מעשי אבות

                                                                         אבות ישורון, מתוך: ויקיפדיה

אורך המוות של אימי

אֹרֶךְ חַיַּי

כְּאֹרֶךְ הַמָּוֶת

שֶׁל אִמִּי

שֶׁצִּפְּתָה לִי.

כ"ב תשרי תשנ"א, 11 אוקטובר 1990

אבות ישורון

פרשת משפטים. התורה ירדה, וכעת היא מפורטת להלכות ולמצוות בתחומי החברה והמשפחה. את השיר בחרתי להקדיש השבוע לאחד המשפטים הקצרים, המצמררים והחדים ביותר בפרשה: "וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת" (שמות כ"א, ט"ו). ככה. פסוק קצר אחד וברור. התורה, והיהדות בכלל, שבה שוב ושוב אל חובותיהם של הבנים כלפי הוריהם. בפרשה הקודמת, עשרת הדיברות, נאמר: "כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (שמות כ', י"א), ושני פסוקים לאחר איסור ההכאה, נוסף גם האיסור לקלל את ההורים. לכאורה, מדובר בציווי פשוט, ממש כמו "לא תגנוב". ברור לנו מדוע חובה עלינו לכבד את הורינו: הם הביאו אותנו לעולם, עמלו בשבילנו, הקדישו את חייהם לטיפול בנו, ועלינו להשיב להם על כך בתודה ובכבוד. מצוות כיבוד ההורים מחזקת גם את המבנה החברתי ההיררכי של היהדות: הצעירים נדרשים לכבד את המבוגרים ולציית להם כחלק ממערכת היררכית רחבה יותר שכוללת ראשי משפחות, ראשי שבטים, זקנים, נביאים, שופטים, ובהמשך גם מלכים, ומעליהם, כמובן, האל עצמו, שדורש ציות מוחלט.

ואולם, אף על פי שהצורך לכבד את ההורים ברור לנו, ההיסטוריה מלאה בבגידות בהורים ובהכאות וברציחות שלהם, במיוחד בהקשרים של שלטון ומלוכה, אך לא רק. המיתוס של אדיפוס, למשל, משקף ארכיטיפ שנוגע להוויה אנושית עמוקה ושכותבים וחוקרות רבים שבו אליו שוב ושוב (פרויד הוא הבולט שבהם). לא תמיד פגיעה בהורים שלנו היא פעולה רצונית שנובעת מאכזריות ומתאוות כוח; לעיתים היא פעולה כמעט בלתי-נמנעת שנובעת מנסיבות חיים קשות או ממאפייני אישיות מסוימים. בשירה העברית, שיש בה סוגים רבים של מאבקים עם אבות, בולט במיוחד אבות ישורון, שכתב את השיר הקצר והמטלטל שמופיע כאן למעלה. ישורון עסק יותר מכולם באשמה האינסופית על הפגיעה שלו בהוריו. 

ישורון, ששמו המקורי היה יחיאל פרלמוטר, הגיע לארץ ישראל מהאימפריה הרוסית (אוקראינה של ימינו) בשנת 1925, ומשפחתו נותרה מאחור. לאורך השנים שלאחר עלייתו ארצה כתבו לו הוריו מכתבים, והוא, שהחל בארץ חיים חדשים וחש ריחוק מביתו ומהוריו הגלותיים, היה עונה למכתביהם בקצרה או לא עונה כלל. במהלך מלחמת העולם השנייה נספו הוריו, ומותם טלטל את עולמו של יחיאל, שמאז העביר את חייו בשיחה מלאת אשמה וכאב עם הוריו המתים. הוא שינה את שמו לאבות ישורון (האבות יביטו) וכתב עליהם שוב ושוב בשיריו. כאשר שב לקרוא את מכתביהם מלפני המלחמה, ראה בהם את התחינות החוזרות ונשנות שיענה להם, ובעקבות הקריאה החוזרת, כתב את מחזור השירים "שלושים עמוד", שבאחד מהם, "מילה טובה", הוא כותב: "קִבַּלְתִּי מִכְתַּבְכֶם וּבוֹ עֲנֵה עֲנֵה. [...] אֲנִי הָיִיתִי מְעַנֶּה. / עֲנֵה עֲנֵה."

ישורו שנולד ביום כיפור, שב אל היום הזה כעוגן אישיותי ורוחני בשירים רבים. הוא חי בתחושה שהכה את אביו ואת אימו; שהוא היה המְעַנֶּה שלהם. בשיר הקצר הזה הוא אומר זאת בצורה הפשוטה ביותר: החיים שלי אינם אלא התמשכות נוראה של אשמה וכאב על הציפייה האינסופית של אימי המתה, שאין לי כבר איך לתקן. ישורון הוא הדוגמה החיה לכך שהפסוק "וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת" הוא לא ציווי או איום; הוא תיאור מציאות: התחושה שפגע בהוריו המיתה אותו, ומתוך המוות הזה, הוא נולד מחדש כמשורר.

תפיסתו של ישורון את עצמו כאדם ששבר את הכול – את משפחתו, את הוריו, את מקום הולדתו, את היידיש, שפת הוריו – הובילה אותו לכתוב באופן יוצא דופן. בשירים רבים שלו, ישורון שובר את השפה העברית, הן מבחינה תחבירית והן מבחינת הכתיב: הוא נוטה לוותר על אותיות אהו"י ולכתוב מילים מנוקדות ושבורות. כך למשל, באחד משיריו הגדולים והכואבים ביותר, הוא כותב על המעגליות הנוראה של החיים, שבהם אנחנו שבים שוב ושוב אל המקום שממנו יצאנו, מבלי להצליח לצאת אל הים הפתוח, אל חיים חדשים:

כָּל הַנְּהָרֹת

כָּל הַנְּהָרֹת

הֹלְכִים אֶל

הַיָּם וְהַיָּם

אֵינוֹ מָלֵא

כִּי כָּל

הַנְּהָרֹת חֹזְרִים

אֶל הַנְּהָרֹת.

תַּאֲמִינֻ לִי.

זֶה סֹד

גֵּאֻת וְשֵׁפֶל.

זֶה סֹד

תֹּרַת הַגַּעְגֻּעִים.

י תשרי תשן, 9 אוקטובר 1989