בין 1899 ל-1901 פורסמה בצרפת סדרת איורים ששמה "En L'An 2000" - ובעברית,"בשנת 2000". האיורים ניסו לחזות איך תיראה שנת 2000 ממרחק של מאה שנים קודם לכן. בתחזיות אפשר לראות למשל דוורים שמעופפים על גבי מטוסים זעירים כדי למסור מכתבים לאנשים הממתינים על המרפסת, מה שבוודאי יעיל יותר מדוורים רגילים, אבל הרבה פחות מאשר הדואר האלקטרוני שאנחנו מכירים ואותו המאיירים לפני יותר ממאה שנה לא יכלו אפילו לדמיין. גם סצנות המלחמה, שמתארות חיילים נוסעים במכוניות חמודות ויורים זה על זה, נראות בסך הכול ידידותיות למדי ורחוקות מלחזות את האופן שבו ייראו מכונות המלחמה בשנת 2000. וכמובן, כל הגברים והנשים לבושים בבגדים על פי צו האופנה של המאה ה-19, על אף הטכנולוגיה "המתקדמת" שנראית סביבם.
"הגלויות האלה משקפות את האופטימיות באותן שנים, שהייתה קשורה מאוד להישגים הגדולים של המדע והטכנולוגיה", אומר ד"ר עפרי אילני, היסטוריון של הרעיונות ממכון ון ליר בירושלים. "חלה השתכללות של אמצעי התקשורת, של הרפואה, של התחבורה ושל הידע על העולם ועל היקום באופן משמעותי מאוד. הביטוי הכי קלאסי של זה הוא הרומנים של ז'ול ורן, שהם סוג של מדע בדיוני, אבל אופטימי מאוד. בדרך כלל במרכז היצירה עומדת טכנולוגיה כלשהי, כמו למשל כדור פורח או צוללת, והסיפור הוא על איך האדם מכניע את הטבע, מתגבר על מכשולים, ואפשר לומר שהגיבורה האמיתית בסיפורים האלה היא הקדמה".
 עטיפת ספרו של ז'ול ורן "מהארץ לירח" |
כשחוק פיזיקלי מעורר אימה
אז מתי בעצם האנושות התחילה לחשוב על העתיד? אילני אומר שקשה להצביע על רגע מסוים, אבל המחשבה שהזמנים משתנים, שהדור הבא יחיה בעולם שונה מאשר הדור הנוכחי, היא דבר מודרני וחדש בהיסטוריה של האנושות. "בימי הביניים גם ההתפתחות הטכנולוגית הייתה איטית, אבל גם תפיסת העולם הייתה שההיסטוריה היא לא חשובה כל כך", הוא מסביר. "התפיסה הדתית הייתה שהעולם הזה הוא בסך הכול עמק בכא ושמה שקורה בו הוא בסופו של דבר די משני; זהו מסדרון בדרך לעולם הבא".
אילני מצביע על האמנות בימי הביניים, שהציגה אנשים מתקופת התנ"ך לבושים כפי שהתלבשו האנשים בתקופה שבה חיו הציירים. "הרעיון של יחסיות היסטורית לא היה קיים", הוא מסביר, "והסיבה לכך היא שהמחשבה על כך שהזמנים השתנו לא הייתה קיימת כל כך. יש מחשבה על הגאולה שצריכה לבוא או על יום הדין, אבל הדבר הזה הוא לא בדיוק עתיד כמו שאנחנו חושבים עליו. הגאולה יכולה לבוא בעוד אלף שנה וגם בעוד רגע. אין כאן התפתחות".
המהפכה הצרפתית, לדבריו של אילני, יצרה באירופה זעזוע שגרם לכך שאנשים בתוך דור אחד ראו איך העולם משתנה: מוסדות שהיו אמורים להתקיים לנצח, כמו המלוכה והכנסייה, התמוטטו. העובדה שהעולם השתנה ברגע אחד הפכה את העתיד לדבר שונה, בלתי-ידוע, שאפשר לחשוב עליו. אילני מסביר שבמהלך המאה ה-19, בצד האופטימיות לגבי הקדמה, כפי שמייצגים אותה ספריו של ז'ול ורן, התחילו להופיע גם חרדות חדשות מהכחדת האנושות. "אחת החרדות הנפוצות הייתה שהחום פשוט יאזל מהעולם. זה היה מבוסס על החוק השני של התרמודינמיקה בפיזיקה, שפותח באותה התקופה, וההנחה הייתה שאנרגיה בתוך כל מערכת בסופו של דבר תתכלה – והשמש תיכבה", הוא אומר. "המדענים של אותה התקופה לא לגמרי טעו; הם רק לא כל כך ידעו את קצבי הזמן שבהם זה מתרחש. לכן, באותו הזמן חששו מאוד מהתקררות שתוביל לעידן קרח נוסף ולהכחדת המין האנושי. זו הייתה גם תודעה חדשה למדי, כי עד המאה ה-19 לא הייתה אופציה כזו על השולחן - שסתם מסיבות טבעיות המין האנושי ייכחד כמו מינים אחרים. זה היה דבר חדש- לראות את המין האנושי כמין שכפוף לתנאים חומריים".
האפשרות של הכחדה עצמית
מאז סוף מלחמות נפוליאון, זכתה אירופה לכמאה שנים של שלום ושקט יחסיים, אך מלחמת העולם הראשונה טרפה את הקלפים. "מה שהתברר זה שאותן טכנולוגיות שתלו בהן תקוות גדולות כל כך לישועת המין האנושי, לשיפור הולך וגדל, נהפכו לטכנולוגיות הרסניות. הפיזיקה יצרה את המקלע שטווח במיליוני חיילים, הכימיה יצרה את הנשק הכימי, נבנו מטוסים מפציצים, וזה גרם לראייה הרבה יותר קודרת של הצד ההרסני של הטכנולוגיה", אומר אילני. "אז התחילו להופיע בתרבות רעיונות כמו הדמות של 'המדען המטורף', או הסרט הגרמני 'מטרופוליס' של הבמאי פריץ לאנג, שהציג חזון של השתעבדות למכונה. מתחילות להופיע יצירות שמציגות דיסטופיות חברתיות ופוליטיות, והחרדות מהעתיד נעשות משמעותיות יותר מאשר התקווה לעתיד".
הטלת פצצות האטום של הירושימה ונגסאקי במלחמת העולם השנייה אפשרה לאנושות לדמיין בפעם הראשונה שהיא יכולה, בעתיד, גם להשמיד את עצמה. "המחשבה על הירושימה ונגסאקי, בצד אושוויץ וטרבלינקה, גרמה לאנשים לדמיין שמתוך עולם שהוא כבר טכנולוגי ורציונלי, יכולות לצוץ המפלצות האלה שמעוררות חרדות חדשות", מסביר אילני.
כשהמלחמה נגמרה, התייחסו לבני הדור שנולדו אליה כאל מי שנידונו לתקווה; הם היו חייבים, עם הטראומה שחוו, לבנות את העולם מחדש. "אז התחיל להופיע באופן משמעותי הז'אנר של מדע בדיוני, עם כל מיני חזונות עתידיים של התפשטות לפלנטות אחרות", אומר אילני, "עוד לפני המימוש עצמו בנחיתה על הירח, שסימלה רגע שבו האנושות מסיימת את שלב הילדות שלה ועוברת לספֶרה אחרת של פעילות בקוסמוס".
ולמרות שכבר לפני יותר מ-50 שנה צעד האדם הראשון על הירח, מאז האנושות לא צעדה צעדים משמעותיים מאוד בחקר החלל. אילני אומר שאנחנו נוטים לקבל את האמירה שהטכנולוגיה מתקדמת בצעדי ענק ושהעולם משתנה בכל רגע ורגע – אבל אין זה בהכרח המצב. "יש טענה שבשני הדורות האחרונים הטכנולוגיה בעצם לא התקדמה כל כך, למעט טכנולוגיות של מזעור מידע שמשפיעות על כך שיש לנו טלפונים חכמים ואינטרנט", הוא מסביר, "אבל לעומת אדם בסוף המאה ה-19, שבדור אחד העולם התהפך לו מבחינת אמצעי תחבורה – פתאום האדם עף, יש מטוסים, יש אפשרות להיות באוויר – זה פשוט לא קורה עכשיו. אנחנו טסים במטוסים שהם בני עשרות שנים - זו ממש לא טכנולוגיה חדשה - ומכוניות משתכללות קצת פה ושם, אבל לא יותר מזה. פעם דיברו על מכוניות מעופפות, וזה לא קרה. אנשים לא מרחפים לעבודה; הם נוסעים על קורקינט, שזו בסך הכול טכנולוגיה די פרימיטיבית".
מה שבכל זאת חדש ושונה במחשבה של הדור שלנו על העתיד היא החרדה האקולוגית במובן של השפעת האדם על הטבע. "במאה ה-19 הייתה חרדה מהתקררות, אבל זה היה מחוץ לשליטתו של האדם", קובע אילני, "הרעיון שהאדם יכול להחריב את כדור הארץ היה נראה רחוק מאוד, כי הייתה תחושה שאנחנו קטנים ולא-משמעותיים". אילני מסביר שב-50 השנים האחרונות התחלנו לפחד מההשפעה שלנו על הטבע, מזיהום אוויר והכחדת מינים ועד אסון אקולוגי של ממש, שלא ייגרם כי השמש תיכבה סתם כך, אלא כי הפעם אנחנו נביא אותו על עצמנו.
