אחרון הגדולים: איך ייראה העולם החרדי בעידן שאחרי הרב שטיינמן

ברוך, אברך בישיבה ליטאית בירושלים, שמע על פטירתו של הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן כשחיכה עם ילדיו להסעה. "אשתי התקשרה ואמרה לי שקרה משהו נורא, היא אפילו לא הצליחה לספר מה קרה", מספר ברוך, שלצורך הכתבה הסכים להזדהות בשמו הפרטי בלבד. "הבנתי שהרב שטיינמן נפטר. ואז, באופן מאוד ספונטני, עשיתי קריעה בבגד ובירכתי 'ברוך דיין האמת' בשם ובמלכות. חשבתי על הילדים שלי, באיזה דור הם גדלים. האם יהיה בדור שלהם מישהו גדול שהם יוכלו להישען עליו? לי לא היה קשר אישי עם  הרב שטיינמן, אבל כולם ידעו שהוא היה איש ישר ואמתי, שאצלו הכול אמת, ואילו ילדיי, אני חושש, יגדלו לדור של רבנים עם אינטרסים. כך חשבתי, ומיד נסעתי ללוויה בבני ברק".

ברוך לא היה לבד. מאות אלפי בני אדם ליוו ביום רביעי שעבר את הרב שטיינמן, מנהיג הציבור החרדי-ליטאי, בדרכו האחרונה. מאז מותו של הרב אלישיב ב-2012, היה הרב שטיינמן למנהיגה הבלתי-מעורער של החרדיות הליטאית, שניווט את ספינתה במים סוערים: ממשלת לפיד וחוק השוויון בנטל; יציאת חרדים לשוק העבודה וגיוס חרדים לצבא; החשיפה ההולכת וגוברת לאינטרנט ולסמארטפונים – בכל אלה נדרש הרב שטיינמן לקבוע עמדה, להשמיע קול באוזני צאן מרעיתו. אך תקופת מנהיגותו של הרב שטיינמן לוותה לא רק במאבקים של העולם החרדי עם המציאות הפוליטית והטכנולוגית המשתנה, אלא גם במאבקים פנימיים: קבוצה חרדית-ירושלמית שמאסה בקו המתון מדי של הרב שטיינמן הכתירה עליה כמנהיג את הרב שמואל אויערבאך, ובכך סימנה פיצול בתוך העולם הליטאי. מה היה טיב הנהגתו של הרב שטיינמן? כיצד הוא נבדל מן המנהיגים החרדים שקדמו לו? וכיצד ישפיע מותו על הציבור החרדי בשנים הבאות?

לקריאה נוספת: על המסתורין של לוויות ההמונים החרדיות

"הרב שטיינמן, כמו הרב אלישיב לפניו, חזר לסוג מנהיגות מאופק", אומר פרופ' בנימין בראון מן החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, "זה לא הרב שך, שמנהיגותו היתה תקיפה וסוערת יותר. מבחינה זו, הרב שטיינמן הוא החריג, ולא בכדי בחייו, לראשונה בתולדות החרדיות הליטאית בישראל, היה ערעור על 'גדול הדור' ואירעה התפלגות לשתי קבוצות שונות. במידה רבה, חלק מההתנגדות לו באה מאנשים שהתגעגעו לטיב המנהיגות של הרב שך. הרב שטיינמן היה מנהיג שמתאים לתקופת מעבר של תמורות רציניות בעולם החרדי. הוא ידע להכיל את השינויים הללו – לא לאהוד אותם ולא לעודד אותם, אך להכיל אותם, ומכיוון שכך, הוא לא ענה על הציפיות של חלק מהקבוצות".

יותר דומיננטי מהרב אליישיב

אך בראון מצביע גם על הבדלים בין הרב שטיינמן ובין קודמו, הרב אלישיב. "בניגוד לרב אלישיב, שהיה פוסק, הרב שטיינמן הוא למדן עיוני שספריו העיקריים הם פירוש לתלמוד", אומר בראון, "הוא גם עסק כל ימיו בשאלות של חינוך ונחשב ליועץ בענייני חינוך בעולם החרדי. מעבר לכך, המנהיגות של הרב שטיינמן היתה דומיננטית יותר מזו של הרב אלישיב. הוא התווה דרך מסוימת. האיפוק שלו היה כלפי השטח: לא נרדוף את המתגייסים והאקדמאים; אנחנו מתנגדים לזה ומעדיפים לבנות עולם של לומדי תורה. האמירה הזאת היא בעצם הסכמה שבשתיקה".

הנהיג מאות אלפים. הלוויתו של הרב שטיינמן (צילום: פלאש90, יונתן זינדל)

"המנהיגות של הרב שטיינמן לא היתה מנהיגות טבעית", אומר ד"ר גלעד מלאך, ראש 'התוכנית לחרדים בישראל' במכון הישראלי לדמוקרטיה, "מנהיגים טבעיים, אנשים עם כריזמה ואינטראקציה חזקה עם הציבור, היו דמויות כמו הרב ש"ך, הרב עובדיה יוסף והרבי מלובביץ', ואילו המנהיגים האחרונים של הציבור הליטאי לא היו כאלה. הם אינם מנהיגים שיישאו נאומים חוצבי להבות לציבור. זה לא הסגנון. היבט נוסף של מנהיגותו של הרב שטיינמן הוא הנטייה למתינות בנוגע למדינת ישראל ולשינויים שמתחוללים בציבור החרדי. זהו סגנון שאינו יוצא למאבקים, אלא אם אין ברירה. הרב שטיינמן הבין שיש משהו אחד שמתאים ברמה ההצהרתית, הציבורית, ויש מה שמתאים ברמת הפרט, וזה לא תמיד הולך יד ביד. הוא מבין את הצורך האישי של מי שנמצא מולו. לדוגמה, הסוגיה של לימודים אקדמיים או הליכה לצבא: גם אם הרב שטיינמן התנגד לכך, הוא לא יצא למלחמות, והוא הכיל אנשים שעמדו מולו. התוצאה של ההנהגה הזאת אפשרה לתופעות האלה להתחולל, לאינדיבידואלים לקבל את ההחלטה להיכנס לשוק העבודה, לבחור בלימודים אקדמיים או להתגייס לצבא".

יוסי בן הרוש, שכותב בימים אלו עבודת מאסטר על החברה החרדית בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, אומר, "הרב שטיינמן היה המרן האחרון שיצר קונצנזוס חרדי-ליטאי, שרק הפלג הירושלמי התנגד אליו", לדבריו, "יש מפיו אמירות לא-פורמליות שמי שאינו יכול ללמוד, ילך להתגייס; יש עידוד של אנשים לצאת לעבודה ואולי אפילו לאקדמיה, לפי מיני שמועות בלתי-מאומתות; יש התמודדות – לא מוצלחת כל כך – עם סוגיית הסמארטפונים, מה שלא היה בימי הרב אלישיב, ויש גם עניין של אינטגרציה בין ספרדים לאשכנזים. אבל מעבר לכך, הוא היה אולי גדול הדור האחרון שלא היתה לו פמליה. לכל גדולי הדור היום יש יועצי תקשורת, ראשי לשכה ונהגים, ואילו לרב שטיינמן לא היה. היית יכול להיכנס לבית בבני ברק ולראות שם יהודי בן 104 לומד, ויכולת להפריע לו כמו שמקורביו הפריעו לו. בכלל, המונח 'מקורבים' אינו רלוונטי כל כך לרב שטיינמן. במובן מסוים, הוא גם היה גדול הדור האחרון שגדלותו היתה תורנית. הוא נבחר לגדול הדור על עצם היותו דמות מופת מבחינה תורנית, ואילו גדולי דור אחרים בשנים האחרונות, אם זה בציבור החסידי או הספרדי, נבחרים לא פעם בגלל עניינים פוליטיים". ברוך מחזק את דבריו: "כשהרב אלישיב נפטר לא הרגשתי כך. הרב אלישיב ישב בחדרו ושאלו אותו שאלות, הוא פחות היה קרוב לציבור. הרב שטיינמן היה האבא של כולם. כל אחד היה יכול להיכנס אליו, וכולם ידעו את זה. הוא גם לא היה שייך למערכת מסוימת ולא היו לו אינטרסים פוליטיים. הוא תמיד ניסה לדאוג לאדם הקטן, והציבור הרגיש את זה".

דמוקרטיזציה ברמת השטח

גלעד מלאך טוען שבחינת מורשתו של הרב שטיינמן כמנהיג החברה הליטאית צריכה להביא בחשבון את גילו המבוגר ואת העובדה שמנהיגי הציבור החרדי-ליטאי מגיעים לעמדת ההנהגה בשנים האחרונות לחייהם. "המנהיג החרדי-ליטאי הוא האדם המבוגר ביותר במערכת", אומר מלאך, "זה מייצר מצב שבו אתה נהיה גדול הדור במקרה הטוב בגיל 90. הרב אלישיב היה בן 90 כשהוא החל להנהיג, הרב שטיינמן היה בן 98, והרב אדלשטיין, שכנראה יהיה המנהיג הבא, יחגוג בקרוב 95. הנטייה הזאת מביאה לסטגנציה במערכת, למצב שבו מנהיג מקבל את הפוזיציה בגיל מבוגר מאוד, וזה מוביל בהגדרה ליכולת ניווט מוגבלת, מה שנותן כוח לעסקנים ולחברי כנסת. לשם השוואה, אפשר להסתכל על תנועת ש"ס: כשש"ס קמה, הרב עובדיה יוסף היה באמצע שנות ה-60 לחייו, וממילא ההשפעה שלו על התנועה היתה עצומה. ביהדות הליטאית קורה משהו אחר, שגם מעצים את הכוח של עסקנים, אבל גם מאפשר ליותר קולות לצוף. הפילוג הליטאי שהתרחש בתחילת מנהיגותו של הרב שטיינמן קשור לזה, אך זה נכון גם ברמת הפרט: קשה יותר לייצר מנהיגות כריזמטית ודומיננטית שתשפיע על ההחלטות של יחידים כאשר המנהיג מבוגר כל כך. יש למנהיגות פחות יכולת לכפות משהו שכולם צריכים ליישר קו איתו". 

האם פטירתו של הרב שטיינמן תסמן סופית את תום עידן גדולי התורה בציבור החרדי-ליטאי ואת המגמה המשמעותית יותר של דמוקרטיזציה בציבור החרדי? "הדמוקרטיזציה תבוא ברמת השטח, אבל לא ברמת הדוקטרינה", אומר בנימין בראון, "המנהיגות התפצלה, והיא מבוזרת, והאדם החרדי יבחר את המנהיג שלו, ובמובן הזה, אפשר לבחור לפי איזו 'דעת תורה' ללכת. אבל הדוקטרינה של 'דעת תורה' נותרה על כנה, ואין בה שינוי. החרדים לא הפכו להיות דמוקרטים, אבל דה-פקטו, יש סוג של ביזור. התפיסה הבסיסית היא תפיסה של מנהיגות כמו פעם, לכאורה בדיוק כמו בימים הטובים של הרב שך, אבל בפועל, יש פיצול בשטח". 

הרב גרשון אדלשטיין. היורש? (צילום: פלאש 90, יעקב נאומי)

ביחס לפילוג בציבור הליטאי שהעיב על תקופת מנהיגותו של הרב שטיינמן אומר ברוך, שלמד במשך תקופה באחד מן המעוזים של הפלג הירושלמי של הרב אויערבך: "הרב אויערבך הוא אמנם אדם גדול, אבל האנשים שסביבו הם אנשים מאוד אגוצנטריים וכוחניים. הם מדברים בשפה של כוח, של 'אנחנו' ו'הם', והזהות שלהם נבנית על דרך השלילה. דווקא בגלל שהכרתי אותם מקרוב, התחברתי לרב שטיינמן - לאמת, לדאגה הכנה לציבור. כך גם אצל האנשים שהיו סביבו. הרב שטיינמן הצליח כי הוא היה עם הציבור. אצל הגדולים האחרים, לא בטוח שהדלת שלהם פתוחה לציבור; נראה שהיא פתוחה בעיקר לעסקנים. אבל מעבר לכך, הרב שטיינמן לא ניסה לבנות חרדיות שמוגדרת רק לפי מה אנחנו לא, ומול מי אני נלחם. אני חושב שעכשיו רגע המבחן של ההנהגה החרדית. אני לא מאמין שהנהגה שלא באמת דואגת לציבור תצליח לתפוס תאוצה. הציבור לא יקבל את זה. המנהיגים חייבים להוכיח שהם נגישים לציבור, שמנהל 'חדר' שיש לו שאלה דחופה יכול להיכנס אליהם והם יתייחסו אליו ברצינות. הרב שטיינמן היה כזה. האם גם המנהיגים הבאים של הציבור הליטאי? נחיה ונראה".

דמות להישען עליה

המנהיג המסתמן של היהדות החרדית-ליטאית אחרי מותו של הרב שטיינמן הוא כאמור הרב גרשון אדלשטיין - ראש ישיבת פוניבז' בבני ברק, שהיה היחיד שהספיד את הרב שטיינמן בלוויה, מה שבהחלט מסמן את היותו מועמד מוביל להנהגה. בנימין בראון אומר שמבחינות מסוימות, נחשב אדלשטיין למתון יותר אפילו מקודמו. "הרב אדלשטיין הוא במובן מסוים הרבה יותר פרו-ציוני מאשר הרב שטיינמן", הוא אומר, "גם אם לא יהיו שינויים אדירים בעולם הליטאי, ייתכן שיהיה מעין שינוי אווירה בכל מה שקשור ליחס למדינה ולצה"ל, באופן שמתכתב עם השינויים שהחברה החרדית עוברת. הרב אדלשטיין ייהנה מאותה סמכות כמו של הרב שטיינמן, אבל הוא עדיין הוא יהיה מנהיג שנוי במחלוקת, שרק המיינסטרים יקבל אותו. המיינסטרים הזה הוא הרוב המכריע, ולמרות זאת, אני לא צופה חזרה לעידן הרב שך, עידן של מנהיג ליטאי שמכנס את כולם סביבו. הפיצול עמוק מדי".

"הניסיון להכתיר את הרב אדלשטיין הוא ניסיון מתבקש", אומר בן הרוש, "הוא ראש ישיבה ודמות מעניינת מבחינת היכולת שלו לגייס ציבורים להפגנות ולפעולות שכנגד, ויש אצלו גם כתיבה מעניינת מאוד של השקפה ומוסר. אין ספק שהתקשורת החרדית, שמינפה את ההספד שלו לרב שטיינמן כהספד בה"א הידיעה, מנסה להציג גדול דור שייקח את המושכות, ולו רק כי צריך דמות אחת שתאגד ציבורים שונים סביב אג'נדה אחת. יש פה במידה רבה עניין פוליטי: הפוליטיקאים צריכים מישהו להישען עליו, וגם הציבור הליטאי צריך מישהו. לדוגמה, הרב דב יפה, זקן המשגיחים, שנפטר לפני חודש - איש לא דיבר על מותו, מכיוון שהוא לא היה דמות שפוליטיקאים חרדים נסמכו על שולחנה. זה שוב מחדד את הפער בין הרב שטיינמן בעיני עצמו ובין הרב שטיינמן בעיני משולחיו: הציבור הליטאי צריך דמות להישען עליה, ולכן, מטבע הדברים, יימצא יורש לרב שטיינמן, וההנהגה תמשיך לכאורה באופן טבעי". 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי