מאין נחלתי את עצי: הרב דני סגל יורד לשורשי ט"ו בשבט

בשנה שעברה התגלגל אלי השיר המקסים הבא מהאתר היפה והמושקע של "טבע עברי":

אש לבנה - עדולה

 כְּמוֹ ל"ג בְּעֹמֶר
 גַּם ט"ו בִּשְׁבָט 
 מַדְלִיק מְדוּרוֹת בֶּהָרִים .
אֶל תֹּאמְרוּ: שְׁקֵדִיָּה לְבָנָה
 אֵינָהּ אֵשׁ!

 כָּל מוֹעֵד וְעוֹנָה
 מַדְלִיקִים מַה שֶּׁיֵּשׁ.

הלכתי עם המילים האלה כמה ימים. כמה טוב לחיות עם הזמן, להדליק את מה שיש. צריך לקבל ולחגוג ולהדליק בתוכנו את מה שהזמן ועונות השנה מזמנות. אולי זה קצת כמו להעביר עקרונות של אכילת פירות העונה או צריכה של תוצרת מקומית לעולם הרוח – מין אקולוגיה של הנפש.

לקריאה נוספת: מדוע חשוב לחבר בין ט"ו בשבט לשיח הקיימות?

 הֲתֵדַע מֵאַיִן נָחַלְתִּי אֶת-שִׁירִי? שואל ביאליק. מתוך כל הדברים שט"ו בשבט מזמן לי, השורה הזאת מתוך השיר "שירתי" היא הדבר הראשון שעולה בעיני רוחי. ננסה להבין מדוע. ביאליק משרטט בו את מראות הילדות, את כל מה שהתכנס לתוך נפשו הצעירה והזין את שירתו. לא סתם אמרו חז"ל שכל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שכן חשוב ויפה כל כך לדעת מאין באת, מה הזין אותך ומאין יונקים שורשיך. בהלכה הפשוטה והיפה כל כך – זה ט"ו בשבט.

אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם, מכריזה המשנה בתחילת מסכת ראש השנה, והאחרון שהיא מונה הוא ראש השנה לאילן, המצוין בשבט. כל ראש שנה כזה הוא קו שנמתח בין מה שהיה למה שיהיה, בין שמדובר במלכים, ברגלים או במעשר בהמה – משהו היה, ומשהו חדש מתחיל עכשיו.

ט"ו בשבט מותח קו בלתי נראה בשדה – בין אלו שינקו מטל השמים של השנה שעברה לאלה שינקו מגשמי השנה הנוכחית. קו חבוי אבל חשוב עד מאוד. אנחנו רוצים לדעת איזה עץ ניזון מהשנה שהיתה ואיזה מהשנה הנוכחית. ט"ו בשבט הוא קו הגבול, במילים של רש"י על הגמרא: "שכבר עבר רוב ימות הגשמים, שהוא זמן רביעה, ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים‏ מעתה." כלומר מה שגדל עכשיו, קיבל את כוחו משנה זו.

בהלכה ההפרדה חשובה לענייני תרומות ומעשרות: מאילו פירות ניתן לתרום ולעשר לשנה הנוכחית ומאילו לא. ואולם, בנפש מתקבע דבר נוסף. החשיבות הגדולה של הבאת דבר בשם אומרו, ויתרה מזו, חשיבותה של ידיעה והצבעה מדויקת על המקום שממנו הגענו ושממנו נחלנו כל אחד את שירתו. מכל הדברים שאנחנו למדים מחברינו העצים, ביום של ט"ו בשבט, אני בוחר בזה.

בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ

 עד כמה שונה ראש השנה לאילנות מחבריו המוזכרים במשנה. כולם התחלות חדשות, כולם מותחים קו אופקי לרוחב הדף ואומרים: היה משהו, ואנחנו מתחילים מחדש. הקו של ט"ו בשבט יורד מלמטה למעלה, חוצה את אמצע הדף ומחפש שם את אבא ואימא. אני לא מתחיל, אומר ט"ו בשבט, אני ממשיך משהו, ואולי מכאן נובעת ההתעקשות של בית הלל למקם אותו באמצע חודש, ולא בתחילתו - התעקשות שנועדה להדגיש כי היו כאן אנשים לפניי, היה כאן שמח לפני שנולדתי – והרבה מזה נמצא בתוכי.

הרב דני סגל (צילום מסך)

משמח לראות בשנים האחרונות את החיפוש הזה בחברה שלנו. הקול שאינו מקבל את ההנחה שאליק נולד מן הים ומבקש לחזור לשורשים, לפיוטים, למאכלים של סבתא, לשמות משפחה שנושאים איתם מקום ומסורת, לריחות ולניגונים. מתאים לישראל של היום לציין ראש השנה שאינו ראש אלא חגיגה של העיקרון שאין התחלות מכלום, שכל עץ התחיל מזרע שיצא מפרי וכן הלאה. לעצי החיים והדעת של הגן שרשרת ארוכה מאיתנו; הם חלק ממסע ארוך ובעל משמעות שכל תחנה בו הטביעה חותם, עיגול נוסף בסיפור שבשנים האחרונות אנחנו יותר ויותר רוצים להקשיב לו.  

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי