משה על הספה

אם היינו צריכות לבחור דמות ראשית שתככב במודעות הסדרה ששמה "התנ"ך", ככל הנראה היינו בוחרות במשה רבנו. נכדו המאומץ של פרעה, שברח אל המדבר ושב אליו כשהוא נושא באחריות על עם העבדים שהוציא עימו ממצרים, הוא המודל למנהיג שהיהדות מציעה. אין זה פלא אפוא שמנהיגים גדולים הזדהו עם משה ועסקו בדמותו. מרטין לותר קינג הוא אחד מהם. "שלח את עמי!",  זעק קינג את מילותיו של משה לפרעה באחד מנאומיו הסוחפים במסגרת מאבקו המפורסם לשוויון זכויות השחורים בארצות הברית. בנאומו האחרון השווה את עצמו למשה על הר נבו, שראה את הארץ המובטחת, וכעת נכון לכל אתגר, אפילו למוות. לאחד העם, כך מספר ד"ר מיכה גודמן לאשת התקשורת אפרת שפירא רוזנברג בפודקאסט "מפלגת המחשבות", היה הסבר מעניין לעמידה של משה מנגד, שנהייתה לסמל של החמצה. "אחד העם הופך את משה לקריקטורה של סטריליות מוסרית. הדרך היחידה להיאחז בשלמות מוסרית היא לא לממש את הערכים המוסריים", אומר גודמן, "אולי זו קריקטורה של גלותיות - להישאר מחוץ לארץ המובטחת, להמשיך לגעת בערכים מוחלטים. אתה לא צריך להתפשר על הערכים פשוט כיוון שאתה לא מממש אותם". לדברי גודמן, המסקנה ממשה של אחד העם היא: "מי שנכנס לארץ כדי לממש את ערכי הצדק, לאורך הדרך כל הזמן יצטרך להתפשר על ערכי הצדק".

 לחצו כאן >> לכל פרקי הפודקאסט "מפלגת המחשבות"

מעניין לגלות שמי שחולק עם אחד העם קריאות דומות לדמותו של משה הוא לא אחר מאשר אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד. ד"ר ערן רולניק, פסיכואנליטיקאי וחוקר פרויד, מצביע על נקודות דמיון בין גישתו של פרויד לחקר דמותו של משה ובין זו של אחד העם: "המניעים שהובילו את פרויד לעסוק במשה דומים מאוד לאלו של אחד העם. שניהם טוענים כי שווה לחקור את תופעת האמונה והמסורת הדתית בכלים מדעיים כדי לחשוף את המחשבה, את הרגש ואת הדמיון שעומדים מאחוריה. אם נוותר על דעות קדומות נגד הדת, נוכל לחשוף את האמת האנושית שנחשפה לבני אדם כאמת אלוהית. כמו פרויד, גם אחד העם העמיד את דמותו של משה כמופת, וגם אצלו המאמר על משה הוא פסגת היצירה הרעיונית".

 הרעיון המשותף הנוסף למשה ולפרויד בהקשר של משה הוא ההבחנה בין ההיסטוריה ובין המיתולוגיה והפרשנות. את חיבורו על משה פותח אחד העם בטענה כי דמותו ההיסטורית של משה כמעט אינה רלוונטית לדיון בו. הוא מתאר כיצד השאלות בדבר קיומו ההיסטורי האמיתי של אדם ששמו משה אינה נוגעת כלל למיתוס של משה, לדמות התרבותית שמלווה את היהדות, שהיא חיה וקיימת ללא תלות במחקר ההיסטורי והארכיאולוגי:

"זה משה, האיש הקדמון שאתם מבקשים לברר מציאוּתו ומהוּתו, אינו עניין אלא למלומדים שכמותכם, אבל אנו יש לנו משה אחר, משה שלנו, זה שצורתו קבועה בלב עמנו מדור לדור והשפעתו על חיינו הלאומיים לא פסקה מימי קדם ועד עתה. ומציאותו ההיסטורית של משה זה אינה תלויה כלל בחקירותיהם. כי אף אם הייתם מצליחים להראות בבירור גמור שמשה האיש לא היה כלל, או שלא כך היה, לא ייגָרע על ידי זה מאומה ממציאותו ההיסטורית של משה האידיאל, זה שהלך לפנינו לא רק ארבעים שנה במדבר סיני, אלא אלפי שנה בכל ה’מדבּרות’, שהתהלכנו בהם ממצרים ועד הנה."

רולניק טוען שזו גם הגישה של פרויד ביחס למשה. "משה הוא דמות מיתולוגית, הוא הזאוס שלנו". בשל כך, פנייתו של פרויד למשה היא פנייה אל רעיון, אל מיתוס, ולאו דווקא אל סיפור היסטורי מדויק. על העלילה ההיסטורית שמתארת את רציחתו של משה וחזרתו דרך עליית המודחק של העם טוען רולניק כי "כוחו של משה המת היה רב הרבה יותר מההשפעה שנודעה למנהיג החי". לדברי רולניק, אצל פרויד אין מדובר רק בהפניית עורף לתביעה של הדיסציפלינה ההיסטורית לעובדות, אלא ממש בתזה פסיכואנליטית:

"אני רואה בטקסט הזה, כפסיכואנליטיקאי, תרומה ליחסים של בני אדם עם האמת בכלל ולהרמנויטיקה של הפסיכואנליזה בפרט. פרויד מציג בחיבור את השאיפה המשונה של הפסיכואנליזה לעשות ״אובייקטיביזציה״ של הסובייקטיביות. להפליג בספקולציה מצד אחד, ולהחזיק בספקנות וטנטטיביות מצד אחר. הוא נע בין שכנוע לספקנות. זוהי תנועה ייחודית לצורת החשיבה הפסיכואנליטית: כיצד לעשות את הרקונסטרוקציה ההיסטורית, לא לפחד, אבל להגיד 'אוקי זה אולי לא. היכולת להחזיק בנקודות מבט שונות על המציאות הנפשית מאפשרת הרחבה של נקודת המבט על המציאות האובייקטיבית או ההיסטורית.'".

זיגמונד פרויד (ויקיפדיה)

כלומר, הקריאה הפסיכואנליטית של פרויד את משה היא לא רק ביטוי לרעיונות מסוימים של פרויד על האנושי או על היהדות, אלא ביטוי לעצם הדרך שבה נכון לגשת לסיפור חייו של אדם או לסיפור של אומה ושל רעיון. הפסיכואנליזה בוחרת מראש לעסוק בסיפור הסובייקטיבי, לא כי היא כופרת בקיומה של מציאות חומרית אובייקטיבית, אלא כי היא רואה בהכרת המציאות הנפשית, ועולם הפנטזיה הלא-מודעת, תנאי הכרחי להכרת העולם כמשהו שהוא נפרד מאיתנו. החוויה הסובייקטיבית אינה נוצרת מעצמה. היא פועל יוצא של התרחשות תוך-נפשית ובינ-אישית ואפילו בינ-דורית. 
"אם אני משה, אתה יהושע"

 רולניק טוען כי העיסוק של פרויד במשה החל שנים רבות לפני החיבור "משה האיש ואמונת היחוד", שפורסם ב-1939. כך למשל כתב במכתב ליונג "אם אני משה, אתה יהושע". לדברי רולניק, "פרויד הזדהה עם הדמות של משה בהרבה מובנים: כהוגה דעות מהפכני, כמנהיג של תנועה מדעית עולמית וכיהודי. בחיבור על מיכלאנג'לו אפשר לראות שאחת מנקודות ההזדהות או המשיכה לאב הקדמון הזה היא העובדה שמשה הגיע להישג הנפשי הגדול ביותר האפשרי: ביטול של רגשותיו האישיים לשמה ולטובתה של מטרה גדולה. כך גם פרויד תפס את עצמו. הוא חש שהוא מנהיג של תנועה מדעית, ועל כן עליו לשמור על איפוק ולוותר על סיפוקים אישיים לטובת שמירת התקיימותה ואחדותה של הפסיכואנליזה. משה הוא דמות להזדהות, שבהמשך מאפשרת לו לנהל דיאלוג עם היהודיות שלו, להרהר בשאלה מה הדבר שעושה אותו יהודי". ד"ר רולניק קושר את הפנייה של פרויד למשה גם לניסיון לתת הסבר לאנטישמיות שגאתה אז בגרמניה. "דמותו של משה אפשרה לפרויד לחזור על טענתו כי לא דת ישראל ומצוותיה היא העומדת בין היהודים ובין הסביבה הנוצרית, אלא הבדלים גזעיים ואינטלקטואליים שנבעו מסיפור החיים הייחודי שלהם".

לשאלה אם השימוש שעשה פרויד במשה הוא ציני ומותאם לצרכיו הרעיוניים של פרויד, מתנגד רולניק וטוען כי מכל כתביו, דווקא הטקסט על משה הוא אחד הטקסטים הכנים והאינטימיים ביותר של פרויד.

"אין כאן ציניות אלא כנות ורצון לחקור בכלים פסיכואנליטיים את פשר המשיכה שהיה למשה. פרויד לא בא כדי לפרק מיתוס ולשדוד מהיהודים את הדמות המרכזית שלהם. הטקסט לא נכתב במטרה להפחית מגדולתה של הדמות, אלא בא להסביר את התפתחות האנטישמיות, את שאלת היהודיות של פרויד עצמו, שקיבלה דחיפות מסוימת על רקע התגברות האנטישמיות הגרמנית. זהו טקסט שנכתב בכאב ותוך חיפוש עצמי: מה פשר שנאת היהודים הזאת והאם ניתן לקשור אותה לרעיון של לא-מודע נפשי?".

רולניק מציין נקודת דמיון נוספת בין פרויד לדמותו של משה, שמחזקת שוב את ההנחה שלו שהגישה אל משה נובעת מתוך הזדהות אישית אמיתית של מנהיג הפסיכואנליזה היהודי אל המנהיג הראשון של העם היהודי. לדבריו, ההתנגדות של דתיים וציונים רבים לדרך שבה הציג פרויד את משה נובעת מאי-הבנה: 

"מה הרגיז כל כך את הקוראים של פרויד? למה הם כל כך מתקוממים? הם לא הבינו עד כמה פרויד שם את האצבע על דבר שהוא כל כך יהודי: הרעיון שזהות כוללת שסעים והדחקות כי היא תמיד נוצרת בעקבות קבלה של אחרות. את יכולה להיות את רק אם את מקבלת את זה שבתוך גבולות האני שלך יש חלקים זרים לך. הם זרים לך כי מקורם מחוץ לאני שלך והם נשארים זרים לך כי הם אינם מודעים. זהות לכידה היא לא היפטרות מכל מה שאינו יהודי; להפך: ככל שהיהודי מקבל יותר את הנוכרי, את הזר, כך הוא מתחזק וכך מתאפשר לו להגיע למעלה רוחנית גבוהה וכך מתאפשרת השתמרות היהדות. ההתנגדות הגדולה נובעת מטענתו של פרויד שמשה הוא נסיך מצרי, אך צריך להבין כי עצם זה שביסוד האומה עומד זר – שם כוחה. משה הביא את המונותאיזם והשבט המטורלל שקיבל אותו זכה במרוצת הדורות בזהות מיוחדת במינה שתקבע לטוב ולרע את גורלו ההיסטורי".