הגיע הזמן: על מחזורי חיים, תפיסות זמן ומוזיקה

שנה באה, שנה הלכה וכן הלאה וכולי. תשע"ט תכף תיגמר ותש"פ תתחיל מיד אחריה. הזמן ממשיך, ובה בעת כמו סב על עקביו: משהו שכבר קרה קורה שוב, ושוב הוא קורה מחדש. "מה זה הדבר המדהים הזה שבתוכו אנחנו חיים ושלו אנחנו קוראים מציאות? הזמן הוא המושג הכי בסיסי שלו. אין שום דבר שלא נמצא בתוך זמן", אומר אלון הלפרין, מרצה ומחבר הספר 'רשת הזמן'. "הזמן הוא רכיב מהותי של כל דבר. לכל תהליך יש התחלה, אמצע וסוף, אך אף על פי שזמן הוא המושג היסודי ביותר, ואף שנתלו עליו תילי תילים של תיאוריות ומחשבות, אנחנו עדיין לא יודעים להגיד מה הוא זמן, מה הן המשמעויות של מה שאנחנו מבינים לגביו ומהן המשמעויות של מה שאנחנו לא מבינים לגביו".

רגע, אולי נתחיל מההתחלה?

"ההתחלה של המחשבה על זמן? כבר בתנ"ך ובכתבים קדומים את יכולה למצוא את הזמן כמושג. אבל המחשבות הביקורתיות והמשמעותיות המוקדמות ביותר מתרחשות לפני פחות או יותר 2,500 שנה. במזרח זה היה בודהה ידידנו שעסק לעומק במושג של זמן, במערב אנחנו מכירים את העיסוק של היוונים, ויש קווי דמיון בין צורות המחשבה שהתפתחו בשני האזורים. ביוון היו שני פילוסופים שמייצגים שתי תפיסות. הפילוסוף הרקליטוס אמר: הכול זורם. הוא תפס את המציאות כשינוי, והשינוי הזה, טען הרקליטוס, הוא הזמן. הרקליטוס הוא זה שאמר שאי-אפשר להיכנס לאותו הנהר פעמיים". 

וכנגד זה?

"באותה תקופה אמר הפילוסוף פרמנידס דבר מעניין ומוזר. פרמנידס טען שבמציאות אין שינוי, אין תנועה. המציאות בבסיסה היא סטטית לחלוטין, ולכן אין זמן. הטענה של פרמנידס רחוקה מאוד מהחוויה היומיומית שלנו, אבל הטענה שלו שרדה. זנון, שהיה תלמיד של פרמנידס ואחד מאושיות הפילוסופיה המערבית, הוכיח באמצעות הפרדוקסים שלו את הטענה של מורו: במציאות אין שינוי, אין תנועה, וכל ניסיון להשליך על המציאות תכונה של שינוי מובילה לפרדוקס".

אבל דברים משתנים כל הזמן. אנחנו גדלים, גבהים, משמינים, מרזים. מתי המפגש בין מציאות ושינוי נהיה פרדוקסלי?

"אחד הפרדוקסים המפורסמים של זנון הוא פרדוקס החץ. אם אנחנו מביטים בשמיים וחץ חוצה את הרקיע מקצה לקצה, ניתן, תיאורטית, לפרק את התנועה של החץ לרגעים. רגע אחד החץ עומד בפוזיציה מסוימת בנקודה מסוימת במרחב. ברגע שאחריו הוא נמצא בנקודה אחרת במרחב. כלומר, כל אחד מהרגעים שמרכיבים את התנועה של החץ החוצה את השמיים הוא רגע סטטי, אז מניין באה התנועה? אפשר לחשוב על זה כמו על פילם של וידאו. כל אחת מהתמונות שמרכיבות את הווידאו קצת שונה מן האחרת, אבל היא עצמה סטטית. כשמריצים את התמונות ברצף מהיר, ישנה אשליה של תנועה. המציאות היא רגעים סטטיים, וחוויית השינוי והתנועה של בני האדם היא אשליה".

אולי אנחנו? אם הרגעים הם סטטיים, אולי אנחנו הוא המשתנה שמקיים את המשך, את התנועה.

"אולי. אולי אנחנו המקרן שמריץ את הפילם של הסרט. אולי התודעה היא מה שממיר את המציאות הסטטית במציאות שיש בה תנועה המשכית. יש לזה חיזוקים מסוימים במדעי המוח. המוח תופס את מה שקולטים החושים, והיום אנחנו יודעים לומר שזו לא תמונת ראי מדויקת. אנחנו יודעים שהמוח מעבד את מה שהחושים תופסים, וכך גם מושג הזמן. אולי חלק מהעיבוד שהמוח מפעיל על הקלט שהוא מקבל הוא חוויה של זמן".

                                    "ריף היא חידוש גדול בעולם" (בתמונה: ריף כהן)

אז מציאות סטטית מצד אחד, ומשך יסודי מצד אחר – המחשבה האנושית על הזמן מדגימה כל אחת מהתיאוריות על גופה עצמה. מאז בודהה וזנון, הפילוסופיה והמדע לא קפאו על השמרים, אבל במידה מסוימת, הם גם לא הרחיקו לכת. שתי התורות הפיזיקליות הגדולות של זמננו, תורת היחסות ומכניקת הקוונטים, הן וריאציית ההווה על מחשבות שפיתחו פרמנדיס והרקליטוס. האחת מדברת על מציאות סטטית שבה הזמן הוא אשליה, והשנייה - על ריבוי של זמנים: עבר, הווה, עתיד. "העובדה ששתי תפיסות הזמן האלה עדיין שולטות בכיפה היא מרתקת", אומר הלפרין, "אנחנו מכירים את העולם טוב יותר, המדע משתכלל וההבנה שלנו את העולם מתרחבת ומעמיקה. יש לנו טכנולוגיית MRI ויכולת להשתמש באנרגיה אטומית, אבל השאלה של הזמן עדיין מתרחשת סביב אותם יסודות. הוויכוח הוא עדיין אותו הוויכוח. לפני כמה שנים פרסם מדען בעל שם את “The End of Time”, ספר שטוען שהמציאות שלנו סטטית לחלוטין. באותה שנה ממש מדען אחר, מוערך לא פחות, שהקדיש גם הוא את חייו לחקר הזמן, מוציא לאור את “The Birth of Time”, שבו הוא טוען שהדבר היחיד שאנחנו יודעים על הזמן הוא שיש בו משך".

כשהנשמה חוזרת למקור

 "כל מה שאנחנו יכולים להרגיש, אנחנו מרגישים בגבולות של הזמן", אומר הרב מיכאל לייטמן. "מגבולות הזמן יוצאים גבולות התנועה והמקום. אלה הגבולות שבהם אנחנו מרגישים את עצמנו, ואם הם נעלמים מההרגשה שלנו, נעלמת מההרגשה שלנו גם המציאות: אנחנו לא מרגישים את עצמנו בלעדיהם; לא מרגישים את הסביבה שלנו".

המילה הראשונה במקרא מורה על זמן: "בראשית".

"המילה בראשית מדברת על תחילת זמן כל העולם. כלומר, בראשית היא המילה שמוֹרה על תחילת המציאות. ביהדות הזמן תלוי באדם - הזמן נמרח או נמשך או עובר מהר. אם ישנן פעולות שעוברות זה על ידי זה, זה על גבי זה, אז בני אדם מדברים על שינוי במצב תנועת הזמן – זמן רץ, עובר, זורם. אבל זמן גשמי שמתקיים בעולם שלנו הוא הרגשה סובייקטיבית לגמרי. כמו בתיאוריה של איינשטיין ודומיו, שדיברו על יחס למציאות. אבל הרוחניות היא למעלה ממושג הזמן".

אפשר לחשוב על המחזורים השנתיים, על המועדים ועל המנהגים המסורתיים כאמצעים שמאפשרים להתחבר לחוויה על-זמנית ועל-מציאותית?

"העולם שלנו התהווה מן העולם הרוחני. כל המושגים – אדם, דומם, חי וצומח שבמציאות שלנו – כולם תוצאה של המרחב הרוחני שלמעלה מן הזמן, שבו אין עניין של זמן. אבל האופן שבו אנחנו סופרים את הזמן בעולם הזה, גם הוא ענף גשמי שיש לו שורש בעולם הרוחני. את המנהגים שלנו אנחנו מקבלים ממערכת רוחנית. אלא שהמערכת הרוחנית אינה גשמית - היא מתקיימת בכוח - ומתוך היחסים שיש לנו עם הכוחות הרוחניים, אנחנו מקבלים יסודות ללוח הגשמי. המחזורים של כדור הארץ ביחס לשמש ולירח, הידיעה שראש השנה מתקיים בא' בתשרי.

"כשאנחנו מתאימים את הנוהגים הארציים לכוחות עליונים, אנחנו מרוויחים את התואם בין חיים גשמיים וכוחות רוחניים. זה עניין של מצוות ומנהגים. ישנם ארבעה ראשי שנה: ראש השנה, פסח, שבועות וראש השנה לאילנות. כמו ארבע עונות, ארבעה ראשי שנה, אבל לכל ראש שורש רוחני אחר. למה דווקא סופרים מיום ראשון ולא מיום אחר? למה לא נתחיל לספור שבוע ימים מן השלישי או הרביעי? למה לנו שישה ימי שבוע ואז שבת? כי זו מחזוריות שקיימת בעולם הרוחני שמאפשרת משהו בעולם הגשמי. שבת עוקבת אחר אחד מהכוחות העליונים שנקרא 'מלכות', שהוא הכוח השביעי והוא מעלה מדרגה אחת לדרגה עליונה יותר, כמו גלגל שמסתובב ומסיים סיבוב שלם ועולה מעלה. השבת היא ההתאמה הכי בולטת שלנו עם העולם הרוחני".

"מוזיקה מתרחשת על רצף הזמן, מה שגורם לנו אולי לחשוב שהיא לינארית", מסביר יגל הרוש, מוזיקאי והמנהל המוזיקלי של אירוע קבלת השבת שייערך בבית אבי חי לקראת השנה החדשה, "אבל מוזיקה הרבה פעמים משתמשת במחזורים, מה שגורם לא פעם להרגשה של היכרות, שכבר היית כאן בעבר. במובן מסוים, מוזיקה מורדת ברציפות הלינארית של הזמן. בתפיסות קבליות מוזיקה היא כלי להיזכרות. אומנם המוזיקה מתקיימת ברגעים קצובים בזמן, אבל היא נתפסת כמכשיר שמחזיר את הנשמה לאחור, אל המקור שלה. כשהמוזיקה מתנגנת, במידה מסוימת, הזמן זורם אחורה, לראשית".

זה נשמע כאילו יש הרבה אחריות בתפקיד הניהול המוזיקלי של קבלת שבת: לייצר רצף מוזיקלי שחותם שבוע אחד ופותח שבת, והכול על סיפה של שנה חדשה.

"זהו צומת מאתגר. אחד הדברים שניסינו הוא לפעול על יותר מציר אחד. ישנם השירים המודרניים, העדכניים, שנכתבו בידי היוצרים והאמנים שמתארחים ומשתתפים באירוע הזה. ציר נוסף הוא ציר עתיק. שברנו את השירים בני הזמן לפיוטים קדומים. לקחנו שיר של ריף כהן על בקיעת האור בעולם, ואותו חיברנו עם פיוט של רבי דוד בוזגלו. ריף היא חידוש גדול בעולם, משהו שלא היה, אבל בעזרת עיבוד מוזיקלי, היא מצליחה לחצות את הזמן. העיבוד מאפשר גם להיות בחוויה של הדורות השונים, ובו בזמן מטשטש את הגבולות בין עבר והווה ועתיד".

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי