עיר ללא מרכז: דו"ח אינטימי ליום ירושלים

בשיר בלי כותרת מתוך "שושנת הרוחות" כותב חיים גורי: "נדמה לי שאני שומר חומות של עיר \ אשר גוועה לפני זמן רב. \ אורות המאירים אותי כעת \ הם צוואות של אור אשר כבה לפני שנים". בהמשך מתאר גורי, ירושלמי ותיק, כיצד הוא מהלך בין "הדברים אשר הזמן עזב אותם", אותם דברים ש"חיים בלי זמן הולך ומתפורר בשעונים". התחושה המובעת בשיר – של הירושלמי האחרון ששומר על עיר שמזמן כבר מתה – משותפת לרבים שגדלו בעיר, חיו בה ועזבו אותה עם השנים, או נשארו בה, מתוך יחסים מעורבים של משיכה ודחייה.

 

הרגש העדין שגורי מתאר מקבל ביטויים חריפים יותר בטורים שמתפרסמים מעת לעת בתקשורת ומבכים את ירושלים שאבדה לה ושקעה בתהום של עוני, לאומנות והקצנה דתית. אך האמת, כמו תמיד, מורכבת יותר: גם מהגעגועים הללו למין ירושלים מדומיינת שכביכול התקיימה פעם, אך גם מתחושת המוות האותנטית שגורי מתאר. מבט על מגמות שונות בירושלים כיום מצביע על עיר שעדיין משמרת את המתח הבלתי אפשרי כמעט בין קדושה ובין חולין, בין חדשנות לשמרנות ובין אוונגרדיות למיינסטרים.

 

לקריאה נוספת: מה זה אומר ליצור בירושלים?

 

בהקשר התרבותי, למשל, בצד פעילותם של גופי תרבות ומוסדות תרבות ותיקים ומבוססים, צומחות בשנים האחרונות שלל יוזמות תרבותיות מקומיות, כולן פרי יוזמתם של צעירים ירושלמים, דתיים וחילונים, שמבססים תרבות ירושלמית אלטרנטיבית ומעניינת. דוגמאות יש למכביר: קולקטיב האמנים פנדורה, שפועל מתוך מקלט בשכונת הקטמונים; הסטודיו לאמנות פלמנקה, שפועל בבית הכרם; תחנת הרדיו האינטרנטית רדיו מרכז העיר; כתב העת הרוחני הצעיר "כביש אחד"; ועוד ועוד. הארגונים הקטנים הללו פועלים תחת ריכוזה של עמותת בר קיימא, שתומכת בגופים תרבותיים  אלטרנטיביים בירושלים. המשותף לכל היוצרים בזירות הללו הוא הלוקאל-פטריוטיות המאפיינת אותם: כולם ירושלמים, אוהבים את העיר, מעוניינים ליצור בה ולהציג בה אמנות ותרבות. הם כאן כדי להישאר: ירושלים מבחינתם איננה תחנת ביניים בדרך למקום הבא. הם מנסים, כל אחד בדרכו, להשתמש בייחוד של ירושלים – החברתי, ההיסטורי, העירוני – ככר פורה ליצירה. 

 

רחוב יפו (צילום: מרים אלסטר, פלאש90)

עד כמה התרבות הזאת חותרת להפוך לתרבות מיינסטרים ירושלמית, ועד כמה נגזר עליה להישאר כתרבות פרינג'? קשה לתת תשובה חד-משמעית לשאלה הזאת, אך ממדיה של ירושלים והמגוון האנושי שבה מכוונים לעבר מסקנה אפשרית אחת: לירושלים אין מרכז. בשונה מערים אחרות, קטנות יותר ובעלות מרקם הומוגני יותר, הרי שהרב-גוניות של ירושלים מטרפדת כל ניסיון לדבר על "מיינסטרים ירושלמי" או על קו אחד, מרכזי, שמאפיין את התפריט התרבותי של תושביה. לירושלים אין מרכז, ולפיכך, קשה לדרג יוזמות תרבותיות מסוימות כ"חריגות" – הכול בעיר הזאת חריג ושייך בעת ובעונה אחת.

 

אך הקביעה כי לירושלים אין מרכז חורגת מתחום התרבות: אין כאן רק אמירה סוציולוגית, אלא גם גיאוגרפית ואורבנית. מבט על המגמות האורבניות שעוברות על ירושלים מעיד על שינויו הדרמטי של מרכז העיר ועל התבססותם של מרכזי קניות ובילוי חלופיים.

 

 

המגמה הזאת איננה חדשה בהכרח, והיא תולדה טבעית של התרחבותה של העיר אל מעבר לארבע האמות של המרכז – רחובות יפו, המלך ג'ורג', בן יהודה וסביבותיהם. מרכזים כמו אזור התעשייה של תלפיות וקניון מלחה, שנפתח בשנות ה-90, הציעו לירושלמים אפשרות לקנות ולבלות גם מחוץ לרחובות העמוסים של מרכז העיר. כיום כמעט לא ניתן למצוא שכונה ירושלמית גדולה – כגון גילה, רמות או בית הכרם – שאין בה מרכז מסחרי גדול, לעתים גם קניון. בעקבות זאת, יותר ויותר ירושלמים החלו להתרחק ממרכז העיר, ממה שבעבר היה לבה הפועם.

 

בלי להסתכל בעיניים

 

החלל שנפער במרכז העיר מתמלא בשנים האחרונות בתופעות לא תמיד נעימות, שמרחיקות עוד יותר ירושלמים רבים מרחובות כמו יפו או המלך ג'ורג'. התרבות המאיימת של נערים מארגונים גזעניים כמו להב"ה והתגרות שמתקיימות מפעם לפעם בין יהודים לערבים במרכז העיר, בצד הדומיננטיות של דוכני חב"ד וברסלב במדרחוב בן יהודה, הפכו את מרכז העיר לאתר האידיאלי לבני נוער אבודים ולמחזירים בתשובה. אם ב"מישהו לרוץ אתו" של דויד גרוסמן מ-1998 היה בתמהיל הזה קסם מסוים, נערי, הרי שכיום, הקסם פג. רחוב יפו התמלא חנויות נעליים ורשתות לממכר קפה וכריכים במחיר שווה לכל נפש, ולא מעט ירושלמים מעדיפים להגיע למרכז העיר רק לצורך ביקור מזדמן בעירייה, במשרד הפנים או בבנק. הקניות נעשות כבר במקום אחר, וכך גם הבילויים: במדרחוב ממילא ובשוק מחנה יהודה, שנהיה בשנתיים האחרונות לאתר הבילוי הפופולרי ביותר במערב העיר.

 

 

ממילא (פלאש90, נתי שוחט)

 

 

המרכז, שפעם היה מקום הבילוי המרכזי של העיר, שינה את פניו, אך אובדנו מביא גם ליצירתם של מפגשים לא שגרתיים ושל זהויות היברידיות מסקרנות. יותר ויותר נדמה שהחומות הגבוהות שחצצו בעבר בין תושביה החרדים של ירושלים ובין תושביה החילונים והציונים-דתיים  – הולכות וקורסות. קריסת החומות הזאת מואצת, מן הסתם, בחסות הטכנולוגיה ונגישות המידע, אך הסביבה הייחודית של ירושלים מגשימה אותה בפועל. כך, נער חרדי מעיר כמו בית"ר עלית נחשף לתרבויות ישראליות אחרות משלו דרך הטלפון החכם, אך מבחינת נער חרדי מירושלים, התרבויות הללו חיות ונושמות במרחק שני רחובות מביתו, או סמוך לתחנת הרכבת הקלה שבה הוא יורד.

 

כך גם להפך: הנער החילוני הירושלמי, גם אם הוא סולד מאורח חייו של בן גילו החרדי, חי בסביבה רב-תרבותית דה פקטו, וה"אחר" איננו עוד ישות זרה ומאיימת. במילים אחרות, ירושלים הופכת בשנים האחרונות לכר פורה להתנסויות ולחציית גבולות בין מגזרים, לאפשרות של יצירת זהויות היברידיות, שרק המציאות בעיר מעורבת ומגוונת יכולה לקיים. באופן אישי, זוהי אחת הסיבות המרכזיות שגורמות לי לרצות לגור בעיר לאורך שנים ולהקים בה משפחה: החיים בירושלים מזמנים מפגשים עם מגוון רחב כל כך של תרבויות, מעמדות ואמונות, לעומת החיים בעיר אחרת, שנראים, מנקודת המבט הזאת, הומוגניים מדי, כאלה שאינם מאפשרים את הסחרור התרבותי הזה, שהינו מאיים בה במידה שהוא מעשיר.

 

 

מחנה יהודה (הדס פרוש, פלאש90)

 

 

ואולם, יש גם מקרים שבהם הרב-תרבותיות הזאת אינה מתרוממת אל מעבר לקיום הפיזי הסמוך, ואין בה מפגש אמיתי. בשונה מהמפגשים ההדדיים ומעירוב הזהויות בציבור היהודי בירושלים – חרדים עם חילונים – הרי שבכל הקשור ליחסים שבין מזרח העיר למערבה, החומות עדיין בצורות וכואבות. "ירושלים המאוחדת לנצח נצחים" היא עיר חצויה, דה פקטו: ערבים ויהודים מהלכים אלה לצד אלה ברחובות העיר יום יום, קונים באותם המקומות, מבלים באותם הפארקים, אך כפי שאמר פעם פרופ' מנחם לורברבוים – איננו מסתכלים זה לזה בעיניים. תורמות לכך, כמובן, האיבה והטינה בין שני העמים, טרור הסכינים שפקד את העיר לפני כשנתיים וזיכרונו עדיין טרי והא-סימטריה הבולטת בין שני חלקי העיר בכל מה שקשור לתשתיות ולמשאבים. הניכור והחשש ההדדיים והמטען ההיסטורי הכבד הנוגע ליחסי יהודים וערבים מסכלים את הפוטנציאל שמונח בבסיסה של ירושלים: להפוך לעיר שבה בני עמים שונים חיים יחד, מתוך קרבה ואחווה שנוצרת בין שווים. נכון לעכשיו, הפוטנציאל הזה עוד לא מומש – והוא מונח לפתחם של כל הירושלמים כחזון שעדיין מצפה להתגשם.  

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

Model.Data.ShopItem : 0 6