בשנת 1998 גבר יפני ששמו אקירה קיטאדה, כיום בן 71, הגיע לבקר את הבוס שלו לשעבר טאטסו אוסאקו, שתחתיו עבד במשך עשרות שנים בארגון התיירות הלאומי של יפן. בזמן שהשניים דיברו בביתו של אוסאקו בטוקיו, הראה לו אוסאקו שבעה תצלומים, מסודרים באלבום לרוחב שתי שורות, על גבי דף נייר אפור. כל האנשים בתמונות, אמר לו אוסאקו, היו נוסעים באמקאסו-מארו, האונייה הרעועה שבה עבד אוסאקו בתור עוזר גזבר בשנים 1940-1941. בגבם של שבעת התצלומים היו שרבוטים – טקסט קצר, שם חלקי, ראשי תיבות ואפילו שם מלא אחד. התמונות היו המתנות היחידות שהנוסעים יכלו להעניק לו לאות תודה מעומק לבם.
"זה היה מרגש באופן מפתיע", אמר לי קיטאדה על אותה פגישה נושנה בסלון של אוסאקו, כשדיברנו בווידיאו-צ'אט בסוף ינואר, "הייתי מופתע מכמה שזה ריגש אותי. המחשבה שמר אוסאקו שמר על התצלומים האלה בקפידה במשך כל כך הרבה זמן, במשך 60 שנה, הסעירה אותי. שבעת התצלומים האלה נשמרו בצורה מסודרת כל כך".
חציית הים המזרחי (ים יפן) על סיפונה של האמקאסו-מארו, מוולדיווסטוק שברוסיה לנמל היפני טסורוגה, שארכה שלושה ימים, לא היתה שיט תענוגות, אלא מעבורת הצלה. מספטמבר 1940 עד יוני 1941, האמקאסו-מארו וכלי שיט אחרים השיטו פליטים מהנאצים למחסה ביפן. לפי זיכרונותיו, שנפרשו על פני תשעת העמודים של אוסאקו מ-1995, הוא עבד ביותר מ-20 הפלגות כאלה. קיטאדה סיפר שאוסאקו העריך שהיו 400 נוסעים בכל אחת מהן.
חלק מהנוסעים היו לבושים בהידור ונראו עשירים. רובם נראו "גלמודים ובודדים, כמו פליטים", כתב אוסאקו, והוא חש בחריפות כמה עצוב זה היה להיות חסר נתינות, "ולעומת זאת, הרגשתי גם כמה בר-מזל אני שנולדתי יפני".
במשך שנים תהה קיטאדה מה עלה בגורלם של הגבר וששת הנשים שקלסתרי פניהם הופיעו בתצלומים האלה, עד שבערך בשנת 2009, הוא החל לגרד את פני השטח של המסתורין שעקצץ בו. הוא התחיל לחפש. בשנה שעברה נפגש קיטאדה עם קרובת משפחה של אחד מהם.
בסלון בהארטסדייל, ניו יורק, ארגן צוות טלוויזיה יפני ברעש את הציוד שלו. זה היה בתחילת דצמבר 2015, אז הגיע הצוות לראיין את לינדה בירנבך על בריחתה של אמה מנורבגיה במהלך מלחמת העולם השנייה ועל הגעתה לאמריקה. מעל האח ועל המדפים מאחורי בירנבך הציצו פניהם הממוסגרות של קרובי משפחה, כולל אמה המנוחה ורה הראנג. קיטאדה, פניו מסתתרות מאחורי משקפיים במסגרת עבה, צפה בדממה מכיסא שניצב מול בירנבך.
קריאה נוספת: על הנסיך הקיסרי של יפן - הידיד המפתיע ביותר של ישראל במזרח התיכון
הכול בזכות חוב
הסיפור המדהים הזה הולך אחורה קודם לבירנבך; קודם לאמה, שהיתה אחת הנוסעות; קודם לקיטאדה, שלמד על הסיפור מתוך אלבום התמונות של אוסאקו, הבוס שלו לשעבר - אל צ'יאונה סוגיהארה, קונסול יפן בעיר הליטאית קובנה. זה היה בזכות סוגיהארה שרוב הנוסעים הללו הגיעו לוולדיווסטוק באמצעות הרכבת הטרנס-סיבירית. בקיץ 1940 החל סוגיהארה להמרות את פיהם של הממונים עליו מטעם משרד החוץ בטוקיו והנפיק מה שיד ושם העריך בדיעבד בכ-3,500 אשרות מעבר, שבאמצעותן יכלו הפליטים לחצות את ברית המועצות ולהתגורר באופן זמני ביפן.
 |
סביר להניח שצוות האמקאסו-מארו כלל לא ידע על סוגיהארה. לשכת התיירות של יפן, שבה עבד אוסאקו, שהיה אז באמצע שנות ה-20 לחייו, התקשרה עם חברה אמריקאית ועם כמה ארגונים יהודיים כדי לטפל בנסיעות הללו. אוסאקו היה מופקד על בדיקת השמות והאשרות כנגד רשימת הנוסעים ועל חלוקת הכספים שניתנו בעבור כל נוסע. מה שסיבך את העבודה, הוא כתב, היו תנודותיה של הסירה, ששלחו אותו למיטה לא פעם עם מחלת ים, במיוחד במהלך סופות החורף.
סוגיהארה, שמת בשנת 1986, נהיה לגיבור ביפן, וקיטאדה חש מחויב לכבד את ידידו המנוח. לדעת קיטאדה, אוסאקו ועמיתיו שיחקו תפקידי משנה חשובים משום שעמדו לצד הפליטים והעניקו להם מגע אנושי. הצוות היה "נחמד מאוד אליי", נזכרה נינה אדמוני, תושבת רמת אביב שהיתה בת שמונה כשהיא והוריה נסעו באונייה לטסורוגה, לאחר שקיבלו אשרות בהנפקת סוגיהארה וברחו מווילנה, "הם עשו לי סיור באונייה: הראו לי איך היא פועלת, את הגלגל הגדול, את סירות ההצלה".
"הנושא המרכזי שלי הוא לא מר סוגיהארה עצמו, אלא האנשים היפנים הרגילים שתמכו במעשה של מר סוגיהארה מאחורי הקלעים", אמר קיטאדה בצ'אט הווידאו מסלון ביתו, "זה לא סוגיהארה עצמו שהציל את כל הפליטים היהודים האלה. היו אנשים נוספים שעזרו. הוא לא היה יכול לעשות את מעשי הגבורה לבדו. הוא הסתמך על אנשים כמו אוסאקו".
קיטאדה העריך שאוסאקו – לדבריו, אדם רגוע ועדין – פרע חוב. סבו של אוסאקו, אוסאקו נאוהרו, היה גנרל שלחם במלחמת רוסיה-יפן בשנת 1904-1905. מנהיגי יפן זה עתה קיבלו הלוואה קריטית מהבנקאי היהודי-אמריקאי יעקב שיף, שיכול להיות שהונעה, בין שאר, מהאנטישמיות שסבלו ממנה היהודים ברוסיה. "זה לגמרי הודות לבנקאי הזה שיפן יכלה לנצח במלחמה הזאת, אז כעבור 40 שנה, מר אוסאקו עזר לפליטים היהודים האלה", הציע קיטאדה, "באותה תקופה יכלה יפן לגמול ליעקב שיף על הנדיבות שלו".
יהודֵי סוגיהארה
כדי להיטיב להבין את הגבורה של בני ארצו, קיטאדה נכסף לחשוף את שמותיהם ואת גורלם של שבעת הנוסעים. הוא החל לחפור. הוא דיבר עם דיפלומט ישראלי שהוצב בטוקיו וראיין אנשים בטסורוגה ובקובה, עיר שאליה המשיכו רבים מהפליטים. כמו סוגיהארה, קיטאדה לא היה יכול להצליח לבד.
מי שעזר לו היה תושב העיר מטסודו קיוטאקה פוקושימה, שהתעניין ביהודים מאז פגש אישה ישראלית בטוקיו הסמוכה בשנת 1999. כתבה בעיתון מאוקטובר 2011 על החיפוש של קיטאדה לכדה את תשומת לבו של פוקושימה. שלוש שנים מאוחר יותר, תוכנית טלוויזיה דיווחה שקיטאדה זיהה את הנוסעת הראשונה מבין שבעת הנוסעים - זוסיה גרטלר. זה קרה אחרי שאישה יפנית-קנדית ומעריצה של סוגיהארה ששמה איה טקהאשי ראתה את התצלומים של אוסאקו שפרסם יד ושם. היא יצרה קשר עם אישה ממונטריאול שבן דודה בניו יורק זיהה את גרטלר כאמו המנוחה, ילידת לודז', פולין.
פוקושימה קבע לפגוש את קיטאדה באפריל 2015 בטוקיו, שם הציג קיטאדה את הספר שכתב על החיפוש שלו, שזה עתה יצא לאור, "ויזות החיים והמסע האפי: איך ניצולי סוגיהארה הגיעו ליפן". פוקושימה חיפש בספר רמזים. בתוך חודש, הוא ליקט את כל מה שניתן היה ללקט על אודות ששת הנעדרים האחרים וכתב לשירות האיתור הבינלאומי בבאד ארולסן, גרמניה, שירות שעליו נודע לו ממאמר שקרא פעם.
הפנייה שלו הניבה הצלחה: רשימה של נוסעים שעלו על הספינה U.S.S. General Gordon ביפן ב-24 במרץ, 1949, לכיוון סן פרנסיסקו. העמוד הראשון מנה 29 נוסעים שכולם מתגוררים בשנחאי, כולם ככל הנראה פליטים. סמוך לראש העמוד היה רשום שמה של אישה - אנטונינה אלטשולר. על גב התצלום שהיא העניקה לאוסאקו הופיע השם "אלטשו" – שתי האותיות האחרונות נקרעו כנראה כאשר קיטאדה הוציא את התצלום מהעמוד שהוא היה מודבק אליו באלבום. זה היה בשנת 2009, שש שנים לאחר מותו של אוסאקו, כשהבת שלו הוציאה את אלבום השברירי בעל הכריכה הכחולה והשאילה אותו לקיטאדה.
פוקושימה שיתף את הממצאים שלו עם מארק הלפרן, תושב פנסילבניה שפגש בחטף בשנת 2013 בבוסטון, כאשר פוקושימה, שעבד אז בתעשיית התעופה, היה באזור בענייני עבודה. המפגש שלהם התרחש במקום בלתי צפוי: הכנס השנתי של האיגוד הבינלאומי של חברות לגנאולוגיה יהודית. הלפרן חיפש את פוקושימה לאחר שסרק את רשימת המשתתפים ותהה מיהו הגבר היפני שנרשם לכנס.
לטענת הלפרן, רשימת הנוסעים של אוניית הגנרל גורדון שמצא פוקושימה התגלתה כרמז המכריע לזיהוי אלטשולר. הוא למד שהיא נולדה בשנת 1919 בקלוואריה זבז'ידובסקה, פולין; שהיא היתה על סיפונה של האמקאסו-מארו ב-22 במרץ, 1941 – התאריך שהיא רשמה על גב התצלום; ושלאחר מכן היא שהתה שלושה שבועות בקובה (וקיבלה סיוע מהג'וינט), לפני שעברה לשנחאי.
 (תצלום: תינקסטוק) |
מסן פרנסיסקו נסעה אלטשולר לאילינוי, שם הכירה קצין צבא אמריקאי ששמו וואלאס באב, התחתנה עמו ועשתה אחורה פנה לקליפורניה, שם עבדה במשך 32 שנה כספרנית באוניברסיטת קליפורניה, לוס אנג'לס. היא מתה ערירית בשנת 1994 והורישה את כל רכושה, בסך 592 אלף דולר, למחלקה ללימודי שואה באוניברסיטת קליפורניה. "בלי פוקושימה", אמר הלפרן, "הזיהוי של אלטשולר לא היה קורה".
חמישה פליטים זיהה צוות האד-הוק של קיטאדה, ובהם הנוסע נסים סגלוב, יהודי בולגרי שהתיישב בניו יורק ושינה את שמו לניקולס סרג'נט. ואולם, תעודת הפטירה שלו לא נמצאה. אישה יהודייה אחרת, גם היא מבולגריה, התחתנה באמריקה, נולדו לה שלושה ילדים ונפטרה ב-2005, אבל משפחתה מבקשת להישאר בעילום שם. רק זוסיה גרטלר מופיעה ברשימה שראה הלפרן של מקבלי ויזות המעבר בהנפקת סוגיהארה.
"הלוואי שהיתה כאן"
הראנג, אמה של בירנבך, לא היתה "יהודיית סוגיהארה", ולמעשה לא היתה יהודייה כלל. היא היתה נוצרייה לותרנית שנולדה בשנת 1917 בעיר הנורבגית דראמן. כשהנאצים כבשו את נורבגיה באפריל 1940, היתה הראנג יפהפייה מהממת בשנות ה-20 המוקדמות של חייה. אמה, אמה ג'ונסון, היתה מבועתת מהחטיפות הנאציות של נשים נחשקות לתוכנית הלבנסבורן להשבחת הגזע הארי ושלחה את הראנג לחיות עם קרובי משפחה בשוודיה. מה שג'ונסון לא ידעה זה שהראנג כבר סיכנה את עצמה בכך שעבדה במחתרת הנורבגית.
אישור המעבר של הראנג לוולדיווסטוק, טסורוגה, ומשם לארצות הברית, סיפרה בירנבך לצוות הטלוויזיה היפני, אורגן בשוודיה בידי אמיל קרונברג, איש עסקים יהודי נשוי מווינה שעמו ניהלה הראנג רומן. הראנג היתה "חשאית" ומעולם לא דיברה על המסע, אמרה בירנבך.
כשהלפרן מצא אותה באוקטובר שעבר, נוספו עוד חלקים חסרים לפאזל. היא מהרהרת על החיבה של אמה לאוסאקו ולעמיתיו. על גב התצלום, מעל החתימה שלה, כתבה הראנג בנורבגית, "לאיש היפני הנחמד: תזכור אותי". "הם עשו מעשה אמיץ", אמרה בירנבך על צוות האונייה, "הם גיבורים, בעיקר לנוכח העובדה שיפן וגרמניה היו בעלות ברית. הם סיכנו את חייהם כדי לעזור לאנשים אחרים".
כיוון המזרח היה "דרך המילוט היחידה לאנשים רבים. זה מדהים שהיא הצליחה לצאת, ואפילו יותר מדהים שאבא שלי הצליח לצאת כי הוא היה יהודי", אמרה בירנבך על קרונברג, שעמו התחתנה הראנג לאחר שהתגרש בשנת 1942, שבע שנים לפני שבירנבך נולדה. "לא הייתי פה אם הם לא היו מצליחים לצאת. זה הסיפור של כל כך הרבה ניצולים".
בירנבך נתבקשה לדגמן למצלמה כשהיא מחזיקה תמונה במסגרת לבנה של אמה. המראיין תהה מה היא היתה אומרת להראנג עכשיו. "הייתי מודה לה על האומץ שלה, על כך שגידלה אותי בדרך הנכונה ואפשרה לי לכבד סוגים שונים של אנשים - יהודים וכל יהודים. אף שלא היתה יהודייה ושהיה לה לפעמים קשה להתקבל בידי המשפחה של אבא שלי, היא הוציאה מכך את המיטב. לא גידלו אותי בבית דתי, אלא בבית שכיבד מסורת", בירנבך ניגבה את עיניה, "הלוואי שהיתה פה", אמרה.
קיטאדה, הלפרן ופוקושימה ממשיכים לחקור את הזהות של שתי הנשים האחרונות שטרם זוהו מבין שבעת הנוסעים: אחת שכתבה בצרפתית, "בחיבה רבה. מארי", והשנייה, שכתבה בפולנית, "תזכור אותי", אבל לא חתמה. משפחתו של אוסאקו תרמה את דף האלבום לטסורוגה, והוא יוצג במוזיאון בעיר הנושא את השם ההולם נמל האנושות (Port of Humanity).
* הלל קאטלר הוא סופר ועורך זוכה פרסים שמתמחה בכתבות שחוקרות את הנוכחות של ההיסטוריה בהווה של אנשים.
תרגום: דפני קסל
