תמונה ראשית - ויקיפדיה
בנוף הלאומי של ימי המדינה שבדרך, שבו הסכסוך הערבי-יהודי הפך ליותר ויותר אלים, בולט קולו רודף השלום של מרטין בובר. תפיסתו הפילוסופית של בובר מקדמת דיאלוג, והוא היה אחד מחבריה המרכזיים של תנועת "ברית שלום", שקראה, כ-20 שנה לפני מלחמת העולם השנייה, להקמת מדינה דו-לאומית של יהודים וערבים בארץ ישראל של אחרי המנדט. עם זאת, דווקא בובר, יחד עם תומך ברית שלום יהודה לייב מגנס, התייצבו נגד הרעיון שעל היהודים לנקוט דרך של התנגדות לא-אלימה לרדיפות הנאצים. הקול הבולט ביותר שקרא לכך היה קולו של מהטמה גנדהי, המנהיג ההודי שנודע בדבקותו בעקרון אי-האלימות. בשנת 1938 פרסם הצהרה בעיתונו שבה הציע ליהודים להתנגד בדרך לא-אלימה לשלטון הנאצי, בהנחה שאם היהודים יעשו כך, אולי הדבר יגרום ל"לב האבן" של היטלר להימס. דבריו (שהתגלו במבחן הזמן כמופרכים לנוכח ממדי השואה) עוררו התנגדות עזה. בובר, שראה בגנדהי דמות מופת, כתב לו מכתב תגובה שעליו עמל ימים ארוכים: "יהודים נרדפים, נעשקים, נחבלים, מעונים, נהרגים…", כתב בובר. "כלום סבור אתה שיהודי בגרמניה יביע בפומבי אף פסוק אחד של נאום כגון אותו הנאום שלך, גנדהי, ולא ייהרג?... איננו רוצים באלימות, לא הכרזנו כמו ישו בן עמנו, ואתה, על תורת אי האלימות, משום שלדעתנו על האיש לפעמים לנהוג באלימות להציל את נפשו, ומכל שכן את נפש ילדיו. אבל הכרזנו מימי קדם על תורת הצדק והשלום, לימדנו ולמדנו שהשלום הוא מטרת העולם ושהצדק הוא הדרך אליו, לפיכך איננו יכולים לרצות לנהוג באלימות".
לקראת הפרק של הפודקאסט "על החתום", שעוסק במכתביהם של בובר ושל חברו יהודה לייב מאגנס לגנדהי, - הידועים "כשני מכתבים אל גנדהי" שוחחנו עם ד"ר שמעון לב, חוקר גנדהי והודו המודרנית שעוסק במפגש בין העולם היהודי ובין הודו ותרבותה על רקע התנועות הלאומיות.
הרב יהודה לייב מאגנס ז"ל - ויקיפדיה
גנדהי מעולם לא הגיב למכתבים של בובר ומאגנס. מדוע?
לב: "זו תעלומה. השאלה היא לא רק למה הוא לא הגיב; השאלה היא האם הוא בכלל קרא אותם, והתשובה היא שקרוב לודאי שלא. לא מתאים היה לגנדהי לא להגיב לפילוסוף חשוב כמו בובר. המכתב הרי יכול היה להיות מבחינתו "הרמה להנחתה" ולאפשר לו להפיץ את משנתו. יתרה מזאת: גנדהי במשך השנים טרח וענה למכתבים מאנשים הרבה פחות חשובים, ולכן אנו נוטים לעבר המסקנה שגנדהי כלל לא קרא את מכתביהם של בובר ומגנס. לאחר השואה, בשנת 1946, לואיס פישר, יהודי אמריקאי מניו יורק וידיד של מגנס שכתב את הביוגרפיה הכי פופולרית של גנדהי, "חייו ומותו של מהטמה גנדהי" שאל את גנדהי על המכתבים האלו. גנדהי ענה אז שהוא לא זוכר במה מדובר. ההנחה היא שגנדהי ופמלייתו היו במעבר בין אשרמים, והעניין נפל בין הכיסאות. יש גם תיאוריה יותר קונספירטיבית, שלפיה המזכיר של גנדהי לא העביר לו את המכתב בכוונה מכיוון שלא הסכים עם כך שגנדהי באותה התקופה מיתן את התנגדותו לציונות. למעשה, במחקר כל הזמן מכנים את מכתבי בובר ומגנס לגנדהי "הדיאלוג שבין גנדהי לבובר", אבל בעצם לא היה כאן דיאלוג: היה מאמר שגנדהי פרסם ומכתב שבובר שלח ומעולם לא נענה.אך עדיין כיום, הנושא הזה ממשיך להעסיק חוקרים רבים והסיבה לכך שהוא למעשה נוגע בנקודה רגישה ובוחן את גבולות תורת אי האלימות.
"גם בדיעבד, גנדהי נמנע מלעסוק בשואה לאחר שנודעו ממדיה. אני לא חושב שזה בגלל שהוא חזר בו, להפך, אני חושב שהוא הבין שעדיף לו לשתוק דווקא כי דבק בעמדתו למרות הכול. צריך להבין שעניין מהותי כאן הוא היחס למוות השונה, הכמעט הפוך, של שתי התרבויות. ההתייחסות היחידה של גנדהי לאחר השואה שאני מצאתי היא באותה ביוגרפיה מאת לואיס פישר. גנדהי אמר לו שם שהשואה היא הפשע הכי גדול שנעשה באנושות, אבל טען לצדקתו - ממילא הם הרגו אותם, אז אני היה עדיף לדעתו שהיהודים היו מתאבדים (כמו במצדה) או מתים תוך כדי התנגדות (כמו יאנוש קורצ'ק למשל) כדי למות בכבוד. מבחינת גנדהי, היהודים היו צריכים להתנגד אפילו בדברים קטנים. אם אומרים להם, למשל, להתאסף בכיכר - לא לעשות זאת. לדידו, כל התנגדות עדיפה על ציות ועל כניעה, גם אם היא חסרת סיכוי. מבחינת גנדהי, המדרג הוא, בסדר עולה, כזה: מוגי לב, נכנעים וצייתנים שאינם מתנגדים בכלל; מי שמתנגד בצורה אלימה; מי שמתנגד בצורה בלתי-אלימה".
גנדהי כתב גם מכתבים להיטלר. מה עמד מאחורי הבחירה שלו לעשות זאת?
"גנדהי לא בדיוק שלח להיטלר מכתבים. הוא פרסם בעיתונות מכתבים שפונים אליו. במכתבים הוא פונה להיטלר כ"חברי היקר", וזה מה "שהקפיץ" את כולם וגם כיום אבל אם גנדהי לא היה פונה כך להיטלר, הוא לא היה גנדהי; מבחינתו, גם האויב הגדול ביותר הוא אדם, והעיקרון הוא להפריד את הרע מעושה הרע. זהו חלק מהותי ממשנתו. בהמשך המכתב גנדהי גם כותב לו "אני לא מאמין שאתה כזה מפלצת". בשלב זה הרבה אנשים, ובטח כאלו שאינם אירופאיים, לא ידעו מי הוא היטלר. בתפיסה הכוללת של גנדהי, אתה צריך לעשות מה שאתה צריך לעשות, בלי קשר לתוצאה – עקרון מהותי בבהגואד גיטא . אז גנדהי, מבחינתו, צריך לכתוב מכתב להיטלר כדי למנוע את המלחמה גם אין לכך סיכוי, וזה מה שהוא עושה. הוא גם כתב להיטלר שבסוף האלימות שלו תנוצח על ידי אלימות גדולה יותר - מה שקרה בפועל."
כשקוראים את המכתבים האלה היום, הם נראים תמימים ואולי לא-רלוונטיים. הוא באמת חשב שעֶקרון ה"אי-אלימות" יכול להיות רלוונטי במלחמת העולם השנייה?
"מובן שעולה השאלה האם תורת האי-אלימות רלוונטית תמיד או רק בתנאים מסוימים. התורה מתבססת על מציאות שבה יש קשר בין התוקף לקורבן, אבל למשל, במקרה של טייס שזורק פצצת אטום, ברור שאין קשר ביניהם, ולקורבן אין שום סיכוי "להמֵס את ליבו" של אותו טייס. באופן דומה, גם ליהודים בשואה כמעט לא היה סיכוי כזה. השאלה היא האם גנדהי בכלל יכול היה להבין את הרוע הקיצוני של היטלר. גנדהי השווה את מצב היהודים למצב ההודים בדרום אפריקה בתקופת המאבק שלו בתחילת המאה העשרים, אבל ברור שזו השוואה מופרכת לחלוטין. אף אחד בדרום אפריקה לא יצא למסע הרג המוני בהודים, ולכן בובר כותב לו בצורה מפורשת: אני חייתי שמונה שנים תחת השלטון הנאצי, וראיתי המון ניסיונות להתנגדות בצורה של אי-אלימות. זה לא מזיז לאף אחד".
אי-אלימות שונה מפציפיזם?
"כן. בסוף גנדהי בחר לטבוע מושג חדש ולא להשתמש במושגים קיימים כמו מרי אזרחי, אי-ציות, אי-שיתוף פעולה וכולי. המושגים האלה לא סיפקו אותו כי מבחינתו הדגש הוא שהבחירה בהתנגדות לא-אלימה היא עמדת הֶחָזק. היא בחירה מוסרית ולא מעשה שנעשה מחוסר ברירה ומחולשה. המהות היא לנסות להעביר את היריב טרנספורמציה: הבחירה בסבל נעשית בעבור עיקרון גבוה יותר, ואתה מוכן לנהל דיאלוג עם היריב, ואתה גם מוכן לוותר לו המון. אתה עושה הפרדה בין הרוע עצמו ובין אדם רע. לצורך העניין, גנדהי לא תמך בעונש מוות. מבחינתו, גם הרוצח וגם הָאַנס הם קודם כול בני אדם. חשוב גם לזכור שאת העצה לנהוג באי-אלימות גנדהי לא נתן במיוחד ליהודים, ולכן הטענות הרווחות על אנטישמיות הן לא-רלוונטיות. גנדהי נתן את אותה עצה לכל עמי אירופה הנכבשים - בריטים, צ'כים וכולי".
מה קורה לתפיסת האני-אתה של בובר בשעת מלחמה? כל אחד לעצמו, והאחר יכול ללכת לעזאזל? מי הוא האחר בכלל במצב כזה? האם אפשר לנהל יחסי אני-אתה בין קורבן ותוקף?
"צריך לזכור שבובר ומאגנס, שכתבו מכתבי התנגדות למאמר של גנדהי העריצו אותו שניהם, או לכל הפחות ראו בו דמות מופת בגלל ההלימה בין הפוליטיקה למוסר שלו. ב-1930 בובר כתב על גנדהי מאמר שכותרתו "גנדהי ואנחנו", שבו הוא מדגים ומדגיש את העובדה שהשיקולים של גנדהי בפוליטיקה הם מוסריים ולא פוליטיים. גם בובר וגם מאגנס היו חלק מ"ברית שלום", חבורת אינטלקטואלים ירושלמים ששאפו לייצר מדינה דו-לאומית עם הפלסטינים, בדומה לאחדות ההינדו-מוסלמית שגנדהי רצה לייצר בהודו - משיקולים מוסריים וכדי למנוע אפרטהייד".
נראה שגנדהי מבקש לאיין את האינסטינקט האנושי שמבטא כלל המוסר היהודי "הבא להורגך השכם להורגו", ושהוא מצפה מאדם לא לפעול באלימות גם כאשר חייו נתונים בסכנה. האם המשמעות היא שמבחינתו כניעה או מוות תמיד יהיו עדיפים על השבת מלחמה?
"לא. זה חצי נכון. הדגש אצל גנדהי זה להתנגד באי-אלימות. הטענה שלו היא שצריך להתנגד! לא להיות פסיביים! אם גרמני בא אליך, אל תשתף פעולה. זה בדיוק ההפך מכניעה. ההתנגדות עלולה לעלות גם במחיר של מוות. זו התנגדות מבחירה; לא התנגדות מחוסר ברירה של החלש. הדגש הוא על התנגדות - שלא ישפילו אותך - ובו בזמן להבין שאתה לא יכול לפעול כנגד הרע ברע. אי-אלימות זה לא מצב של אין ברירה. זו בחירה מוסרית מודעת שיש לה היבטים נוצריים והינדואיים – "לתת את הלחי השנייה" כפי שמופיע בדרשה על ההר. גנדהי לא רואה ערך בחיים כשלעצמם. הוא היה מוכן למות הרבה פעמים, ושחושבים על זה למי שלא מפחד למות יש הרבה כוח. אנחנו תמיד חושבים על מלחמות ומאבקים אלימים בהקשר הזה, אבל אני חושב שבסופו של דבר, אחד הדברים שניתן ללמוד מגנדהי זה הביכולת להגיד "לא, עד כאן. יותר מזה אני לא מוכן לשאת, ואני אשלם את המחיר". אני חושב שרבים מאיתנו מצאו את עצמם בסיטואציה הזאת בקורונה, למשל. ככל שההגבלות הלכו והחמירו, עמדנו מול השאלה לאילו חוקים אנו מצייתים ולאילו לא, ומה המחיר שאנו מוכנים לשלם על אי-ציות. רבים מאיתנו היו מוכנים "להסתכן" בשביל לפגוש משפחה או ללכת לראות את הים".
להאזנה לסדרת הפודקאסט "על החתום" לחצו כאן>>
