כתוב בעור: על היהודי שהכניס את כתובת הקעקע לתרבות האמריקאית

אנחנו נוטים לחשוב על אמנות חזותית – בייחוד על הסוג שמוצג במוזיאונים – כמשהו חיצוני לנו. על הבד, מכוירת, מעץ או ממתכת - אמנות מופיעה לפנינו על פי רוב כאובייקט סטטי, שנועד להתבוננות מרחוק. הרעיון שאמנות יכולה להיות חלק מהגוף שלנו – לנוע עם העור ועם השרירים, לבצבץ מתחת לשרוול או מתחת לדש החולצה - נראה זר לעצם התפיסה שלנו את האמנות החזותית. וזו רק אחת מהסיבות הרבות לכך שקעקועים אינם נתפסים בדרך כלל כצורה של אמנות, אלא לכל היותר כאביזר קבוע, פרטי למחצה. ואולם, שאלת האמנות שבקעקוע – כוחו האסתטי, הרוחני וההיסטורי – עומדת במרכז התערוכה "לו היהודי וחוג חבריו: מקורות הקעקוע האמריקאי", אשר מוצגת בימים אלה במוזיאון היהודי העכשווי בסן פרנסיסקו.

 

התערוכה מתארת ​​את סיפורו של אלברט מורטון קורצמן, המכונה לו היהודי (Lew the Jew) אלברטס, דמות בעלת השפעה עמוקה על עולם הקעקועים האמריקאי. אלברטס נולד בניו יורק בשנת 1880 והיה פעיל במחצית הראשונה של המאה ה-20. הוא יצר סדרה של עיצובים אמריקאים איקוניים, ששוכפלו בידי אינספור מקעקעים בכל רחבי ארצות הברית. במהלך שירותו הצבאי, בזמן מלחמת ארצות הברית-ספרד, הוצב אלברטס בפיליפינים, שם למד את אמנות הקעקוע ואף פיתח ועיצב מכונה חשמלית שהאיצה את תהליך הקִעקוע ושינתה אותו באופן רדיקלי. העיצוב הבסיסי של המכונה, בתוספת עדכונים קלים, ממשיך לשמש עד היום מכוני קעקועים רבים ברחבי העולם.

 

בעיית התיעוד של העולם התחתון

 

אלברטס למד עיצוב טפטים והנדסה במכון הטכנולוגי העברי – בית ספר מקצועי לנערים יהודים עניים בלואר איסט סייד בניו יורק – וכך השכיל לשלב את הידע הטכני ואת הידע האמנותי שלו וליצור את המכונה. בהתחשב בסלידה של היהדות המסורתית מאמנות הגוף, יש מידה מסוימת של אירוניה בעובדה שמכונת קִעקוע פורצת דרך הומצאה בידי בוגר של בית ספר מקצועי יהודי. האירוניה הזאת מתובלת בקורטוב של חוצפה יהודית, שכן אלברטס לא בדיוק שמר על הזהות היהודית שלו בסוד, אלא העדיף להפוך אותה לכינוי הקליט והמחוצףLew

the Jew (לו היהודי).

  

 

צילום- תומר נאומברג פלאש90

 

במשך עשורים, עד שנת 1997, מכוני הקעקועים היו עניין בלתי-חוקי בניו יורק, בעקבות בהלת ההפטיטיס B. מלבד זאת, במשך מאות שנים לפני כן,

בארצות הברית ובאירופה, זוהו הקעקועים עם העולם התחתון ועם כל מה שאקזוטי ואסור – ככל הנראה בשל הפסוק בספר ויקרא: "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם" (ויקרא י"ט, כ"ח). אולי זו גם הסיבה שהידע על אלברטס מוּעָט. אחרי ככלות הכול, האביזרים של העולם התחתון אינם נשמרים בארכיונים המרופדים של האוניברסיטה; הם נזרקים לפח בידי המשטרה. ובכל הנוגע לדמויות מחתרתיות, אין זה משנה כמה הן היו ידועות לשמצה, או לחלופין פורות, במהלך חייהן - הסיפורים שלהן מועברים בדרך כלל מפה לאוזן, ולא באמצעות רשומות אקדמיות מתועדות למשעי.

 

סיפורו של אלברטס זכה לתשומת הלב הראויה רק בשנת 2015, כאשר אמן הקעקועים והמעצב העכשווי האגדי דון אד הארדי ערך ופרסם את הספר "Lew the Jew Alberts: Early 20th Century Tattoo Drawings" ("לו היהודי אלברטס: ציורי קעקועים מראשית המאה ה-20"), ספר ששימש השראה לתערוכה הנוכחית. רוב החפצים המוצגים במוזיאון היהודי העכשווי הגיעו אף הם מהארדי.

 

כשנפגשתי עם הארדי בתערוכה, הוא סיפר לי עד כמה התרגש כאשר קנה ארכיון שהכיל את חפציו של אלברטס: "ידעתי על לו כשהחלטתי לראשונה להפוך למקעקע מקצועי באמצע שנות ה-60. היה איזה ספר שפורסם – הספר היחיד שפורסם באנגלית – על קעקועים באמריקה. הספר היה משנות ה-30, ודיברו עליו שם, אז ידעתי מי הוא". 

 

קעקועים כשריון נפשי

 

בזמן שהסתובבנו בתערוכה והתבוננו בקירות המכוסים ברישומים, בהתכתבויות ובצילומים, העולם של לו נפרש לפנינו במלואו. לפני מאה שנה, הסביר הארדי, כשלקוח היה נכנס לסטודיו לקעקועים, היו מציגים לפניו מעין תפריט שממנו היה יכול לבחור קעקוע. אלברטס עיצב מגוון רחב של רישומים חדשים, ומקעקעים אחרים היו מכניסים אותם לתפריטים שלהם. חלקם נלקחו מהמיתולוגיה היפנית, ורבים מהם, שהיו חדשים לגמרי, עוצבו במיוחד בשביל הקהל האמריקאי: הדגל, הנשר הקירח ואינספור דמויות קריקטוריוֹת מוגזמות.

 

ההתכתבויות המוצגות בתערוכה מעידות על הקשרים הנרחבים שאלברטס פיתח עם מקעקעים בחוף המערבי, שעימם הוא החליף טכניקות ועיצובים. ניכר שזו הייתה קהילה מגובשת וסודית, כפי שסיפר לי הארדי: "עד אמצע המאה ה-20 היו אולי 500 מקעקעים בכל רחבי ארצות הברית, ועכשיו יש 5,000 מקעקעים רק בלוס אנג'לס. התחום התרחב הרבה מעבר למה שמישהו מאיתנו יכול היה לחלום".

 

בעודו מהרהר בהיסטוריה של אמנות הקִעקוע אמר הארדי: "זה נתפס כאמנות בהרבה חברות קדומות. למומיות המצריות היו קעקועים. אני חושב שזו הצורה העתיקה ביותר של הבעה ציורית, כנראה עוד אפילו לפני שאנשים התחילו לצייר על מערות. במערב רק לפני 50 שנה התחילו להתייחס לקעקועים כאל מדיום אקספרסיבי".

 

ובוודאי שהתחום לא נתפס כצורה של אמנות. עם זאת, הארדי עצמו למד במכון לאמנות של סן פרנסיסקו והתמחה בהדפסה. במקום ללכת לייל (אוניברסיטה יוקרתית מליגת הקיסוס; המתרגמת), שם הוצעה לו מלגת לימודים לתואר שני. הוא פנה לסמואל סטיוארד, הידוע גם בשם פיל ספארו – סופר ואמן קעקועים שבמשך שנים רבות היה חלק מהחוג החברתי של גרטרוד שטיין ואליס טוקלאס. הכניסה לסטודיו לקעקועים של סטיוארד היתה נקודת מפנה מבחינתו: "הוא עוצב כגלריה לאמנות".

 

ככל שהחברה החלה להשתנות, כך השתנו בהתאם הלקוחות ויחסם לקעקועים. "הרבה קעקועים, אני חושב, משמשים אנשים כמו קמעות", אמר הארדי, "בין שבאופן מכוון ובין שלא, זה כמו שריון נפשי. [...] כאילו שהנמר הזה הולך להגן עליי". הגוף המקועקע הוא, במובן מסוים, מרחב שבו המיתוס חדל להיות הפשטה השוכנת במוחו של האדם ונהייה לדבר מה מוחשי שמומחז מדי יום בתסריט של תנועות הגוף. לא יהיה אפוא מוגזם לומר שאצל אלברטס, בן למהגרים, פעולת הקִעקוע של חפצים בעלי סמליות אמריקאית תפקדה גם היא כשריון נפשי – היא סימלה את הרצון שלו בשייכות, בהגנה ובתקווה.

 

היהודים שמקעקעים את המספרים של הסבים

 

מיתולוגיה ופילוסופיה הן ממדים חשובים של אמנות הגוף בעיני כמה אמני קעקועים עכשוויים. אחת מהם היא ג'יל בוני, אמנית יהודייה ילידת ניו יורק שהסטודיו שלה לקעקועים שוכן בשכונת הייט בסן פרנסיסקו. כמו דון אד הארדי, גם בוני היא אמנית עם אסמכתאות אקדמיות. בוני, בוגרת תוכנית יוקרתית בקופר יוניון בניו יורק, רואה את תקופת החניכות שלה ביפן כתקופה מהותית בתהליך גיבוש האסתטיקה שלה.

 

כשהיתה ביפן, הבינה שכדי להצליח, על המקעקע להיות גם אומן וגם אמן, וזה בדיוק מה שהלהיב אותה בתערוכה על אלברטס: היומרה האמנותית והמלאכה הקפדנית שבאות לידי ביטוי בז'אנר שנחשב נחות בחברה שיצרה אותו. לא פחות מרתקת בעיני בוני היתה ההתמקדות של התערוכה בהיסטוריה של הדימויים וסודות המלאכה שהועברו מאמן קעקועים אחד למשנהו, שעדיין מצויים בשימוש בידי אנשים שונים בקהילה שלה.

 

בוני אף הרגישה מחוברת לזהות של אלברטס, אפילו שהיהדות "לא היתה חלק מאוצר המילים החזותי שלו ולא היתה חלק מהזהות של הציורים והקעקועים שלו. אבל", היא מוסיפה, "אני לא חושבת שזהות היא דבר פשוט כל כך בהכרח. אותי מעניין להרגיש מחוברת אליו דווקא כי הוא לקח את החינוך שלו בצורה רצינית כל כך והחיל אותו על האומנות שלו".   

 

אצל בוני, נכדה לניצולי שואה, קעקועים יהודיים זה נושא כואב, והיא חשבה עליו לא פעם, שכן יש יהודים המקשרים את אמנות הקעקועים עם המספרים שקעקעו הנאצים על זרועות האסירים במחנות הריכוז. ואולם לדעתה, "אותם קעקועים היו בלתי-אישיים, חסרי מחשבה ולא-אמנותיים בעליל. קשה לי להסתכל עליהם ולהשתמש במילה 'קעקוע', כי המילה הזאת כה טעונת משמעות מבחינתי. כשאני רואה את הסימנים האלה על מישהו, זה מתקשר לי יותר עם סימון של חיה. זו אינה זהות נבחרת. זו אינה הזהות שלי כיהודייה עם קעקועים. הזהות שלי היא של מישהי שמחפשת אמנות מעולה".   

 

כשהיא מהרהרת בעובדה שיש נכדים לניצולי שואה שבוחרים לקעקע את המספרים של הסבים שלהם על גופם, בוני אומרת: "קעקועים הם דרך מוחשית להתמודד עם רגשות עמוקים". אביה, היא מספרת לי, בן לניצולי שואה, נושא על גופו קעקועים של המספרים של הוריו ושל גדר תיל. "אנשים אוהבים לקעקע על גופם סיפורים משפחתיים", היא מוסיפה. 

 

קריאה נוספת: הקמפיין שבמסגרתו חולקו לבני נוער מדבקות קעקועים עם מספרים של ניצולי שואה

 

בדומה לבוני, סביר להניח שגם לו היהודי אלברטס חיפש אמנות אמיתית. ואולם, בשל המעמד החברתי-כלכלי שלו, סצנת האמנות הגבוהה לא באמת הייתה נגישה לו. עם זאת, תוך כדי גילוי הנישה שלו, תרם אלברטס למסורת האמנות העממית האמריקאית האותנטית ולמיתולוגיה הסודית והמחתרתית שלה, שממשיכות לשגשג ולהעביר הלאה את מורשתו.

 

* ג'ייק מרמר הוא מבקר השירה של מגזין טאבלט.

 

תרגום: דפני קסל

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

Model.Data.ShopItem : 0 8