משוואה עם נעלמת: כך מחזירים להיסטוריה דמויות בדיוניות

סדרת הביוגרפיות המוקומנטריות "נעלמות" מאת אילן פלד ויאיר קדר נפתחת בהקדשה מרגשת: "לכבודן של הנשים היוצרות שהועלמו מההיסטוריה של האמנות. סיפורן מסופר על ידי כל האנשים שמאמינים שהכירו אותן, מהדהדים את זכר קולן ותנועתן, גם כשעקבותיהן טושטשו או נעלמו כליל".

בפתיח לסדרה מופיעים שמותיהן של אמניות שלא נכנסו לקנון הישראלי: תקוה קהתי, חבצלת חבשוש, לאה דגנית ועוד רבות אחרות. אפשר לחשוב שמדובר בסרט תיעודי על אותן יוצרות שהודרו מן התרבות הישראלית, אבל כבר בקריאת התת-כותרת "ביוגרפיות מוקומנטריות" ובהתחשב במעורבותו של השחקן והקומיקאי אילן פלד, ברור שמדובר בפרויקט חריג בנוף היצירה הישראלי, ובכלל.

שיעור במחיקת היסטוריה: לסדרת הפודקסטים "הגיבורים הנשכחים" 

"נעלמות", שעלתה אתמול לשידור (יס דוקו), מספרת את סיפוריהן של שלוש דמויות בדיוניות: המשוררת המזרחית ליליאן לוי, שחקנית התיאטרון הטרנסג'נדרית ניצולת השואה בֶּבֶּה והרקדנית התימנייה יונה תנעמי. מכיוון ששלושתן כבר הלכו לעולמן, את סיפוריהן מביאים אנשים שהכירו אותן באופן אישי ואנשי תרבות שמתארים את חשיבותן ביצירה הישראלית, אף שלא זכו להערכה שהן ראויות לה.

בקריאה ראשונה, הציטוט המובא מעלה על הדרתן של נשים אמיתיות מן התרבות הישראלית מעורר אי-נוחות מסוימת. אם הסדרה מוקדשת לכבודן של נשים בשר ודם שהועלמו מן הזירה התרבותית, מדוע אין היא מביאה את הקולות שלהן? האם הסיפורים של זוהרה אלפסיה או מרים בן שמחון אינם מעניינים בפני עצמם? לשם מה צריך להמציא דמות של רקדנית תימנייה, במקום ליצור סרט תיעודי על קבוצת המחול ענבל? האם "נעלמות" אינה חוטאת בהדרה בעצמה?

מי מסתתרת מאחורי ליליאן?

"ליליאן", הפרק הראשון והמוצלח בסדרה, שאף זכה בפרס סרט התעודה הטוב ביותר בפסטיבל חיפה, מספר את סיפורה של המשוררת המזרחית ליליאן לוי. הסיפור נפתח בזמרת עמנואל טיבו (בגילומו של אילן פלד בעצמו), כוכבת ענקית בצרפת שאת להיטה הגדול ביותר "Ma Vie" (חיַי) כתבה ליליאן לוי. אף שהשיר זכה להצלחה מסחררת בצרפת, ליליאן לא הוכרה כיוצרת בישראל. ליליאן, שעלתה מעירק בשנות ה-50, לא הצליחה למצוא בישראל בית אמיתי. בשנות ה-70 ניסתה את מזלה בפריז, ואף נישאה למפיק מוזיקלי שניסה לקדם אותה בעולם הבידור, אבל בגלל טרגדיה אישית, הקריירה שלה נגדעה. היא לא הצליחה להתגבר כל חייה על הצער ועל הנדודים, שליוו אותה עד שנפטרה בגיל צעיר ממחלה קשה.

על כתיבתה פורצת הדרך והמשפיעה של ליליאן מספרים רוני סומק, גילה יונה, אייל שגיא-ביזאווי, עדי קיסר, אריאל הירשפלד ודמויות בולטות אחרות. אחד הרגעים המוצלחים בסרט הוא כששגיא-ביזאווי מתאר את החידושים הלשוניים בפואטיקה של ליליאן; הוא מספר כיצד לקחה פעלים עבריים ועליהם "הלבישה" מבנים מהשפה הערבית, וכך יצרה חידושים לשוניים כמו "צַלְצֶלְתְלוֹ" (צלצלתי לו) ו"אַמַרְתְלוֹ" (אמרתי לו). שגיא-ביזאווי מוסיף ומספר שהמשורר נתן אלתרמן פסל בזלזול את שירתה של ליליאן על הסף, דווקא בגלל חידושים אלה, שאותם ראה כשגיאות. אבל לא רק אלתרמן. הממסד האשכנזי לא הצליח להכיל את דמותה של ליליאן כראוי, ונראה שהוא מתקשה להתמודד איתה עד היום. בהצגת היחיד על ליליאן, שהעבודה עליה מתוארת לאורך הסרט, מגלמת קרן מור את דמותה של ליליאן באופן אוריינטליסטי, סקסיסטי ומגוחך (ועושה זאת בצורה מבריקה ומצחיקה ביותר). קשה שלא לצחוק גם כשרואים את חוקר הספרות אריאל הירשפלד יושב על רקע בהיר עם עמודי שיש שנראים כאילו נלקחו היישר מן הפרתנון ביוון העתיקה.

דמותה של ליליאן נבנית לאורך הסרט בצורה מרתקת. במהלך הצפייה מצטיירת דמות מלאה, משכנעת, מסקרנת ויפהפייה (הודות לארכיון המרשים של אישה אמיתית ששמה רחל שולר, שנידבה אותו לפרויקט). הסיפור של ליליאן נוגע ללב, אבל לא באופן שבו סרט או ספר בדיוניים נוגעים ללב, אלא ממש כפי שסיפור אמיתי מצליח לסחוף ולשכנע את צופיו או קוראיו.

מרבית המרואיינים בסרט מדברים על ליליאן בלהט ובאופן כה משכנע, עד שנדמה שבאמת הכירו אותה. הדבר מפתיע במיוחד מכיוון שרובם המוחלט של המשתתפים אינם שחקנים מקצועיים; רחוק מכך. ואולם, בצפייה ב"ליליאן", וכך גם בפרקים הבאים בסדרה, מתבהר דבר מה מעניין: המרואיינים אינם מדברים על דמות בדיונית. הם מצליחים לשכנע את הצופים, מכיוון שהסיפור של ליליאן הוא סיפור אמיתי. הוא הסיפור של הדמות המצולמת בארכיון; הוא הסיפור של המשוררת הנפלאה אמירה הֶס, בעלת הנוכחות שובת הלב; הוא הסיפור של השפה והתרבות העירקית, שעל אף מקומן המרכזי בקנון הספרותי ובהיסטוריה היהודית, הודרו מהתרבות הישראלית. ובכל זאת, עדיין נשאלת השאלה - מדוע לא לספר את סיפורה של משוררת אמיתית כמו אמירה הס למשל?

המיאוס של פוליטיקת הזהויות

בשני הפרקים הבאים בסדרה, הבחירה בז'אנר המוקומנטרי הולכת ומתבהרת. הפרק השני מספר את סיפורה של ניצולת שואה שנולדה בפולין בתור חיים גולדברג ונהפכה לשחקנית התיאטרון הטרנסג'נדרית הישראלית בֶּבֶּה. בפרק משתתפות בין השאר גילה גולדשטיין, ותיקת הטרנסג'דריות בישראל; ננסי שניידר, שהיתה הראשונה בארץ שעברה ניתוח לשינוי מין; וישראלה סטפני מאנס, ממובילות המאבק הטרנסי בישראל. שלושתן מספרות את סיפורה של בֶּבֶּה דרך הסיפורים המרתקים והקשים שלהן, אבל למעשה, ההפך הוא הנכון - הן מספרות את הסיפור שלהן דרך הסיפור של בֶּבֶּה. מכיוון שהן מדברות על דמות בדיונית, הן מצליחות לגעת בנושאים טעונים וקשים, כמו אלימות ושנאה כלפי טרנסג'דריות ופשיעה וזנות בקרב הקהילה הטרנסית. הן מתייחסות גם לנושאים שאין נהוג לדבר עליהן בטלוויזיה, כמו התהליך המורכב של ניתוח לשינוי מין, ואפילו על חיי המין של נשים טרנסג'נדריות.

וכך, דווקא באמצעות השימוש בסיפורים בדיוניים, מצליחה הסדרה להביא באופן הישיר והבוטה ביותר את הקולות המודרים ביותר בתרבות הישראלית ולהשמיע אותם לקהל שלא היה בהכרח נחשף אליהם במקום אחר. אם פלד וקדר היו בוחרים ליצור סרט תיעודי על הקהילה הטרנסית בישראל, הוא היה זוכה ככל הנראה לחשיפה שמוגבלת  למי שמתעניין בנושא, אבל דווקא בזכות הז'אנר יוצא הדופן והשימוש בדמויות בדיוניות, מצליחה הסדרה "נעלמות" להכניס בחוכמה ובעורמה את אותם קולות דרך הדלת האחורית, היישר ללב התעודה הישראלית העכשווית.

גם הפרק השלישי בסדרה, אשר מביא את סיפורה של הרקדנית התימנייה יונה תנעמי, מצליח לחשוף באופן ערמומי למדי סיפור אחר. דרך סיפורה של יונה, אנו נחשפים בצורה משוחררת ומלאת הומור ורגישות להיסטוריה של להקת המחול ענבל, ובראשה של שרה לוי-תנאי, וגם להתקבלות של הקהילה ושל התרבות התימנית בשיח הישראלי. ייתכן כי סרט כזה היה מעורר עניין מסוים בקרב המתעניינים במחול ובקהילה התימנית בישראל, אבל גם כאן, בזכות הז'אנר הנבחר, ייחשפו לסיפור צופים רבים שלא היו נחשפים אליו במקום אחר.

"נעלמות" מעוררת שיח אקדמי ער בקרב חוקרי תרבות לגבי המושג "אמת" בקולנוע וביצירה בכלל, שיח שמתחבר גם למושג "פוסט-אמת", שזוכה לפופולריות באחרונה. ואולם, בצד הדיון האקדמי, חשוב להתייחס ל"נעלמות" גם כאל תוצר של תרבות פופולרית. אני מאמין שההצלחה והאהבה שזוכה להן אילן פלד יסייעו לסדרה להצליח במיינסטרים, ולכן יש לבחון את המקום הקונקרטי ש"נעלמות" יכולה לקחת בתרבות ובשיח החברתי-תרבותי, בישראל ומחוצה לה.

מצליח בעולם, מודחק בישראל. עמנואל טיבו בגילומו של אילן פלד, מתוך "נעלמות" (יח"צ)

 פוליטיקת הזהויות והמאבק החשוב על השמעתם של קולות מודרים מעוררים בקרב רבים תחושת מיאוס, לעתים בצדק (לדוגמה, לאור השימוש הציני והשטחי שעושים עיתונאים ופוליטיקאים במאבק המזרחי). החוכמה של "נעלמות" בטיפול בנושאים חברתיים היא שהיא עושה זאת באופן ישיר ובוטה, אבל בשימוש באמצעים חריגים ומקוריים. כך למשל, בשימוש בהומור, כזה שאינו לועג למושאיו – אלא להפך - חוגג אותם. ניתן לחשוב שהסדרה אינה מתייחסת ברצינות מספקת לקולות שהיא עוסקת בהם, אבל בעיניי מדובר בטעות. "נעלמות" מצליחה להנגיש בצורה מרתקת, מצחיקה ובלתי מתפשרת בישירותה סיפורים אמיתיים ומרגשים של קולות שהודרו מהתרבות הישראלית, ועל כך מגיע ליוצריה כל שבח אפשרי.

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי