ביחידה שבה אני משרת במילואים, אהוב עליי בייחוד הצוות של הרוסים. אני אמנם רבע אוקראיני במוצאי, אבל אין בזה כדי להקנות לי בו מקום. רק מי שנולדו ברוסיה או שנולדו בארץ למשפחה שעלתה מרוסיה נחשבים לרוסים, והם בלבד שובצו לצוות של הרוסים, שמכונה גם "הצוות של דמיטרי" – איש הייטק שהגיע מרוסיה עם עליות הנוער בשנות ה-90 וראה בשירותו הצבאי לא רק שליחות ציונית, אלא גם כלי למוביליות חברתית, ועם זאת, תמיד אחז בזהות מורכבת. אני אוהב אותם מאוד, ולא רק משום שהם מזמינים אותי מדי ערב לפריסה הרוסית שלהם או משום שהם אנשים מעולים, אלא גם כי בעיניי התופעה של צוות רוסים היא יפה. בצוות של דמיטרי מדברים רוסית, אוכלים ברוסית, שותים ברוסית ומעשנים ברוסית; הבדיחות והשירים הם ברוסית; ובקיצור – המילואים הם ברוסית.
שרון, אחד החיילים בצוות (שמות החיילים במאמר בדויים), סיפר לי פעם שעד שלא הגיע לצוות של דמיטרי, הוא לא היה שלם עם הזהות הרוסית שלו ושרק במילואים, בגיל 23, למד מה זה להיות רוסי; רק אז הפסיק להתבייש בזה. במילואים למד מה זה לשתות, לאכול דגים מקופסת שימורים, לשתות את המים של המלפפונים החמוצים, לדבר במבטא רוסי כבד; רק כאן תפס ביטחון ששינה את חייו גם בשגרה האזרחית. דווקא במדי המילואים, אחד הסמלים של הישראלי האולטימטיבי, הוא נעשה רוסי. אפשר לומר שלא לזה פילל דוד בן גוריון כשייעד לצה"ל תפקיד מרכזי בכור ההיתוך של קיבוץ הגלויות. למעשה, הצוות של דמיטרי הוא ההיפוך המוחלט של החזון הבן גוריוני, אבל באופן אירוני, הוא גם המימוש שלו, כי אין מה לעשות - בשום צבא אחר בעולם לא תמצאו צוות דמיטרי כזה. איך נאמר? זה בכל זאת משהו מאוד... ישראלי.
בשנים האחרונות נהפך הצבא למרחב של בירור הזהות האתנית והעצמתה, תחת תפקידו הישן כמרחב של מחיקה ושל יצירת יהודי חדש. זהו תהליך סוציולוגי שנכתב עליו רבות. וכיוון שהצבא, במובנים רבים, משקף את פני החברה כולה, אפשר לומר שזה תהליך שעובר על כלל החברה הישראלית. בהיסטוריה הסוציולוגית של החברה הישראלית מכנים את המפנה הזה בתור המעבר מאתוס כור ההיתוך לאתוס פלורליסטי רב-תרבותי, והוא ביטוי לאחד מיני רבים של השיח הפוסטמודרני, או כפי שמדגיש ההיסטוריון דני גוטווין, של המעבר מאידיאולוגיה סוציאליסטית לאידיאולוגיה ניאו-ליברלית. זו תופעה היסטורית וחברתית מעניינת כשלעצמה, אך אותי מעניינת בייחוד העובדה ששרון מדבר על החוויה שלו באופן מודע עוד בזמן היווצרותה, וזה כשלעצמו עניין מעניין: ההשתתפות שלו בשיח הזהויות היא בבחינת כרטיס כניסה בעל משמעות לתוך החברה הישראלית.
הרפלקציה העצמית של העולים החדשים על מצבם, על זהותם האתנית ועל מקומם בחברה – בייחוד של בני הדור השני והשלישי שחווים את משבר ההגירה בצורה עמוקה ומורכבת יותר – מתבררת כחלק אינטגרלי מתהליך ההשתלבות שלהם בחברה הקולטת. כלומר, אם בעבר הדגשים להשתלבות בחברה היו קשורים לתחומי הכלכלה, התעסוקה, ההשכלה והגאוגרפיה, הרי שהיום אחד הערוצים המשמעותיים ביותר להשתלבות בחברה הוא השיח התרבותי והפוליטי על אותם תהליכי השתלבות ממש.
ההון התרבותי נהיה לשחקן פעיל כמעט כמו ההון הכלכלי והחברתי, אם לא יותר. כיום, בשונה מפעם, דווקא האחיזה בזהות המורכבת מקדמת את המהגר במעמדו התרבותי ומסייעת לו להשתלב בחברה הקולטת, גם אם זה תהליך שמתרחש כעבור דור או שניים. אם פעם כדי להשתלב היה צריך לקיים את הצו הקטגורי "דברו עברית!", אזי היום כדי להשתלב ישנו צו קטגורי חדש - "דברו פוליטיקה של זהויות!". זה די אבסורדי מבחינה סוציולוגית, אבל זה המצב; ובישראל, שהיא חברת מהגרים בהגדרתה וחברה שסועה פוליטית ועדתית, המצב הזה מופיע ביתר אינטנסיביות, יחסית לחברות אחרות. ואולם, כדי להבין איך הגענו למצב הזה, יש להבין תחילה כמה דברים יסודיים על הגירה בכלל ועל הגירה של יהודים לישראל בפרט.
דור שני למתיחות
הגירה היא תופעה עתיקת יומין בהיסטוריה האנושית שמאז ומעולם היו לה סיבות שונות ומגוונות: כלכליות (תעסוקה), דתיות או פולחניות (צליינות, עליות רגל, צו דתי), אידיאולוגיות, הישרדותיות (אסונות טבע, מלחמות, פליטות) ועוד. באופן כללי, קשיי ההסתגלות של המהגרים נובעים משני תהליכים מקבילים: פרידה מהסביבה המוכרת, שמשמעותה ויתור על כל המשאבים החומריים, הרוחניים, והתרבותיים שיש בה, וויתור על כל המשאבים האישיים שהמהגר רכש בסביבת המקור שלו (שפה, חוכמת רחוב, כישורים רלוונטיים). בד בבד, הסביבה החדשה מחייבת רכישת משאבים חדשים, מה שמקשה מאוד על תהליכי הקליטה וההשתלבות בה. לפיכך, הדור השני (או דור 1.5 שמהגר עם הוריו בשנות ילדותו וחלק משמעותי בתהליך החִברות שלו נעשה כבר בחברה הקולטת), שרוכש את המשאבים הרלוונטיים כבר בסביבה החדשה, נתפס כמוכשר יותר להשתלבות. הגיוני, נכון? זו היתה הנחת היסוד התיאורטית במשך שנים רבות, עד שמחקרים החלו להצביע על כך שבפועל, הדור השני והשלישי אינם משתלבים בחברה הקולטת כמצופה. החיים, כמה מפתיע, מורכבים יותר.
קריאה נוספת: נובי גוד, החג שאקטיבסטים בני העלייה הרוסית החליטו להחיות בישראל
בשל הריבוד של החברה הקולטת, על מעמדותיה השונים, מהגרים עשויים אמנם להיקלט, אבל תהליכי הקליטה הללו מופיעים בצורות שונות. זאת ועוד: יש לבחון כל תהליך הגירה בהקשר הספציפי שלו, כלומר, בהתאם למניעים להגירה ולמאפייני החברה הקולטת. ההגירה לישראל, למשל, היא טיפוס מסוים של הגירה, והיא מתחלקת לשני סוגים: הגירה של יהודים מתוקף חוק השבות, שמכונה "עלייה", והגירה של לא יהודים ממגוון מניעים. גם ה"עלייה" מתאפיינת בקשת רחבה של מניעים, ובקצה האחד של הקשת ישנה ההגירה האידיאולוגית – אידיאולוגיית הלאומיות הציונית; ובקצה האחר - ההגירה הדתית-מסורתית.
נתונים רשמיים מצביעים על כך שבין השנים 1948 ל-2002 מדינת ישראל קלטה שלושה מיליון מהגרים – כמות שהכפילה את אוכלוסיית המדינה פי שמונה בקירוב. כלומר, החברה הישראלית היא חברת מהגרים באופן כה מובהק, עד שמעמד המהגר רחב יותר מהמעמד הקולט, ויתרה מכך, כל זה קורה תחת אתוס לאומי (ומדיניות מוצהרת בשטח) של "קליטת עלייה".
ואולם, חרף הנתונים הללו, הדור השני והשלישי אינם משתלבים בהכרח באופן מלא בחברה הקולטת. ולא זו בלבד, אלא שהציפייה שהם ישתלבו מוסיפה לחץ נוסף למשבר – הכלכלי, הפסיכולוגי, הפוליטי – שהם יורשים מהוריהם ממילא. הדורות השניים והשלישיים של יוצאי עדות המזרח, יוצאי חבר העמים ויוצאי אתיופיה, שהרכיבו את שני גלי העלייה הגדולים ביותר מאז קום המדינה (עליית עדות המזרח בשנות ה-50, ועליית יוצאי חבר העמים והקהילה היהודית באתיופיה בשנות ה-90) הם הראיה לכך שהגירה היא תהליך רב-דורי; והשיח הפוליטי החריף המתנהל בארץ הנוגע לכל אחת מן הקבוצות הללו הוא הראיה לכך שהדור השני והשלישי נושאים בחובם את המשבר באופן חי ובועט.
קריאה נוספת: מחאת יוצאי אתיופה חיה ונושמת. בפייסבוק
שאלת היחסים בין חברת המוצא לחברה הקולטת; המתחים הפנים-משפחתיים בין בני הדורות השונים מקרב אותה הגירה, המתבטאים לא פעם בשאלת אימוץ השפה; המתח המתמיד בין החיבוק של מוסדות הקליטה (שממומן בידי משלם המסים) ותג המחיר הכרוך בו, בדמות מחיקת הזהות הישנה, המעורר שאלות פוליטיות על גזענות, הדרה, משטור מעמדות וסדר השיח; שאלות בנוגע למשמעות הבחירה של ההורים להגיע לכאן מלכתחילה – כל הסוגיות הללו ועוד מוטלות פעמים רבות על כתפיהם של בני הדור השני. הם אמנם למדו וגדלו והתחנכו בארץ ורכשו את המשאבים הנדרשים כדי להשתלב בה, אבל עם זאת, גם רכשו לא פעם השכלה ביקורתית שאפשרה להם לפרק את ההבניות הללו, לנתח אותן מחדש, לבקר אותן ולמחות נגדן. ואם הזהות הראשונית עברה תהליך הלאמה בלא תנאי, הרי שכעת המאבק הפוליטי מתקיים במרחבי הנפש שמכילה את כל הניגודים הללו, או לפחות מתמודדת עם הניסיון להכיל אותם.
עשה לך מחאה
אחת הדרכים המרתקות להתמודדות עם המורכבות הזאת היא בעצם השיח שנוצר סביבה: בספרות, באמנות, בפוליטיקה ובכל מקום שצאצאי המהגרים רואים בו פוטנציאל לדיון תרבותי בעל משמעות. מחאת יוצאי אתיופיה, השיח המזרחי החדש, ערס-פואטיקה ומפלגות כגון ישראל ביתנו – כל אלה מעידים יותר ויותר על כך ששיח הזהויות הוא בעצמו חלק מתהליך ההשתלבות בחברה, עד כדי איום על הקבוצה ההגמונית, שבנרטיב שלה חווה את עצמה מודרת מן המוסדות שהקימה (בפוליטיקה, בתקשורת, בחינוך, בתרבות). בספרן "ישראלים בדרכם", הסוציולוגיות עדנה לומסקי-פדר ותמר רפפורט רואות את שיח הזהויות כערוץ יעיל להשתלבות של אוכלוסיית המהגרים.
אנו חיים כיום בחברת מהגרים של מדינת לאום אתנית, שעברה מאתוס סוציאלי של "היתוך" לאתוס ניאו-ליברלי של "צורפות", מאתוס של קולקטיב אחד לאתוס של פרטים רבים. אבל הפלורליזם שמעודד זהויות מגוונות אינו בהכרח מייצג שוויון הזדמנויות חברתיות. בהתאם לכך, שיח הזהויות נהפך להון תרבותי חשוב, למניה בנסיקה. נזכור רק שהבעיה עם שוקי ההון היא שכולם בוהים במסכים, אך בפועל, המציאות האמיתית היא מה שקורה בחוץ, ברחוב.
