סגירת מעגל: כיהודייה, למדתי שהפתרון לאפליה הוא לעמוד שלובי ידיים עם האחרים

בשנת 1958, שנה לפני שנולדתי, נאם מרטין לותר קינג נאום ב"בית אמת", בית הכנסת של הקהילה הרפורמית באוונסטון, אילינוי, שבו אני חברה כיום. הוא הוזמן בידי הרב של "בית אמת" דאז, דיוויד פוליש, לפתוח סדרת אירועים שנועדה להציג "אישים מכובדים בתחום הדת, החינוך והבידור". קינג דיבר על מצב זכויות האזרח באותם ימים וקרא לאקטיביזם חברתי ולשינוי. כרטיס לאירוע עלה דולר ו-75 סנט.

שנים ספורות לאחר מכן, ב-1963, השנה שבה נשא קינג את הנאום המפורסם שלו בוושינגטון, "יש לי חלום", ההורים שלי עברו מפילדלפיה לווינטקה, אילינוי, כפר שנמצא חמישה קילומטרים מצפון ל"בית אמת". באותה שנה התקיימה עצרת מחאה בדירפילד הסמוכה נגד התוכנית לבנות בה פרויקט מגורים ללבנים בלבד. אבא שלי, איש עסקים יהודי,  הושפע עמוקות משליחותו של קינג לשים קץ לאפליה ולהפרדה הגזעית. אקטיביזם חברתי היה כמו דת בשבילו. הוא השתתף בעצרת המחאה ההיא, ומסיבות שקשורות ברצון שלו לתת לאימא שלי זמן חופשי בשבת בבוקר (היא רק ילדה את אחי הקטן), הוא לקח אותי איתו. הייתי בת ארבע.

העצרת אורגנה בידי חברי הקונגרס לשוויון גזעי (Congress of Racial Equality). לפי העיתון "דירפילד ריוויו", 50 חברים צעדו לפארק בעיר, שם התאספו 150 איש נוספים כדי למחות נגד פרויקט "כפר דירפילד", שניסה לעצור את הבנייה של דיור אינטגרטיבי בפארק. כמרים מהכנסייה הקהילתית הסמוכה, וכן של כנסיות נוספות, נשאו דברים. זה היה אירוע מעורב גזעית ודתית.

אני זוכרת את עצמי תוהה למה, בניגוד לכל הפעמים האחרות שבהן הלכתי עם אבא שלי לפארק, הפעם אנחנו לא באזור הנדנדות והמגלשות. במקום זה הוא החזיק את ידיי, וכל האנשים מסביבנו יצרו מעגל. הבטתי בו, ועיניו היו נעוצות בקהל. גבר בעל גוון עור חום לקח את היד השנייה שלי, ואני הסתכלתי שוב על אבא שלי כמבקשת תרגום. השתיקה שלו הייתה כהודאה. אצבעות הילדה הקטנות שלי התחממו בין שתי ידיים של גברים חזקים. או-אז החל המעגל להתנועע, והקולות החלו לשיר "We Shall Overcome" (הערת המתרגמת: מילולית – "אנו נתגבר", שיר מחאה אמריקאי שנהפך לאחד מהמנוני התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית).

הדופק של כפות הידיים החמות עבר בין אצבעותיי, אל זרועותיי ועד לכתפיים ולפה שלי. רטט הקולות גרם לגופי לרעוד. הייתי מהופנטת. לא הבנתי למה כולנו היינו יחד בפארק הזה, אבל הסערה השתלטה עליי. הגענו לפארק ברגל, ועכשיו היינו מחוברים באמצעות ידיים. המראות והקולות הללו הוטבעו על לוח ליבי כזיכרון הראשון שלי.

אותו יום סימן את תחילתה של המעורבות של אבי בתנועה לזכויות האזרח ובפוליטיקה הדמוקרטית – פעילות שכעבור חודשים ספורים תוביל אותו לתא מעצר בשיקגו עם 35 אנשים נוספים. באוקטובר 1963 הוא נעצר על חלקו בפעולת מחאה נגד קיומה של ישיבת מועצת החינוך של שיקגו, שכללה בסדר היום שלה בניית בתי ספר שיש בהם הפרדה גזעית. תצלום של אבא שלי שבו הוא נראה נגרר בידי המשטרה התנוסס על גבי העמוד הראשון של העיתון "שיקגו דיילי ניוז".  

ריפוי בדרמה של התנ"ך

הקלטת אודיו של הנאום שנשא קינג ב-1958 בבית הכנסת שלנו נמצאה במרתף של חבר הקהילה בשנת 2000 ועברה דיגיטציה. הקלטת נסכה השראה ברבנית הנוכחית של "בית אמת", אנדריאה לונדון, והיא הזמינה את אנשי הכמורה והקהילה של הכנסייה הסמוכה לאירוע משותף, בערב השבת שלפני יום הולדתו של קינג. זו הייתה הזדמנות להאזין לקלטת ולדון ביחסים הבין-גזעיים בקהילה שלנו כיום.

הרבנית לונדון והכומר מארק דניס מינו ועדת תכנון (שהייתי חברה בה) מקרב שתי הקהילות, וערב של "שיחה אמיצה" התקיים ב-13 בינואר 2012, בדיוק 54 שנים אחרי היום שבו דיבר קינג לראשונה על שוויון בין הגזעים בבית הכנסת "בית אמת". באותו ערב ישבו כמה מאות אנשים סביב שולחנות עגולים כדי לדבר בפשטות ולחלוק ארוחה, וכך הפכו למציאות את החלום של קינג ששחורים ולבנים "יישבו ביחד סביב שולחן האחווה".

אותו לילה הוביל לכמה אירועים בין-דתיים נוספים, שכללו צפייה משותפת במחזה של דיוויד מאמט "Race" ("גזע") וכן ביקור באתרי זכויות אזרח שונים. 38 תלמידי תיכון יהודים ובפטיסטים, כמה מנהלי פרויקטים לנוער והורים משתי הקהילות יצאו לאטלנטה, לסלמה, למונטגומרי, לבירמינגהאם ולממפיס כדי לבקר ביחד באתרי זכויות אזרח. כשחזרו לאוונסטון, הציגו הנערים הרהור בסגנון ספוקן-וורד על החוויה שלהם, שהוצג אחרי דרשות יום ראשון בכנסייה, וזה לא הניח עין יבשה אחת בקהל. התלמידים המשיכו להיפגש מדי שבוע באופן עצמאי כדי לחקור את נושא האי-שוויון והגזענות ולברר כיצד הם עשויים להיות סוכנים של שינוי.

כל זה הוביל לפרויקט משותף נוסף, לימודי "ביבליודרמה" – גישה ללימוד הטקסט התנכ"י המבוססת על אלתור ומשחקי תפקידים –שהובילו דוקטורנט לתיאטרון מהקהילה היהודית וכומר נוסף מהכנסייה הבפטיסטית השנייה. החלטתי להשתתף בפרויקט. כולנו – חברים באותה קהילה מעורבת המתגוררים במרחק של קילומטרים ספורים מבתי התפילה השונים שלנו – היינו נפגשים פעם בשבועיים.  

ערב אחד התחלקנו לקבוצות קטנות ושחזרנו את הפסוקים מבראשית כ"ה, שבהם יצחק וישמעאל מתאחדים כדי לקבור את אביהם אברהם. הקבוצה שלי, שכללה שני יהודים ושני בפטיסטים, החליטה שסביר שישמעאל יפנה אל אחיו המנוכר יצחק בזהירות. אני לקחתי את התפקיד של ישמעאל, ושיחקנו את הסצנה: בלי מילים, יצחק הכיר בי, ואני הנהנתי חזרה והסתכלתי לתוך עיניו. הוא הושיט את ידו, שאחזה בבקבוקון מלא בבושם שמפזרים על המתים. לקחתי אותו, ובפנטומימה שפכתי את התוכן על הקבר של אבינו. צעדתי לאחור ואז יצחק התקרב לגופה, פרַס פיסת בד והניח אותה על אברהם. יצרנו קשר עין, ואז צעדנו זה אל עבר האחר, כאילו אנחנו הולכים להתחבק, אבל לא התחבקנו. חלפנו זה על פני זה ויצאנו מהחדר מהפינות שמהן נכנסנו.  

היצחקים והישמעאלים של שתי הקבוצות האחרות, ששחזרו אותם פסוקים, עשו בחירות שונות לגבי איך ייראה המפגש הזה: כאשר האחים ראו זה את זה לראשונה, הם לחצו ידיים, נגעו זה בזרועו של זה וניהלו שיחות מהוססות.  

אחרי הסצנות שלנו, התאספנו כולנו במעגל. הכומר סמית, אחד משני מובילי הפרויקט - שנתן לי חיבוק גדול כשנתקלתי בו בשבוע שעבר בסניף ה"בסט ביי" המקומי שלנו - ציין שהקבוצה שלי בחרה לא להשתמש במגע פיזי בין האחים בסצנה שלנו. "חיבור אמיתי דורש מגע", הוא אמר, "זה לא מספיק פשוט להיות בחדר". הוא אחז ביד שלי וביד של החבר בכנסייה הבפטיסטית ודיבר על תפקיד המגע בבנייה של מערכות יחסים ועל התחזוקה שלהן. ואז הוא הוביל אותנו בתפילה. "הבא נרכין את ראשינו", הוא אמר, "כמה טוב ונעים כאשר אחים, וכן בני משפחה מנוכרים, יכולים להשתהות כדי לגעת ולהבין שיש קשר ביניהם".

כשסיים את תפילתו, אמר בהתלהבות: "עכשיו תנו למישהו חיבוק". השתהינו עוד קצת, התחבקנו ושוחחנו. דמעות התגלגלו על לחיי; מיהרתי לייבש אותן בשרוולי. לא הרגשתי בנוח עם עוצמת הרגשות שלי. חשתי מבוכה. הרגשתי כאילו משהו הכה בי בעדינות אך בחוזקה.

המדרש של הרב אפשטיין

איננו מוצאים את עצמנו לעיתים קרובות מדי עומדים במעגל עם אנשים אחרים – קל וחומר מעגל שמורכב משחורים ולבנים, מנשים וגברים, מצעירים וזקנים, מיהודים ובפטיסטים. בדרך כלל הנטייה שלנו היא להגיע ולעמוד מאחור, בנפרד זה מזה, ולהתבונן.

באותו לילה בבית הכנסת, בעודי מחזיקה ידיים עם הכומר סמית ועם שאר בני הקהילה הבין-דתית שלנו, הבנתי סוף סוף את משמעות השיר "אנו נתגבר". אותו לילה סגר לי את המעגל שבו עמדתי עם אבי לפני חמישה עשורים, המעגל שבו שרנו וקיווינו והתפללנו לשוויון בין הגזעים; לתקופה שבה לא נצטרך למחות למען דיור אינטגרטיבי או חינוך.

במעגל האחרון הייתי עדה להתגשמות של חלק מהחלומות האלה. יהודים ובפטיסטים למדו ביחד את הברית הישנה. נוצרה בינינו אינטראקציה, כמו בין בני הנוער היהודים והבפטיסטים של הקהילות שלנו. הם ביקרו באתרים חשובים בהיסטוריה של תנועת זכויות האזרח, שמעתה לא יהיו בעיניהם סתם עוד פרטים מספרי לימוד, אלא אתרים עם הקשר ועם משמעות, כמו למשל מוטל לוריין בממפיס, שבו נורה קינג; מקום שבו בני הנוער החזיקו ידיים ובכו.

ככה הרגשתי במעגל עם חבריי לחוג הביבליודרמה. וככה הרגשתי 50 שנה קודם לכן, כ"מפגינה בהתהוות", בשנת 1963.

הייתי מוצפת.

במדרש שלו על מחול מרים בספר שמות, מציין הרב בן המאה ה-19 קלונימוס קלמן אפשטיין שכל חלק מהיקף המעגל נמצא במרחק שווה מהמרכז: אין אדם אחד שיש לו יותר משמעות במעגל מלאחר. בילדותנו, מעגלים הם חלק מחיי היום יום שלנו – "התאספו סביב לשעת סיפור, ילדים" – אבל ככל שאנחנו מתבגרים, אנחנו נוטשים אותם. ואולם כמבוגרים אנחנו זקוקים להם אפילו יותר, משום שכוחו של המעגל הוא בצורתו; התזכורת החזותית שכל בני האדם נוצרו שווים.

* אלן בלום באריש היא המחברת של אוסף המאמרים " Views from the Home Office Window" (תרגום חופשי: "מראות מחלון המשרד הביתי") ומאמריה האישיים הופיעו ב"שיקגו טריביון", באתר "Literary Mama" ("אימא ספרותית"), שודרו ברדיו הציבורי של שיקגו והושמעו במקומות שונים ברחבי שיקגו.

תרגום: דפני קסל