איראן זה כאן: על הקהילה היהודית המבעבעת באיראן ועל הגעגועים של בניה בישראל

איראן. חשבו רגע על השם הזה. אילו תחושות הוא מעורר בנו? אילו אסוציאציות הוא מעלה אצלנו? השם "איראן" מופיע בדרך כלל בכתבות מאיימות שמזהירות מפני "הגרעין האיראני", או חמור מזה – מפני "האיום האיראני". לחלופין, פעמים רבות משתמשים בביטוי "איראן זה כאן" כשרוצים לקונן על התרחשויות מקומיות שנתפסות כפרימיטיביות או כפוריטניות.

 

משכך, כשחושבים על הצירוף "יהדות איראן", הוא נשמע בלתי אפשרי כמעט. אמנם הקהילה הפרסית בישראל גדולה וידועה, אבל כיצד היא קשורה אל אותה "איראן" מאיימת? ואיך זה שעדיין גרים בה אלפי יהודים?

 

הקהילה היהודית באיראן היא אחת הקהילות היהודיות הוותיקות ביותר בעולם. יש לה שורשים של יותר מ-3,000 שנה, שראשיתם בגלות עשרת שבטי ישראל מממלכת ישראל החרבה. היום היא הקהילה היהודית הגדולה ביותר במזרח התיכון חוץ מבישראל. ב-70 השנים האחרונות עלו מאיראן לישראל יותר מ-70 אלף יהודים, אך ישנם רבים שבחרו להישאר שם. על פי ההערכות, הקהילה היהודית באיראן מונה כיום בין 8,000 ל-20 אלף איש, מספר לא מבוטל, אם כי קטן מאוד ביחס ל-80 מיליון התושבים החיים כיום באיראן – רובם המוחלט מוסלמים שיעים.

 

לנו, כאזרחים ישראלים, קשה להבין איך זה שעשרות אלפי יהודים ממשיכים לחיות במדינה המתוארת בתקשורת כאיום נורא על ישראל, אך מערכת היחסים בין איראן וישראל לא היתה תמיד כפי שהיא היום. עד חילופי השלטון באיראן בעקבות המהפכה האִסלאמית בשנת 1979, היו בין ישראל ובין איראן יחסי ידידות וקשרים טובים. באיראן של שנות ה-70, חברות ישראליות - פרטיות וצבאיות - הקימו פרויקטים רבים באיראן, ובטהראן היתה קהילה ישראלית גדולה. למעשה, עד היום ניתן למצוא שם כבישים ומבנים רבים שנבנו בידי חברות ישראליות – הבולט שבהם הוא מלון הילטון בטהראן, שנבנה בידי חברת סולל בונה.

 

 

השאה, בן בריתה של ישראל (צילום: מתוך ויקיפדיה)

אחרי המהפכה האסלאמית ניתקו היחסים בין ישראל לאיראן, כמובן, ושתי המדינות נהיו לאויבות מושבעות. למרות זאת, אף שבתחילת המהפכה סבלו היהודים באיראן מרדיפות רבות, נדמה שב-20 השנים האחרונות – כולל תחת שנות שלטונו של מחמוד אחמדינג'אד (2005-2013) – חייהם של יהודי איראן השתפרו.

 

מאז עלייתו של רוחאני לשלטון ב-2013, מספרים רבים מיהודי איראן על תמיכה של הממשל, על חירות ועל ביטחון, גם אישי וגם כלכלי. ואכן, בריאיון שהעניק באחרונה חבר הכנסת איוב קרא (ליכוד), הכריז, ככל הנראה מידע אישי, שרוב יהודי איראן "אינם ששים לבוא לישראל", בזכות התנאים הנוחים שהם זוכים להם.

 

מההתכתבות שלי בפייסבוק עם פ', יהודי תושב טהראן שבחר להישאר בעילום שם, עולה תמונת מציאות מפתיעה מעט על החיים באיראן בתור יהודי (ההתכתבות היתה באנגלית). "לא מפחיד לגור במדינה כמו איראן?", שאלתי. וכמו יהודי טוב, הוא השיב על השאלה בשאלה: "תן לי לשאול אותך שאלה: מה אתה מדמיין לך כשאתה שומע את השם 'איראן'?".

 

אני מדמיין משטר צבאי, פחד ברחובות, דיכוי.

"מה שמצחיק זה שבדיוק ככה אני מדמיין את החיים בישראל, אפילו שמעולם לא ביקרתי שם. זה נכון שיש יחס תקשורתי שלילי לישראל ולציונות, אבל אני יכול להגיד לך שהחיים פה הם לא כמו שאתם מדמיינים. אנשים פה הולכים לעבודה, ולבתי קפה ורואים סרטים בקולנוע, ממש כמו בכל מקום בעולם. הנה, אתה בישראל, ואני פה, ואנחנו מדברים בפייסבוק, בלי שום בעיה".

 

חשבת פעם לעלות לישראל?

"כן, וגם פנו למשפחה שלי פעם בעניין הזה, אבל טוב לנו פה, ואני לא רואה סיבה אמיתית לעזוב, בעיקר כשאני קורא בחדשות שהמצב הביטחוני והכלכלי בישראל הוא בעייתי. מצד שני, דברים הם לא כמו שהם נראים, ואני בטוח שזה נכון גם לגבי ישראל. הדברים כאן מורכבים".

 

שלטון אנטי-ישראלי, לא אנטישמי

 

הפעילה הפוליטית אורלי נוי מציירת תמונה דומה. נוי נולדה באיראן ועלתה עם הוריה בשנת 79', ערב המהפכה האסלאמית. "עזבנו את איראן ביום שהשאה עזב את איראן", היא אומרת. נוי שומרת על חיבור לתרבות האיראנית ואף מתרגמת טקסטים מפרסית לעברית. גם היא מדברת על המורכבות שבחיי הקהילה היהודית באיראן:

 

"אני חושבת שאיראן באמת מעמידה אתגר גדול לתפיסות הדיכוטומיות הרווחות שאנחנו מכירים. בראש ובראשונה באמצעות העובדה שהקהילה היהודית שם מתנהלת תחת שלטון שהוא אנטי-ישראלי מאוד, אבל לא אנטישמי. אני חושבת שזה אחד המקומות האחרונים בעולם שאפשר עדיין לעשות את ההפרדה הזאת. מובן שהיו גם התבטאויות אנטישמיות, כמו הכחשת שואה, בעיקר בתקופת אחמדניג'ד, אבל זו לא האווירה שם. היחס ליהודים לא נגזר מסנטימנטים אנטישמיים.

 

"עם זאת, לאור היחסים המתוחים מאוד, בלשון המעטה, בין ישראל לאיראן, הקהילה הזאת עומדת במקום רגיש. לדוגמה, אחת השאלות הגדולות שעלו סביב האפשרות שישראל תתקוף באיראן היתה שאלת הקהילה היהודית. בצד זה, כדי להגדיל את המורכבות הזאת עוד יותר, צריך להגיד שזו קהילה ששמור לה מקום בפרלמנט האיראני. תחשוב על זה, באיראן יש 80 מיליון איש, והקהילה מונה לכל היותר 20 אלף איש, ובכל זאת שמור להם כיסא ('שריוּן') בתור מיעוט מוכר.

 

אורלי נוי. "יש לי הרבה חברים באיראן"

 

מה את יודעת לגבי ההיבט של הקהילה היהודית בדילמה, שהיתה או לא, אם לתקוף באיראן?

"בתקופה שבה ישראל איימה לתקוף באיראן, ראיינו שם כל מיני ראשי קהילות, והם תמיד חזרו ואמרו: 'אנחנו יהודים, אבל הזהות הלאומית שלנו היא איראנית. אנחנו נאמנים לאיראן ואנחנו מקווים מאוד שישראל לא תתקוף'. היו מי שפטרו את זה פה בתור מס שפתיים של קהילה פגיעה שבעצם לא יכולה להגיד שום דבר אחר, כי אחרת יבולע לה בידי המשטר. זה אולי נכון במידה מסוימת, אבל אני נותנת לראשי הקהילות את הקרדיט שהם באמת מתכוונים לזה. אנחנו מדברים על אחת הקהילות היהודיות הוותיקות בעולם, והזהות האיראנית טבועה עמוק בדם שלהם. הם באמת רואים את עצמם כאיראנים במאה אחוז".

 

את עדיין בקשר עם אנשים באיראן?

"בטח, יש לי הרבה חברים שם. אני שומרת איתם על קשר, בעיקר דרך הפייסבוק, ולפחות עם אחד מהם גם טלפונית. אגב, יש לי בני משפחה שממשיכים לגור באיראן, ובערך פעם בשנתיים מבקרים בישראל בתור חופשה".

 

זה מפתיע.

"כן, כן, הם נוסעים מאיראן למדינות אירופיות, ומשם לישראל. ואני אגיד לך יותר מזה: לפני כמה שנים ההורים של חבר של אבא שלי, שעדיין חיו באיראן, היו חולים מאוד. הוא פנה, כישראלי, לרשויות האיראניות דרך אחת השגרירויות שלהם בעולם, והוא קיבל ויזה, ביקר את ההורים שלו וחזר לארץ בשלום. ואני יודעת שיש עוד מקרים כאלה".

 

מדהים, זה נשמע כמעט כמו פנטזיה.

"כן, אבל מצד שני, אני לא רוצה לייפות את המצב. זה לא כיף גדול להיות היום איראני באיראן, גם בתור יהודי וגם בתור מוסלמי. אבל כן צריך להבחין - יש באיראן הרבה מיעוטים נרדפים, והמיעוט היהודי הוא לא אחד מהם. קח לדוגמה את הבהאיים, שנרדפים באלימות איומה. רק בשבוע שעבר הוציאו להורג 20 פעילים כורדים-סונים. השלטון הוא שלטון אלים ואכזר, בזה אין ספק, אבל היהודים זוכים ליחס מוגן. השלטון כן מנסה לכבד אותם כמיעוט דתי, ועם זאת, הוא לחלוטין לא מוכן לקבל כל זיקה לישראל".

 

גלות הפוכה

 

בשיר "הגולֶה", שמככב בימים אלה ברדיו, שר דודו טסה: "איך כולם נוסעים להם, מקומות שמורים, ולי אין לאן לחזור. חברים טובים היו לי, כולם הרוסים, וכבר אין מי שיבוא". טסה, בן למשפחה ממוצא עירקי, שר על מולדת שלא ניתן לחזור אליה. גם המצב הפוליטי המורכב בין ישראל ואיראן מעורר כיסופים חזקים אצל רבים מחברי הקהילה הפרסית בישראל, שאינם יכולים לבקר בארץ מולדתם או מולדת הוריהם.

 

 

אבי מוטהדה, פעיל חברתי, מספר על הזיקה למקום שמעולם לא היה בו אבל בד בבד מרגיש חלק ממנו: "יש לי חברים שהמשפחות שלהם עלו ממדינות כמו תוניס או מרוקו, והם יכולים לבקר שם, אבל אנחנו לא יכולים. זה מייצר מצב לא פשוט; אבא שלי עדיין חי את התרבות האיראנית. הוא אמנם חי בישראל ויש לו משפחה, אבל עדיין יש בו את החלום הזה של נער שיצא מאיראן ואולי יחזור אליה. הוא עדיין סובל מחבלי עלייה".

 

גם אתה מרגיש כיסופים למקום הזה?

"בטח. אני חושב שלהרבה איראנים יש געגועים למולדת, כי יש להם חיבור היסטורי עמוק אליה. מישהו פעם אמר לי "עין אחת שלי זה ירושלים, עין השניה שלי זה איספהאן" (עיר גדולה באיראן; אב"נ). הדואליות הזו בין זהות איראנית היסטורית לבין זהות ישראלית עדיין קיימת בדור הזה והיא עברה גם אלינו, שנולדנו בארץ".

 

גם אורלי נוי מזכירה את החיבור העמוק שיש לקהילה הפרסית בישראל עם איראן: "בכל שנה כשמגיעה העונה של האגסים, אבל שלי נזכר באגסים שלנו בחצר באיראן שהיו גדולים ונהדרים. אנחנו ממשיכים לדמיין איך בכל שנה הם גדלים, וצוחקים על זה שעכשיו הם בגודל של אבטיח".

 

קריאה נוספת: ליהודים ולפרסים יש ברית עתיקה עוד מימי כורש, אז מה השתבש?

 

מה לדעתך הסיבה לחיבור העמוק הזה?

"בעיניי, לכיסופים העמוקים האלה לאיראן יש שתי סיבות עיקריות: קודם כול, יש לקהילה הזאת היסטוריה ותיקה ועמוקה כל כך באיראן. היהודים באמת מרגישים שהדם האיראני זורם בעורקים שלהם. לכן הקריעה מאיראן היתה איומה, והגעגועים לשם גדולים. מעבר לכך, הקהילה הזאת נפלה בארץ בין הכיסאות: מצד אחד, הם לא אשכנזים. מצד שני, הם גם מעולם לא ראו את עצמם כחלק מהקהילה המזרחית. האיראני הפטריוט, גם המוסלמי וגם היהודי, רואה בערבים כמי שכבשו את איראן וכפו עליה תרבות נחותה. האיראנים רואים בתרבות שלהם תרבות פרה-אסלאמית. לכן הקהילה הפרסית בישראל אומרת לעצמה, 'מה לנו ולמרוקו או לתוניס'. הם הביאו איתם את המבט המתנשא הזה לכאן, ולכן הם נשארו עם הזהות האיראנית שלהם בתור זהות שהיא אלטרנטיבית במידה מסוימת לזהויות כאן".

 

רבים מן היהודים שעלו מאיראן בשנות ה-70 וה-80 גויסו לשירות הביטחון לטובת האזנות וריגול אחר איראן האסלאמית, שנהפכה למדינת אויב. הספר "אזאדי" ("חירות" בפרסית), שכתב אבי מוטהדה ויוצא לאור בימים אלה, מספר על שלום, שעלה מאיראן לחולון של שנות ה-80. שלום ידע פרסית מבית ולמד ערבית בבית הספר, ולכן גויס לשירות צבאי במודיעין.

 

דמותו של שלום מבוססת עליך?

"לא באופן ישיר. יש לי במשפחה הרחבה וגם כמה חברים ששירתו במודיעין והשתמשו שם בפרסית שלהם. מאחר שהקהילות הפרסיות בישראל מלוכדות מאוד, אז גם אנחנו, בני הדור השני והשלישי, יודעים פרסית באופן בסיסי. אנחנו גם צורכים שירה ומוזיקה פרסית, ממש באופן יומיומי. אני מרגיש מחובר מאוד לתרבות הפרסית. היום אני לומד פרסית מתוך עניין ותחושת חיבור. אני מעדיף לדעת פרסית מתוך אהבה לשפה, ולא מתוך האזנה למדינת אויב".

 

החיבור של הקהילה הפרסית בישראל להיסטוריה רבת השנים של יהדות איראן ולתרבות האיראנית היום מעוררת שאלות מעניינות לגבי זהות, תרבות ובית. כשדודו טסה שר על "הגולֶה" הוא בעצם משרטט סוג חדש של גלות, לא אותה גלות של העם היהודי מחוץ לארץ ישראל. מרתק לראות כיצד אנשים שחיים שנים רבות בישראל עדיין נזכרים בערגה באותם אגסים גדולים ועסיסיים או באותה שפה יפה שאין בה אסוציאציות של מלחמה ואיבה, אלא בעיקר של אבא. אנשים שרואים בישראל בית, אבל עדיין מרגישים במעין "גלות" וקריעה ממקום שהוא מרכיב עיקרי נוסף בזהות שלהם, ממולדת שאי אפשר לחזור אליה.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

Model.Data.ShopItem : 0 8