איך חוצים את הים?

                                            "קריעת ים סוף",  קוזימו רוסלי (מתוך: ויקיפדיה)

*

עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

הָיִיתִי עוֹבֵר אֶת חַיַּי.

הָיִיתִי חוֹצֶה אֶת הַיָּם

בְּרַגְלַי

עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד.

אברהם חלפי

פרשת בשלח. השבת הזאת מכונה "שבת שירה" בגלל השירה הגדולה שמופיעה בה: שירת הים. בני ישראל בורחים מהמצרים ומוצאים את עצמם עומדים בפני ים, אך לאחר שהם זועקים למשה, האל מצווה אותו להטות את מטהו על הים, וכמו שכולנו יודעות, הים נחצה לשניים ובני ישראל עוברים בחרבה בתוך הים, ולאחר מכן נסגר הים על המצרים שרודפים אותם. ברגע הזה מופיעה בפרשה השירה שנשאו בני ישראל שהיללה את האל על גבורתו ועל הדרך שבה הציל אותם.

שירת הים היא הראשונה להופיע מבין שלוש השירות המרכזיות בתורה (אחריה מופיעות  שירת הבאר ושירת האזינו). השירה מורכבת, בין השאר, מתקבולות ומחזרות, כמו למשל בפסוק ה'. בחלקו הראשון נאמר: "תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ", ובחלקו השני: "יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן"; בפסוק י' נאמר בחלקו הראשון: "נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם" ובחלקו השני: "צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים". בשתי הדוגמאות האלה שני חלקי הפסוק מתארים אותו האירוע במילים שונות ובדימויים שונים. האסתטיקה של השירה המקראית, כפי שניתן לראות בשירת הים, היא מקסימליסטית: היא אינה חוסכת במילים; מה שהופך שירה מקראית לשירה היא דווקא העודפות, השפה שעולה על גדותיה וחוזרת על עצמה. דווקא הפרוזה המקראית מתאפיינת במינימליזם קיצוני. קריעת ים סוף עצמה, אחד הרגעים הדרמטיים ביותר במקרא כולו, מתוארת בשמונה פסוקים בלבד - מרגע קריעת הים ועד טביעתו של אחרון פרשי המצרים. זהו מאפיין קלאסי של הכתיבה המקראית, שאפילו דרמה בסדר גודל של עקדת יצחק היא מתארת במילים מעטות; מקמצת ברגשות, בתיאורים ובהשתפכויות.

היום, בלשון הכללה, התהפכו היוצרות בספרות העברית: השירה נוטה למינימליזם, ואילו הפרוזה נוטה למקסימליזם. אחד המשוררים העבריים הגדולים שמאפיינת אותו כתיבה מינימליסטית במיוחד הוא אברהם חלפי, שאת שירו "עם קומץ שמיים ביד" בחרתי להביא השבוע. במילים בודדות וקצרות חלפי מצליח להעביר לנו כמוסה של רגשות עזים, תקוות, ייאוש ותפיסת עולם שלמה. לפני שננתח את השיר, שימו לב כמה הוא קטן: מתוך חמש השורות שלו, הראשונה והאחרונה חוזרות על עצמן; השנייה והשלישית מקבילות; והרביעית מורכבת ממילה אחת. ובכל זאת, בתוך האין־מילים הזה נמצא עולם ומלואו.

חלפי טוען בשיר הזה דבר פשוט מאוד, שהוא גם קשה ומסובך מאוד. מההשוואה בין המשפט הראשון בשיר למשפט השני, אנחנו לומדות שחלפי תופס את החיים כים שקשה לחצותו. ההקבלה בין "עוֹבֵר אֶת חַיַּי" ובין "חוֹצֶה אֶת הַיָּם" מוסרת לנו שקשה עד בלתי אפשרי לעבור בשלום את החיים האלה, שהרי כאשר עם ישראל עמד מול הים, רק נס גדול מאוד אפשר להם לחצות אותו בשלום. אך כאן חלפי אינו מבקש נס גדול; הוא טוען שהוא יכול לחצות את הים בפשטות, ברגליו, בתנאי אחד: שיהיה לו קומץ שמיים ביד.

לכאורה בקשה קטנה, צנועה - "קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד"; למעשה, בקשה בלתי-אפשרית. כל אחת ואחד מאיתנו, אם נסגור את היד הפתוחה לאגרוף, נאחז בידינו קומץ שמיים, אך כאשר האוויר  נמצא ביד שלנוהוא כבר לא שמיים אלא כלום. שמיים אי-אפשר לתפוס; שמיים זה משהו חמקמק שאין לו לא התחלה ברורה ולא סוף ברור. זו גם הסיבה שהשמיים מסמלים, אצל חלפי ואצל אחרים, שאר רוח. לעבור את החיים עם קומץ שמיים משמע לעבור את החיים עם שאר־רוח; עם ערך מוסף, עם חלום, עם תקווה או אידיאל. השיר הזה מזכיר במובן מסוים את המשפט של ניטשה שציטט ויקטור פרנקל: "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל איך". ברגע שאצליח לאחוז בידי מעט שמיים, אוכל לחצות את הים ברגלי.

אך בשונה מהמשפט הניטשיאני האופטימי, השיר של חלפי הוא שיר כאב. המבנה הלשוני של השיר הוא מבנה התנאי הבטל, כלומר, תנאי שאינו בר-מימוש: המשפט "הייתי עובר את חיי" זהה בכוונתו למשפט "אילו הייתי מגיע בזמן, הייתי מונע מהחלב להישפך", כלומר – החלב כבר נשפך. חלפי אינו מתאר לנו כאן תקווה, אלא דווקא ייאוש, קינה על מה שיכול היה להיות, אך לא התרחש. הייתי עובר את חיי, כלומר, לא עברתי. ובכל זאת, בתוך הכאב הוא גם מתווה לנו דרך: אם תרצו לעבור את החיים, לא צריך קריעת ים; כל מה שצריך הוא קומץ שמיים ביד.