הסב ושברו

                                                       יעקב מברך את בני יוסף, ציור מאת רמברנדט (מתוך: ויקיפדיה)

מַקְלוֹ שֶׁל סָבִי

בִּתְחִלָּה מָלַךְ שְׁלֹמֹה עַל הָעֶלְיוֹנִים וְעַל הַתַּחְתּוֹנִים וְלָחַשׁ

אֶל הָרוּחוֹת כְּדַבֵּר אָדָם לְרֵעֵהוּ וְהִגְדִּיל מַעֲשָׂיו וְנָשָׁיו עַד שֶׁבָּא

אַשְׁמְדַאי וְנִדְמָה בִּדְמוּתוֹ וְיָשַׁב עַל כִּסְאוֹ וְהָיָה שְׁלֹמֹה

מְשׁוֹטֵט כְּשׁוֹטֶה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ וְאוֹמֵר:

אֲנִי שְׁלֹמֹה בֶּן בַּת־שֶׁבַע, אֲנִי הָיִיתִי מֶלֶךְ

הַגְּמָרָא מְסַפֶּרֶת שֶׁלְּבַסּוֹף לֹא מָלַךְ שְׁלֹמֹה אֶלָּא עַל מַקְלוֹ

וְהָאִיזְ'בִּיצֶר כּוֹתֵב: דַּע לְךָ, בַּמַּקֵּל הַזֶּה הָיָה כָּל הָעוֹלָם.

אֲנִי מִתְבּוֹנֵן עַכְשָׁו בְּסָבִי מוֹלֵךְ בְּקֹשִי עַל מַקְלוֹ לֹא

עַל צְרָכָיו לֹא עַל אִשְׁתּוֹ לֹא עַל מִשְׁפַּחְתּוֹ

נֶאֱחָז בִּי וּבְמַקֵּל הָעֵץ לְהִכָּנֵס לְחֶדֶר קָטָן

בַּבַּיִת שֶׁהָיָה פַּעַם מַמְלַכְתּוֹ

מֻצָּב כְּחֵפֶץ לְלֹא הִתְנַגְּדוּת מוּל טֶלֶוִיזְיָה פְּתוּחָה,

טוֹנִי סוֹפְּרָנוֹ טְרִיפּוֹלִיטָנִי כְּבָר תַּשׁ כֹּחוֹ הוּא מְמַלְמֵל:

אֲנִי עַמִּי־שָׁדַי בֶּן חִירִיָּה, אֲנִי הָיִיתִי מֶלֶךְ

וְלָקַחְתִּי אֶת מַקְלוֹ לִבְדֹּק אוּלַי שָׁם כָּל הָעוֹלָם

וְלֹא מָצָאתִי

(עמיחי חסון, מתוך ספר הביכורים שלו "מדבר עם הבית", בהוצאת אבן חושן 2015)

פרשת ויחי, סיומו של ספר בראשית. לאחר הדרמות שליוו את רובו של הספר, הפרשה הזאת מסכמת אותו בנעימה נינוחה יותר: יעקב, שירד עם משפחתו למצרים לפני 17 שנה, נפרד מן העולם לאחר שהוא מברך את בניו. מותו של יעקב מוביל להשלמה מלאה בין יוסף לאחיו, שמבינים שיוסף לא חיכה למות אביו כדי לנקום בהם. כך אנחנו נפרדות מספר בראשית בברכה, רגע לפני שהמציאות הנוראה של העבדות במצרים מתחילה.

כשליווינו את הקריאה בספר בראשית, הצבעתי על כך שיריבות בין אחים היא מוטיב מרכזי בספר. כפי שהזכרנו בשיר של רטוש בשבת הקודמת: ספר בראשית מתחיל בסיפורם של קין והבל, ממשיך למחלוקת בין אברהם ללוט, לגירוש ישמעאל ולהעדפת יצחק, ליריבות בין יעקב לעשו, ולבסוף לשיאה של השנאה, שבא לידי ביטוי במכירת יוסף. התמה הזאת, של מאבקי אחים שנסבים על אהבה, על ירושה ועל מבנה אישיותי שונה, מסתיימת בברכה. הברכה מעידה על כך שבניגוד ליצחק וליעקב, שקיבלו את הברכות על חשבון אחיהם או גנבו אותן, הפעם כל הילדים נחשבים לממשיכיו של האב ולנושאי ברכת אברהם. העברת הברכה מעלה אל פני השטח תמה חזקה נוספת ששבה ומופיעה בספר בראשית: האבהות.

אין ספק שהאבות, על ברכותיהם, על קללותיהם ועל העדפותיהם, הן דמויות מרכזיות בספר, לא פחות מהאחים:  נוח, שקילל את בנו כנען ובירך את בניו שם וחם; אברהם, שגירש את ישמעאל בנו ולאחר מכן עקד את בנו יצחק; יצחק, העומד במרכזה של דרמת הברכה כשיעקב מנסה לגנוב אותה רק כדי לגלות שאת הברכה האמיתית, ברכת אברהם, יצחק נותן לו רגע לפני שהוא בורח מעשו; ויעקב, שהקשר עם בנו יוסף הוא קשר עמוק שנובע מדמיון: שימו לב למשל לכך שיעקב היה החולם הראשון, ויוסף בנו ממשיך אותו כבעל החלומות. לאורך הספר כולו מתקיימות מערכות יחסים מורכבות בין האבות לבניהם, וברקע של רבות מהן עומדת שאלת ההמשך.

בעצם, לפי המקרא, יעקב הוא הפטריארך (אבי המשפחה המורחבת) האחרון המשותף לכולנו. אחריו מתחילה החלוקה לשבטים. בפרשה זו אף זכינו לראות אותו לרגע בתפקיד הסבא, כאשר הוא מברך את נכדיו, מנשה ואפרים, בניו של יוסף. השיר שבחרתי להביא השבוע, שירו של עמיחי חסון "מקלו של סבי", עוסק בתפקיד הסבאות בחייו של הנכד, ובדעיכתו של מי שהייתה לו פעם סמכות לגבינו. החוויה שמתאר חסון היא אינהרנטית לסבאות – סבא הוא מי שלא זכינו להכיר כשהיה בשיאו (הפיזי, לכל הפחות);  מי שפעם מלך על ממלכתו והיום "מוֹלֵךְ בְּקֹשִי עַל מַקְלוֹ". זהו שיר קינה על דעיכתו של הסבא, ובכלל, על משמעותו הכואבת של הזמן החולף. אך מבעד לכאב על הסבא שמאבד שליטה בחייו, ש"מֻצָּב כְּחֵפֶץ לְלֹא הִתְנַגְּדוּת מוּל טֶלֶוִיזְיָה פְּתוּחָה" וממלמל לעצמו, ספק במרמור ספק בפליאה, "אֲנִי הָיִיתִי מֶלֶךְ", אפשר לשמוע משהו עמוק יותר. שירו של חסון יוצא מן המדרש, עובר לפרשנות חסידית שממתיקה את הסיפור ומעמת אותו לבסוף עם הביוגרפיה האישית שלו, וכך ממשיך את שושלת המסירה האבהית.

נראה שסיפורו של האב הגדול שמפנה את מקומו לבאים אחריו הוא המרכז של הפרשה שלנו, כיוון שההפטרה של השבת עוסקת בפטירתו של דוד המלך ובהעברת השרביט לבנו שלמה. גם הסבא שמתאר חסון הוא סבא שהיה פעם מלך, כלומר, אדם שנושא עימו איזו תהילת עבר, ממש כמו שלמה המלך. בתחילת השיר, בשל ההשוואה לשלמה, אנחנו מבינות שאף שהסיום כואב, ישנה הסכמה לגבי חשיבותו והצלחתו של הסבא בעבר. אך ההקבלה הזאת בין שלמה לסבא נשברת בסיום השיר, כאשר מקלו של הסב, הדברים שהוא ממשיך לאחוז בהם, מתבררים גם הם כריקים. זהו שיר אישי מאוד, אך הוא מספר על אחת האבדות הגדולות שבני אנוש חווים, ובעידן המודרני במיוחד: האכזבה מן הדורות שקדמו לנו. כילדים אנחנו גדלים על סיפורי הגבורה והחוכמה של הסבים שלנו, אך בבגרותנו, המעשים והבחירות של האנשים שגידלו אותנו מתגלים לעיתים במערומיהם הדלים ואנחנו מחפשים במקלותיהם את כל העולם ולא מוצאים.

ספר בראשית אינו מנסה לייצר אשליה של פאר העבר. הסבים הגדולים שלנו, אברהם, יצחק ויעקב, וכן שנים עשר בני יעקב, חיו חיים מלאי טעויות. הם פגעו בילדיהם בדרכים רבות; הם בחרו בחירות שהובילו למסלולים לא מוצלחים; והמשפחות שלהם היו מורכבות ומאתגרות. ואולם, דווקא הקשיים האלה הופכים אותם לקרובים אלינו. השיר של חסון ממשיך את הקו של הסיפור המקראי: הוא מספר על משפחה מבלי לחסוך את הכאבים ואת האכזבות שלה, ונדמה שיותר מתהילת העבר או ההצלחות בהווה, מה שמניע את הכתיבה על הדור הקודם הוא העובדה הפשוטה – שאלו הם הסבים והסבתות שלנו.

סיפורי ספר בראשית, כמו סיפורי המלכים בהפטרה, רחוקים מלהציב מודל אידיאלי לחיי משפחה, אך הם מלמדים אותנו להביט על המשפחה שלנו מקרוב, לספר עליה, ולבסוף אולי גם להשלים איתה ולברך כל אחת ואחד מחבריה  בברכה שמיוחדת לו.