ארוחת בוקר בטלבייה, שמן על בד, 67 * 82 ס"מ| מארק ינאי
מאז ימי קדם שואפים סופרים ואמנים לבטא את יופייה הנשגב של ירושלים, שאותה תיאר המשורר יהודה עמיחי כ"עיר נמל על שפת הנצח". כיצד אפשר לייצג את ההיסטוריה העשירה של ירושלים, וללכוד את האור המהפנט המשתקף מהחומות העתיקות, מההרים הסובבים ומבנייני האבן הירושלמית? כיצד אפשר להביע את קצב נשימתה בפרקי היום השונים, את צליליה וניחוחותיה, את התחושה הבלתי מוסברת שהשכינה שורה עליה, כה מוחשית ואף על פי כן חמקמקה?
***
מארק ינאי הוא נצר לשושלת אמנים שנענים לאתגר ייחודיותה של ירושלים. הוא נולד בגרמניה ב־1946 בשם מארק שרפהרץ, ועלה לישראל מפולין ב־1957. כשהיה סטודנט באקדמיית בצלאל בירושלים שינה את שם משפחתו, כי למרות כישרונו התקשה להשיג דייט. "מי תרצה לצאת עם בחור שנקרא 'שרפהרץ'?" הוא התבדח כשנפגשנו לראשונה.
אף שהציג בתערוכות בין־לאומיות, ולמרות היותו מרצה בכיר בבצלאל מאז 1996, עבודתו של ינאי כמעט אינה מוכרת מחוץ לישראל. כשנכנסתי לסטודיו הצפוף שלו בירושלים, בו מדפי עץ בלויים עמוסים בציורי שמן ומים שצייר במשך חמישה עשורים, מצאתי איש נמוך בעל פנים חרושות קמטים, כפות ידיים גדולות, עיניים נוצצות וחוש הומור בריא, ששטף ספלי קפה בכיור ישן. חלונו בקומה השלישית משקיף על גג של מוסך אופנועים – נוף שהעלה בדעתי בית קברות מלא בכלי רכב דו־גלגליים שבורים, מרקיבים, נטולי צמיגים – ומעבר לו נשקפים רחובות וחנויות כמו שאפשר למצוא בכל עיר. ואף על פי כן, אם מותחים מעט את הצוואר, אפשר לראות מאותו חלון את מתארו של הר גילה.
בזמן שינאי חלק עימי את סיפור חייו בקווים כלליים, בעברית מתובלת בביטויים יידישאיים שנונים, קמתי מכיסא העץ הישן המכוסה בכתמי צבע יבש וניגשתי למדפים כדי לעיין בעבודותיו, שמציגות את ירושלים כעיר מפוארת ואפרורית גם יחד. מראות מעוררי השתאות מתערבבים במציאות היומיומית. תמונות מחיי הבית ובהן גרמי מדרגות ישנים, חדרי הסבה, שולחנות ערוכים. ציורים בצבעי מים ובהם אנשים מן השורה ומחוץ לה.
שלפתי בעדינות ציור גדול של טבע דומם שמציג שולחן ערוך במיני פריטים: קומקום כסף, גוש קטן של גבינה צהובה מבצבץ מתוך נייר לבן־שקוף, חצי כיכר לחם צרפתי, צנצנת משושה עם ריבה, כוס תה אדמדם על תחתית פורצלן לבנה, צלחת שעליה פרוסת לחם, וסכין חמאה שנחה על מגבת מטבח עם פסים כחולים ולבנים בכל צד. בסמוך להם לימון חצי מקולף, קנקן תה קטן מפורצלן, מְכל סוכר עם מכסה כסף ועותק מקופל של "הארץ" באנגלית. מעל השולחן נראה חלון זכוכית גדול שנפתח כדי להכניס אור, ובעדו נראה נוף עוצר נשימה של ירושלים מודרנית. גגות רעפים כתומים, בנייני דירות מאבן ירושלמית, פארקים ירוקים, הכנסת וסמלי שלטון אחרים של מדינת ישראל, מנזר המצלבה בן המאה ה־11 ובניינים ירושלמיים נוספים המופיעים כצלליות זהובות.
ארוחת בוקר בטלבייה, שמן על בד, 67 * 82 ס"מ| מארק ינאי
ציור זה של ארוחת בוקר ישראלית, "ארוחת בוקר בטלבייה" מקפל בתוכו סיפור ירושלמי על מהגרים שעלו לישראל וטרם השילו מעליהם את מנהגי ביתם, שהרי ישראלים לא נוהגים לערוך את שולחנותיהם בכלי כסף ופורצלן. אך הוא מראה גם כיצד המהגרים האלה שזורים במרקם העיר: הישראליוּת שלהם מיוצגת בדגל הסימבולי שמתחת למאכלים והכלים האירופאיים; בבנייני הדירות האופייניים הנשקפים מהחלון, עם דודי המים הלבנים, הלוחות הסולאריים השחורים והרעפים האדומים; בשילוב בין מגדלים חדשים לבניינים ישנים עשויים אבן ירושלמית.
נוסף לשכבות המשמעות שינאי מבטא ביצירותיו, מה שצד את מבטי באותו יום בכל אחד מציוריו הוא האור. בכל תמונה ותמונה האור בוקע מבעד לדלתות וחלונות פתוחים, מגדיר את זוויות המחזה, מרצד, משתבר, מצהיר על נוכחותו.
ירושלים התאפיינה תמיד באור מיוחד שיש בו ממד של קדושה. "אור וירושלים", שירו של יוסף שריג מ־1972, נכתב לציון יום השנה החמישי לאיחודה של העיר. השיר שואב השראה מיום חורפי שבו ביקר המשורר בירושלים כדי להיפרד מסבתו, ורומז למזמור מתהלים ק"ד. כך הדובר במזמור פונה לה': "הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ, עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה", ואילו שורת הפתיחה בפזמון של שריג אומרת: "ראיתי עיר עוטפת אור". לפני שנים אחדות, בחצר בית אבי חי ובאורה של ירושלים, המוזיקאים מאיה בלזיצמן ומתן אפרת ביצעו גרסה חדשה ויפהפייה לשיר זה, שלה אפשר להאזין כאן.
אנו נוהגים לומר על אנשים מסוימים שיש להם אור מיוחד. גם ינאי וגם ירושלים של ציוריו עטופים באור הזה בדיוק.
***
אמנים רבים, ובהם המהוללים ביותר, ציירו אין־ספור דיוקנאות עצמיים בתקופות שונות של חייהם. אולי מפתיע, אם כך, שכמעט אי אפשר למצוא ציורים מסוג זה בין שפע הדיוקנאות הבלתי נשכחים, של דמויות ישראליות שונות, שצייר ינאי. הנה האיש הזה, ניצול מהשמדת החיים היהודיים באירופה, שצייר כמה מהתמונות היפות ביותר של ירושלים ותושביה, משאיר את עצמו כמעט תמיד מחוץ לעבודתו. הוא מתגלה לנו דווקא בין שכבות המשמעות של יצירתו, ובאור המחייה חמישים שנות יצירה פוריוֹת.
כשש"י עגנון קיבל את פרס נובל לספרות, הכריז: "מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עליי כמי שנולד בירושלים."
במובן זה, הן עגנון, יליד גליציה, הן ינאי, יליד גרמניה, הן אני, יליד רוסיה – כולנו נולדנו בירושלים.
למארק ינאי יש כישרון נדיר ללכוד רגעים חמקמקים בחיים הירושלמיים, לשזור את תפארתה של העיר במציאות היומיומית. ובעשותו כך, לא רק שאינו מעמעם את אורה המיוחד, אלא שהוא אף מוקיר אותו בדרכו הייחודית. מזמור תהלים נ' מכריז כי "מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי – אֱלֹהִים הוֹפִיעַ" (תהלים נ, ב), כך משורר הדובר במזמור, ומכתיר את ירושלים כמקור ההתגלות וכמוקד שלה. ואכן, עבודתו של ינאי מגלה לנו שאולי סוד קסמה של ירושלים הוא שבעיר הזאת היומיומי זוהר באור אלוהי.
בית אבי חי גאה לפתוח רטרוספקטיבה שאצר עמיחי חסון, הכוללת עבודות מחלק ניכר של הקריירה הענפה של מארק ינאי. אנו תקווה שכך ייחשפו רבים, באתר או בגלריות המקוונות שלנו, לאור וליופי הבוקעים מיצירותיו של האמן יוצא הדופן הזה.
