מאהב של הבירוקרטיה: קפקא שלא הכרתם

לפני חודשים ספורים זכיתי לבקר במוזיאון קפקא בפראג. המוזיאון הקטן הזה עוסק באופן בולט בשני נושאים בחייו של קפקא: במכתביו אל אביו וביחסו לעבודתו כאיש ביטוח. במוזיאון הוצג אוסף מכמיר לב ומשעשע של עשרות מכתבים ששלח קפקא למקום העבודה שלו, ובהם בקשות לשחרורים מסיבות רבות ושונות: פעם הוא מבקש חופש של שבוע כי אינו חש בטוב, בפעם אחרת הוא מבקש חופש של כמה ימים לטובת הרצאה ספרותית שהוא עורך, וכאלה עוד עשרות מסמכים. את המכתבים האלה הציב המוזיאון ליד ציטוטים של קפקא הנוגעים לעבודתו, ובעיקר לקושי שהיא עוררה בו.

העורך והמתרגם ד"ר עודד וולקשטיין מציע פרשנות שונה בתכלית למכתבים האלה, ובכלל לדימוי הרווח של קפקא כפקיד אומלל וקטן במערכת גדולה. "המכתבים של קפקא", הוא טוען, "מערערים ומסבכים את המיתוס שראה בו את הפקיד הקטן כי קפקא מתגלה שם כארכי-ביורוקרט, כרב-אומן של התקיימות במערכות. המכתבים מבטאים את הדאגה שלו לצרכיו והעמידה על זכויותיו, החל בהתנהלות לגמרי ריבונית ותקיפה בתוך המערכת ועד לעניינים רחבים יותר שמדגימים שורה ארוכה של תפקודים אותנטיים, משפטיים, ולעיתים קרובות אפילו דומיננטיים בתוך המערך הביורוקרטי. בניגוד לתמונה של קפקא שבה הוא מצטייר כמי שממעמקי אנושיותו המובסת דובב את השפה הביורוקרטית ממרחק ביקורתי, עולה מהמכתבים האלה שאדרבה, קפקא שחה בשפה הזאת, שכלל אותה, ולעיתים קרובות אף חגג אותה".

חגיגת הביורוקרטיה של קפקא אינה מתמצה רק בהתנהלותו בעבודה. "אני חוזר למונוגרפיה של אליאס קנטי על המכתבים של קפקא לאהובתו פליצה. אלה לכאורה מכתבי אהבה, אך גם הם מתפקדים כסוג של מניואלס ביורוקרטיים למחצה: הוא מזמן אותה, הוא מתפעל אותה, הוא מכביד עליה, הוא שולח אותה למשימות, הוא פורט את המפרטים הטכניים של נפשו ושל נפשה עד כדי יצירת הרושם שקפקא הוא לא רק מודד קרקעות שמשחר להכרתם של אדוני הטירה, שהיא החוק; הוא מכיר את הטירה מבפנים. הוא מכיר את החוק או את הביורוקרטיה גם מצידה האחר, הפנימי. אני חושב שמשהו בהיוודעות הראשונה לכתבים האלו מאשש באופן מזעזע-לפרקים את האינטואיציה הראשונית של קנטי, שקפקא הוא מאהב הבירוקרטיה.

כך למשל, ישנו מכתב שכתב קפקא לאביה של ארוסתו פליצה, שבו הוא פורט עמודים על גבי עמודים את כל הסיבות שבגינן אביה חייב לבטל בדחיפות את אירוסיו לבתו, במעין מונומנט של הרשעה עצמית. אפשר לומר שמדובר פה בביטול עצמי ובשנאה עצמית, אך מצד שני, אחרי מונומונט כזה של הרשעה עצמית, מה נשאר לאביה של פליצה אם לא לאשר בהכנעה את האירוסין של בתו לקפקא? אחרי שקפקא מיצה בווירטואוזיות כזאת, ניכס במיומנות כזאת, את כל אפשרויות ההרשעה, מה הוא משייר לזולת אם לא להשמיע אישור לנישואים שלהם?".

אתה מציג את קפקא כרב-אומן ביורוקרטי, אבל כשאני ראיתי את המכתבים, ראיתי בדיוק הפוך: מישהו שנמצא כל הזמן במאבק עם העבודה שלו, בניסיון לשחרר את עצמו מהסבל שהיא מסבה לו.

"אני לא חושב שפרספקטיבה אחת דוחה את השנייה, אבל אני חושב שלפחות הן מתקיימות באופן מטריד ומתוח זו בצד זו. לפני הרבה שנים קיבלתי במכללת ספיר בקשה משונה להעביר קורס על קפקא לשורה ארוכה של פקידים ותיקים ומנוסים שנמצאים בערוב הקריירה שלהם. כדרך המרצים לספרות, פתחתי את השיעור הראשון בקריאה של הצוואה של קפקא, מתוך רצון להוביל למקום המוכר: להראות את ההרס העצמי, את האיון העצמי ואת הביטול העצמי של קפקא כאיזו עמדה שעומדת בשורש כל הכתיבה שלו. ואז החלה תכונה בכיתה, כמעט מהומה: המשתתפים החלו צועקים, קמים על הרגליים, מתנגדים, מוחים וכמעט מפסיקים את השיעור. כששאלתי על מה הרעש,  הם התחילו לדבר, וכשהצלחתי לבודד קולות מתוך המהומה הכללית, הבנתי שהם אומרים לי - פחות או יותר כל אחד מה-40 שהיו שם – אתה לא רואה איך הצוואה הזאת היא מהלך מורכב, דיאלקטי של כינון עצמי? אתה לא רואה שכשמקס ברוד הולך בכל פראג וצד כל רשימת כביסה של קפקא כדי להשמיד אותה כביכול, הוא בעצם משמש כמפיץ כמעט ויראלי של גדולתו של קפקא? אתה לא רואה שמי שמייחס לכל דבר שהוא כתב חתימה כמעט שוות מעמד של ערכו או של סגוליותו, בעצם מייצג מנגנון הפצה אדיר אם גם על דרך השלילה? אתה לא רואה שאפסותו של קפקא רועמת בכל התותחים וממלאת את העולם? אתה לא רואה שמקס ברוד נהפך בזאת לסוכן ספרותי שיעבוד עד יומו האחרון בשירות יצירתו של פראנץ קפקא?

הייתי המום מהתגובה הזאת, כי הרי היא בסופו של דבר מנוגדת לכל מה שאני חשבתי על קפקא. אבל אני חושב שבקפקא יש גם את כל הצדדים האלה. קפקא מציג איון עצמי, אך אני חושב שאפשר לשאול באיזו מידה אפסותו ממלאת את העולם וחדלונו נהיה לסוג של כוח – אולי כוח ביורוקרטי, אולי כוח מחוק פנים של הפקיד. אנחנו רגילים לחשוב על קפקא בתור הבן, תמיד מול האב - החל באב הביוגרפי וכלה במערכות של החוק, המשפט והביורוקרטיה כהרחבות מערכתיות היסטוריות של האבהות - אבל אני חושב שהמכתבים מעלים את האפשרות לראות את קפקא בתור אב. אנחנו הקוראים שמנסים לשווא למצוא מדרך רגל פרשני ואחיזה משמעותית בכתביו ומתדפקים ממסדרון למסדרון, מדלת אחת סגורה למשניה, מטרקלין מחריד אחד למשנהו; אנחנו הבנים ששורים בצל גלימתו המשתלשלת של האב הסדיסטי הזה שהוא קפקא, כמספר שגרם לכולנו להתרוצץ בלתי-מסופקים במסדרונות הביורוקרטיים המסתעפים של כתיבתו.

מקום עבודתו של קפקא בפראג בחברה הממשלתית לביטוח. מתוך ויקיפדיה alphabet55

המתח המטריד הזה מופיע בדיוק באותה מידה בכתיבה המשרדית שלו: את יכולה לראות באותו יום כמעט מאמר בעיתון של פועלים שבו הוא מוחה על תנאי ההעסקה, והוא לגמרי פרולטר, ואז מאמר בעיתון של תעשיינים שבו הוא מזמין להחליף את הצילינדר במחרטות כי הצילינדר מהסוג הישן גרם לפועלים פציעות עמוקות שבגינן צריך לאשפז אותם ולאבד ימי עבודה ולספוג פגיעה בקצב הייצור, והצילינדר החדש גורם להם פציעות שטוחות יותר שמאפשרות למנהל העבודה להשאיר אותם על משמרתם גם לאחר הפציעה. המכתבים מחריפים מאוד מאוד את האמביוולנטיות הכרונית הזאת, שמוכרת כתכונה של יצירת קפקא, אבל היא כנראה תלווה גם את יחסנו לדמות שלו עצמה".

אם קפקא, לפי הטענה שלך, הוא ביורוקרט גאון, נראה שדווקא המדיום של מכתב מתיישב טוב עם היכולות המקצועיות שלו. האם במובן הזה הספרות שלו והכתיבה הלא-ספרותית (לכאורה) שלו שונות במהותן? האם הספרות היא המקום שבו הוא אומר את הדברים שהוא באמת חושב, ושם הוא נחשף בתפיסתו הכנה?

"אני לא בטוח, כי אני חושב שגם במכתבים הוא אומר ומבצע איזו שהיא אמת. יש במכתבים איזה רגע שבו הוא מתאר מצב עניינים פוליטי שבעקבותיו הביטוח כבר לא היה עניין מנדטורי, ואז מתכנסת ישיבה במכון הביטוח שקפקא עובד בו וכולם מבכים את המצב ומנבאים תקופה של חושך מבחינת הכנסות, שהרי החוק כבר לא לצידם. וקפקא הוא היחידי שאמר חברים, אתם לא מבינים, להפך – אנחנו הביורוקרטים נתכונן על גופתו המצטננת של החוק. דווקא החוק המת הוא ערובה להפצעתו של העידן הביורוקרטי. באותה תקופה, מצד אחד קפקא הולך וכמעט בכוחות עצמו מקים מערך אדמיניסטרטיבי, תעמולתי, תפקודי ותפעולי שעובר ממפעל למפעל ומשכנע את המעסיקים לעשות ביטוח ומשחזר במשך זמן קצר את היקף המעורבות הבוטה של החוק בשוק הביטוח ואפילו מתעלה עליו במידה משמעותית תוך זמן לא רב; ובמקביל קפקא כותב יצירות כמו "חומת סין" או "הודעה מהקיסר", שמתחילות להבחין בדיוק בזה: במותו של החוק כפתח לעלייתו של הביורוקרט. אלו סיפורים שניתן לקרוא בהם עיבודים כמעט ישירים של מצבים שקפקא מתמודד איתם ביום יום המקצועי שלו.

מתוך כך, נדמה לי שמפתה דווקא לקרוא את המכתבים ששלח לעבודה, את המכתבים האינטימיים שכתב ואת הסיפורים כתגובה כוללת אחת למצב העניינים ההיסטורי שקפקא נקלע אליו, מתוך איזה שיור גאוני ומסעיר של מבקר שמשוקע עד צוואר מתוך מעורבות, עניין ותשוקה באותו דבר שאותו הוא מבקר. הוא גם בפנים וגם בחוץ, הוא גם משקיף ממרחק על חוק לא-מתפענח, אבל במובן אחר הוא גם מגלם את החוק הזה נוכח נתיניו המתחננים. אני חושב שהאמביוולנטיות הזאת ניכרת בכל מה שהוא כתב – מכתבים, סיפורים, ללא הבחנה".

יש איזו הנחה משותפת אצל קוראי קפקא שכשהוא מתאר מנגנון ביורוקרטי אדיר, הוא מותח עליו ביקורת, ואתה אומר: לא-בטוח שאין פה בכלל הערצה מטורפת.

"יש חוויה שחוזרת על עצמה בקריאה של קפקא: את קוראת שורה מסוימת, ונדמה לך שהבנת את המטאפורה, אבל אז בשורה הבאה הוא מערער את ההבנה שלך, ובהמשך הסיפור הוא מערער אותה שוב. מה עושה כאן קפקא אם לא מגלם בהתענגות גדולה את הפקיד שאומר לך מדי שורה בשורה: לא היום, לא עכשיו, לא אני, תבוא מחר (וכמובן שאחרי מחר יבוא מחר). אם מתרגמים את העקרונות הביורוקרטיים למקורות סמנטיים, סמיוטיים וספרותיים, פתאום קפקא שאנחנו מכירים – קפקא של ההשהיה הכרונית של משמעות, של הדחייה האינסופית של הפענוח, של התעייה האינסופית במבוכים פרשניים בלתי-מתמצים, קפקא שמטרים באופן נדיר את דרידה בכל כך הרבה אינטואיציות פוסט-סטרוקטורליסטיות שמתגבשות שנים ועשורים אחריו – קפקא הזה הוא ביורוקרט. אני לא יודע אם היחס שלו לביורוקרטיה הוא של הערצה - קשה לומר מה הוא הרגיש - אבל לבטח נוכחת כאן השתתפות. הוא מגלם ומבצע את המערכת הזאת שהוא חלק ממנה; הוא משוקע בה. אי-אפשר שלא לקרוא את יצירת קפקא גם כסוג של תצורה ספרותית ופילוסופית של מנגנון ביורוקרטי".

אז אתה אומר שהחוויה של לקרוא קפקא היא חוויה קפקאית בפני עצמה

"בדיוק. בדיוק. ולכן הוא כל כך גדול, כי הוא לא רק מספר 'על', הוא גם מבצע 'את'. כשקפקא כותב את 'לפני החוק', הוא כותב גם את העמידה הנבוכה שלנו מול החוק הבלתי-מתמסר של הסיפור 'לפני החוק' ושל יצירתו של קפקא בכלל".

 
להאזנה לפרק "מכתב לאבא: פרנץ קפקא" מתוך "על החתום" לחצו כאן>>