21 שנה אחרי רצח רבין: מה חידשה ההתחדשות היהודית?

בהקשר של רצח רבין, מרבים להשתמש במונח ״חשבון נפש״, כמו היה זה רגע שבו נעצר הכול לטובת איזשהו מפנה בלבבות, שינוי וחשיבה מחודשת. ואמנם, בעקבות הרצח נוצרו כמה וכמה יוזמות של קירוב לבבות בין דתיים וחילונים שביקשו להוכיח לחילונים כי היהדות אינה בהכרח אלימה ולהעניק לאלו המבקשים קרבה לדת היהודית את האפשרות לחוות אותה באופן אחר, אולי פתוח ומכיל יותר. עם זאת, התבוננות מעמיקה מראה שלא זו בלבד שהחברה הישראלית נותרה במידה רבה שסועה ומפוצלת, אלא גם שהחיפוש אחר יחסים אחרים עם היהדות הוא תוצר של משבר מתמשך של הקיום החילוני בגבולות הארץ הזאת, ולאו דווקא ניסיון לאחדות שאחרי הרצח.

לקריאה נוספת: את מה מבקשים הישראלים לתקן?

שי זרחי מקהילת ניגון הלב בעמק יזרעאל, המקיימת בית מדרש קהילתי וטקסי שבת וחגים, מצביע על הרצח כעל נקודה שהעניקה תנופה לחיבור המחודש עם היהדות, אך שמרה על מגמות שהתקיימו בחברה גם קודם לכן. "הרנסנס היהודי בציבורים שלנו התחיל עוד בסוף שנות ה-70 בבתי מדרש משותפים כמו ׳אלול׳ או המדרשה באורנים", הוא אומר, "הרצח פשוט האיץ את התהליכים ושינה את הכיוון שלהם".

במסגרת התהליך נוצר לדברי זרחי קשר בין ציבורים עם ביוגרפיה רוחנית שונה, מהמרכז המתון – ניאו-אורתודוקסיה מחד גיסא, וניאו-חילוניות שעוסקת ביהדות מאידך גיסא. "זהו בעיקר ניסיון ליצור מרכז משותף", הוא מסביר, "כזה שיכול לדבר בעת ובעונה אחת לציבורים רחבים, מזרחים ואתיופים ורוסים וכל מי שיש פה״.

מה מאפיין את המרכז המשותף הזה?

״פלורליזם, עם תפיסה פמיניסטית חזקה יחסית ועם ניסיון להפוך את החיים היהודיים למתונים ונגישים, הן בריטואלים של תפילה, שבת, חגים, פיוטים וניגונים – שזה דבר שאי אפשר להפריז בעוצמתו – והן בלמידת היהדות. הרצח יצר מין הרהור פנימי, והיה לו כוח. זה טרגי לומר שלדבר איום כזה יש גם כוח לעשות דברים טובים, אבל בעיניי זה פתח אפשרויות חדשות לאנשים שהזהות שלהם היתה ממוסגרת מאוד.

"אנשים שגדלו בתוך האורתודוקסיה מצאו יסוד חילוני חזק בחייהם שמשוחח עם יסודות חברתיים, דמוקרטיים ופמיניסטיים. הם קיבלו השראה במפגש עם אנשים שהכוח שלהם הוא חילוני-ערכי. וקרה גם דבר הפוך – אנשים מעולמות חילוניים נפתחו לסוג של דתיות חדשה ואפשרית להם״.

קריאה נוספת: עוד על שי זרחי, האיש שהביא את ההתחדשות היהודית עד לקיבוצים

השמאל החילוני נעשה קטן

מרדכי בר אור, מייסד בית המדרש הפלורליסטי קולות, שבו נעשית למידה של מקורות יהודיים המכוונת ליצירת שיח מנהיגות ערכי בחברה הישראלית, דווקא תולה את העניין של הקהילה החילונית בלימודי יהדות; לא ברצונם להתקרב ולהכיר את הדתיים בישראל, אלא בחיפוש פנימי הנובע מהמצב בישראל: ״אני לא חושב שחילונים בישראל ממש מתעניינים בדתיים לאומיים. לדעתי הם מעוניינים להבין את פשר החיים בארץ, בעיקר לאור זה שאין שלום באופק. אנשים שואלים את עצמם בשביל מה אנחנו חיים ומתים במקום הזה, מבקשים להבין את מהות החיים כאן ואת משמעותם ולדעת האם ליהדות יש מה לומר ביחס לשאלה הזאת״.

 מה הם ה״אינטרסים״ של הדתיים בישראל להכיר ולקרב את החילונים לעולמם?

״הדתיים רוצים להראות שיש יהדות אחרת חוץ מיהדות קנאית. זו תשובה כמעט בנאלית, אבל היא נכונה עד היום. בכל פעם שמתרחש מעשה קיצוני, יבוא דתי ויאמר, אלו אינן פני היהדות ויש דברים אחרים. במובן הזה, אין ספק שרצח רבין היה טריגר חשוב לכך״. 

זרחי. מתחיל להיווצר מרכז פוליטי

האם ישנם כבר תוצרים לדרך החדשה הזאת?

זרחי: ״מאז הרצח אין ספק שמתחיל להיווצר מרכז חברתי יהודי ישראלי מתון. סביבו יש הרבה מאוד קיצוניות וגילויים קיצוניים שמחזקים את הצורך ביהדות נורמלית שאפשר לחיות איתה. אירוע כמו הרצח במצעד הגאווה הוא עוד עשייה קיצונית שהציבור המרכזי מגלה אליה שאט נפש. ניגון הלב אמנם לא צמחה בעקבות רצח רבין, אבל הקהילה הזאת, מבלי להרגיש באופן ברור, מקבלת תמיכה עצומה בציבורים אחרים, שאומרים, ׳זה לא בדיוק אני, אבל זה דבר נפלא׳. נוצר פסיפס שמאפשר לכל אחד להיות עצמו כחלק מתיבת תהודה שתומכת בו״.

בר אור, לעומת זאת, מצביע על שינוי גדול שהתחולל בבית המדרש קולות מאז הקמתו ב-1997 ועד היום - מפנה מן הפלורליזם הלמדני אל עבר חזון חברתי מנהיגותי ופרקטי: ״קולות קם מיד אחרי רצח רבין ושימש חלק מבתי מדרש בישראל שפנו לציבור יחסית אליטיסטי, שביקש ללמוד יהדות רלוונטית לחייו. קולות של היום שואל מהי החברה בישראל במאה ה-21 ומפתח מנהיגות שרוצה ליישם את החזון הזה. הדור הלומד כיום צעיר יותר, הגיל הממוצע ירד מ-45 ל-35 והאוריינטציה פחות פלורליסטית וקשורה יותר לחזון היהודי החברתי של המדינה. ואם לפני 20 שנה, אחרי הרצח, היה בקולות שמאל חילוני מובהק, הרי שהיום השמאל החילוני קטן מאוד, ויש הרבה יותר שמאל-מרכז. זה שינוי גדול״.

תוצר של משבר החילוניות

ד״ר רות קלדרון הקימה עם בר אור את בית המדרש אלול להתחדשות יהודית ופנתה לאחר מכן להקים את עלמא, בית בתל אביב המקיים זה שנים תוכנית עמיתים שמפגישה בין פעילים חברתיים, יוצרים, אנשי חינוך ועוד, ואלה לומדים יחד באופן אינטנסיבי תרבות עברית. בעיני קלדרון, רצח רבין הוביל לחשבון נפש ולתפנית גדולה בדרך ההתחדשות היהודית שהיא מקדמת.

״ההקמה של אלול עם מוטי בר אור נעשתה שבע שנים לפני הרצח, מתוך רצון ללימוד משותף ושוויוני של דתיים וחילונים", היא אומרת, "עד אז לימודים כאלו התבצעו בעיקר כמעין גשר שבמסגרתו הדתיים מלמדים את החילונים. אנחנו רצינו לימוד שוויוני וניהלנו את בית המדרש יחד״, היא מספרת, ״רצח רבין טלטל אותי מאחר שהוא העיד על כישלון מסוים של הברית שיצרנו. לא בגלל הרצח עצמו, שלא היה קשור אלינו, אלא משום שאחרי הרצח, רבים מהשותפים הדתיים הסתגרו, ואני הרגשתי שהברית שלנו לא עמדה בניסיון. בעקבות זאת, החלטתי לעבור לתל אביב והקמתי את עלמא.

רות קלדרון. רצח רבין החזיר אותה למקום מבטחים בתל אביב (תצלום: הדס פרוש)

"גם שם, כמו תמיד, לא ויתרתי על הלימוד המשותף, אבל זו כבר לא האידיאולוגיה המרכזית בעלמא, אלא חלק מהיות עלמא בית לתרבות עברית ומקום שמכיל קולות שונים. בינתיים החלמתי, אבל התחושה של אחרי הרצח היתה טראומטית מאוד, וגם הרצח עצמו. תחושה זו החזירה אותי לתל אביב, אל המקום שאני בטוחה בו יותר בהנחות היסוד של האנשים שסביבי״.

באופן מעניין, פרופ׳ אמנון רז-קרקוצקין מהמחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון מצביע על היוזמות שלאחר רצח רבין כעל תוצר נוסף של משבר דווקא של החילונים בישראל, ולא של החברה הדתית: ״לדעתי זהו משבר של חילוניות, שלא התחיל עם רצח רבין אלא עוד קודם לכן. התחושה של חילונים שיש להם איזשהו חסר עם המקומות היהודים התחילה לפני כן, והיא אמנם חלק מדיון של שנות ה-90, אבל היא לא רק תגובה לרצח רבין בשום פנים ואופן. רצח רבין אולי המחיש את המשבר הגדול של החילוניות, אבל עד היום חיפוש היהדות במובן הזה הוא חיפוש אחרי מסגרת לאומית נוחה, ולא אחר תכלית. דווקא אחרי ברק אנחנו רואים ניסיון לחזור ליהדות לא באופן ביקורתי. הזהות של השמאל הישראלי התחסלה בתקופת ברק, ואז אפשר לראות בתגובה יידישקייט״.

אל מול התמונות השונות שמציירים בר אור וזרחי, שלהן מאפיין אחד משותף – בניית חזון ישראלי-יהודי חברתי חזק – עולה ביתר שאת השאלה החשובה: מהו מקומם של אזרחיה הלא-יהודים של מדינת ישראל, ובפרט של הערבים החיים במרחב הישראלי. מהו המקום שהם תופסים בחברה הזאת, ובפרט אם אנחנו מדברים כאן על חברה שעם עקרונותיה המנחים נמנים פתיחות, פלורליזם, כבוד הדדי?

 מה לגבי הערבים, ששייכים גם הם למקום הזה? איך הם נכללים בחזון?

בר אור: ״אני חושב שקיימת כאן האפשרות שערבים בישראל יעסקו יחד איתנו בנרטיב משותף, ובתוך כך להביא את מקורות החזון מהקוראן ואת עולמם הערכי והרוחני לשיחה עם יהודים שיביאו מקורות יהודיים, ואז יכול להיווצר נרטיב שוויוני ישראלי; לא רק יהודי, אלא שיתוף של עולמות. בכל אופן, חובה עלינו להתייחס למיעוט מתוך מחויבות יהודית-מוסרית ברורה״.

זרחי רואה גם הוא את הפוטנציאל הרחב של השיח הפנים-יהודי הזה גם כלפי ערבים בישראל: ״אם תהיה כאן חברה שבונה את עצמה באופן פתוח ומכבד, אין לי ספק שזה יוליד יותר ויותר גילויים של סובלנות ואהבה וחיבור עם האזרחים הלא-יהודים שחיים איתנו כאן, ואני רואה את זה גם בשטח. במתחם התחנה בירושלים, למשל, מקיימים ביום ירושלים תפילה של שלוש הדתות יחד. באזור שלי נעשים מאמצים עצומים לחיבור ולקשר עם שפרעם ועם זרזיר.

"אלו התחלות, ואין ספק שזה אלמנט הרבה יותר חלש והצהרתי וחד-פעמי, ולא יומיומי מספיק. אבל בתור התחלה, המרכז היהודי ישראלי החדש פתוח לדבר הזה, ויותר מכך – רואה אותו כדבר קריטי. אנחנו מעוניינים בשותפות. כשאני רוצה לעשות פיוטים עם השכנים הערבים שלי, הם מנגנים ויוצרים השראה הדדית; זה לא אחד על חשבון האחר. זה עוד לא מספיק לטעמי, אבל זה עוד יקרה״.

לעומתם, רז-קרקוצקין מצביע על החיפוש המחודש אחר זהות יהודית וחיבור ליהדות, שתפס צורה ביוזמות כמו ״צו פיוס". לטענתו, ה"צו פיוס" שרצח רבין יצר הוא כזה של אחווה יהודית-יהודית.  כמו כן, הסיסמה של מצביעי ברק – שניצח ב-99' בשם מורשת רבין בתור מתחרה לנתניהו – היתה ׳רק לא ש״ס׳, ומי שאיים מבחינתם על המדינה זה אריה דרעי. אין כאן פנייה ליהדות, אלא אלמנט תרבותי בולט מאוד.

"למעשה, יש כאן סוגיה שהיא בין מזרחים לאשכנזים", מסביר רז-קרקוצקין, "הרי חילוניות כזהות זה עניין אשכנזי, והוא אוריינטליסטי במהותו. היחס לדת הוא כיחס למזרח. חילון במובן ממשי הוא מרחב שבו שותפים בני זהויות שונות. החילוניות הישראלית מבוססת על השאיפה להומוגניזציה, שליוותה אותה מאז לידתה. היא לא מציעה מודל של קיום משותף. החילוניות הישראלית הנוכחית מבוססת על הדרה המוסתרת לעתים באמצעות עקרונות ליברליים אבסטרקטיים, המתעלמים מתובנות ורגישויות של מסורות שונות. יש חילוניות שהיא נגד הדת, ויש חילון שיוצא מן הדת ואמור להכיל. אבל זו לא החילוניות הישראלית. גם כאשר היא מתקשטת ביידישקייט, היא נותרת הומוגנית ומדירה״.

עם זאת, הוא מאמין באפשרויות של צמיחה מן הפנייה למקורות דתיים, המעידים על חלל ועל הכרה בחוסר: ״אין להתעלם מהמרחבים הרבים שבהם מתבטלים הגבולות בין חילונים ודתיים (וליתר דיוק, שומרי מצוות ושאינם מקפידים) ושנוצר בהם שיח חדש בעל פוטנציאל רב. זה מה שאני מנסה לעשות כראש תחום יהדות במכון ון ליר. הנחת היסוד של היבטים שונים של הפעילות במכון בכלל עוסקת בביקורת החילוניות, בהכרה בעובדה שקיום יהודי בארץ ישראל הוא שאלה תיאולוגית. אני באמת חושב שההגדרה ׳חילוני׳ היא חלולה ושאי אפשר לבחון אותה מבלי להכיר בהיותה תודעה תרבותית אוריינטליסטית מובהקת״.

הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות 

נדמה כי על אף הכוונות הטובות, על חשבון ההתחזקות הפנים-יהודית וההתקרבות בין דתיים לחילונים נותרות בחוץ קהילות אחרות: ״במבט לאחור, ניתן לומר שרצח רבין הוביל לסוג של לאומנות, וזה מעניין״, אומר רז-קרקוצקין, ״אצל החילונים זה בכלל לא היה קשור לערבים ולשטחים. היתה פנייה לצווי פיוס שאומרים שכולנו אחים, בפירוש אחדות העם האשכנזי. בשלב הראשון הרי אנשים פחדו לחבוש כיפה בתל אביב, ואז עשו צו פיוס. רבין היה החילוני בעל הכריזמה האחרון, ומבחינה זו, הרצח שלו מסמן את מותה הסופי של הציונות החילונית״.

קלדרון מצביעה בפירוש על השינוי הנדרש בדרכה של ההתחדשות היהודית דווקא בהקשר הזה, של יחסי יהודים-ערבים בישראל: ״מאז רצח רבין גוברת בי התחושה שהתחדשות יהודית צריכה לעסוק לא רק ביהודים, אלא ביהודים וערבים; לא רק ביהדות ישראל, אלא ביהדות ישראל והתפוצות. בעיניי, על התנועה הזאת גם להפוך להיות כוח פוליטי. זה דבר שגדל וצומח ומשתנה עם ההתבגרות שלנו. רצח רבין הוכיח שהקול של יהדות ישראלית חסר מאוד".

אך כיצד מגיעים אל השינוי הפוליטי הזה, אל נקיטת העמדה הפוליטית והאידיאולוגית, מתוך מה שנדמה כמסע רוחני אישי?

״העמיתים בעלמא באים ללמוד מתוך חיפוש אישי מאוד, ועם ההתבגרות של העמיתים, מגיעה גם נקיטת עמדה פוליטית שלאו דווקא משויכת למפלגה מסוימת, אלא שואלת שאלות על מהי יהדות ישראלית, על מה זה אומר לנהל מדינה, על היחס שלנו למיעוטים וליהדות העולם.

"במובן הזה, ההתחדשות היהודית היא אלטרנטיבה פוליטית חשובה שיכולה להביא שלום. כיום, באופן דומה למצב בעבר בין דתיים וחילונים, יש צורך בלימוד משותף בין מוסלמים ליהודים, בדומה לפועלו של הרב מנחם פרומן״.

עוד ביקורת שנמתחת על הקהילות של התחדשות יהודית היא באשר לנטייתן להעלים עין מן הסוגיה המרכזית של צדק חברתי-כלכלי בישראל. זרחי מצביע על כך בבירור: ״כל התנועות האלה עדיין מזניחות ולא לוקחות אחריות על התחום של הצדק החברתי, הכלכלה והעוני. יש נטייה להתייחס לנושאים האלו כאל נושאים אזרחיים וכלליים, וזה דבר איום ונורא. ההתחדשות היהודית נהיתה עניין של פולחן וריטואל וחוויה, אבל בעצם העורק המרכזי של החיים שלנו, האחריות החברתית שלנו זה לזה – לא לתת לאנשים להיות עבדים ועניים – בעניין הזה החברה כולה נכשלת כישלון חרוץ, וזו טרגדיה גדולה. אני מקווה שזה יהפוך נר לרגלנו.

"בסופו של דבר, ההתחדשות היהודית היא תופעה קצת בורגנית, שבלי להרגיש, משתפת פעולה עם הקפיטליזם הדורסני. יש לנו עדיין מהלך אדיר לעשות; עוד לא התחלנו אפילו. אנחנו רוצים להפוך לחברת מופת, אבל במובן הזה, החברה רק הולכת ומתרחקת מכך. עוד ניגון ופיוט לא יעזור; זה מסמא את העיניים מראות שבינתיים הטייקונים חוגגים, והעוני נעשה עוני גדול יותר״.

"אחווה יהודית- יהודית". לימוד משותף (צילום: מרים אלסטר, פלאש90)

ואולי אלו אינן רק ביקורות על מה שחסר בתנועת ההתחדשות היהודית כיום, אלא גם קריאות כיוון אמיצות, המביטות נכוחה בכוחן הפוטנציאלי של היוזמות הללו ומבקשות – ברוח של יהדות ערכית – לא רק להביט פנימה, אל הנפש היהודית האינדיבידואלית (אם מתקיימת כזו בנפרד מקהילתה) או אף אל החברה היהודית החיה בישראל, אלא לייצר אלטרנטיבה פוליטית בעלת משמעות, הבאה חשבון עם קיצוניות ומבקשת – דווקא ברוח הדת ובאמצעותה – לייצר שיח בעל משמעות עם עמים אחרים המתקיימים במרחב הישראלי.

קריאה נוספת: כיצד הפנייה ליהדות עשויה היתה להציל את המחאה החברתית

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי