה המבקשת להתנצח בנושא זה, הדורשת את חלקה בעוגה היהודית ובעוגה הישראלית.

מובן שחשוב שנדע לדון בכבוד ובסובלנות, אך גם אם הדיון ייעשה צורם וכוחני, עדיין טוב וחשוב שיתקיים מאשר שלא יתקיים. זאת משום שעצם קיומו של הוויכוח מעיד כאלף עדים על כך שיש התנגשות בין הזהות היהודית לזהות הישראלית. והתנגשות זו מתרחשת רק משום שהיא חופפת אצל חלק מהציבור.

אילו ישככו חלילה הלהבות ויירגע הדיון, או ייהפך להיות שלו ומנומס, או-אז נדע כי אין יותר חפיפה בין העם ה"יהודי" לעם ה"ישראלי". ביום שבו המרחב הסוער הזה יהפוך נינוח ואדיש, נדע כי אין מנוס, לאסוננו, מפתרון שתי המדינות – שתי מדינות לעם אחד.

קריאה נוספת: שנאה דוט קום - קווים לדמותה של השנאה ברשת

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי