3.0 cc-by-SA (ריצ'רד הרינג, מתוך: ויקיפדיה)
בשנים האחרונות זוכה אוסף הרעיונות שמאורגן תחת הכותרת פסיכולוגיה חיובית ליותר ויותר פופולריות. מטפלים וחוקרים שמזוהים עם הזרם הזה מרבים להאשים את הפסיכואנליזה הקלאסית בכך שהיא מקדישה תשומת לב רבה מדי לחקירה של צורות שונות של דיכאון או חרדה ומזניחה את העיסוק בתהליכים הנפשיים שמייצרים תחושות של אושר ורווחה.
המענה הפסיכואנליטי הקלאסי לביקורת הזאת הוא שאת האושר, בניגוד לסבל, קשה לתאר או לתחום בתבנית ברורה. הציטוט הפרוידיאני המוכר שמגדיר את הטיפול הפסיכולוגי כניסיון ״להפוך סבל נוירוטי לסבל רגיל״ מתאר בצורה יפה את התפיסה שלפיה תפקיד המטפל אינו להנחות באופן אקטיבי את המטופל כיצד לחיות או להמליץ לו על מסלולי פעולה מסוימים, אלא רק לסייע לו להשתחרר מאחיזתם של מבנים נפשיים נוקשים ומקיבעונות ילדיים. אל מול הגישה הזאת טוענת הפסיכולוגיה החיובית שאת הרווחה הנפשית ניתן להגדיר ולתאר בדיוק כמו שמגדירים סימפטומים פתולוגיים, והמטפל יכול וצריך לסייע למטופל לאמץ עמדות נפשיות מועילות.
ולכן, מפתיע כל כך למצוא בכתביו של פרויד מאמר קטן ודי נשכח שכותרתו ״על ההומור״, שהוא אחד הניסיונות הפסיכואנליטיים היחידים לתאר מבנה נפשי ״מיטיב״ לא על דרך השלילה או כפתרון לסוג מסוים של מתח או קונפליקט. פרויד עצמו מציין שבניגוד לשיטת העבודה הרגילה שלו, שבמסגרתה הוא נעזר בתצפיות בפתולוגיה נפשית כדי להסיק מסקנות לגבי חיי הנפש התקינים, הוא מנסה במאמר זה לנסח אמירה זהירה פחות ושאפתנית יותר לגבי מצב שהוא תופס כבריא.
פרויד ובתו אנה (מתוך: ויקיפדיה)
זהו מאמר קצר, דחוס ומבריק שמתייחס למה שמכונה בלשון הדיבור חוש הומור - נושא שהתיאוריה הפסיכולוגית גילתה בו באופן תמוה מעט מאוד עניין. חשוב לומר שהשאלה מה הופך אמירות או התרחשויות מסוימות למצחיקות העסיקה לא-מעט חוקרים ומטפלים. פרויד עצמו תיאר בספר ארוך שכותרתו ״הבדיחה ויחסה ללא-מודע״ כיצד משמשות הבדיחות ערוץ לפורקן של מתחים נפשיים ומאפשרות לנו לעסוק באופן עקיף בתכנים אסורים או גסים. בימינו טוענים חוקרים רבים כי האפקט הקומי של רגעים מסוימים מתרחש בנקודת ההתנגשות בין שתי מערכות שונות בעלות היגיון פנימי משלהן. כך למשל, כשילד בן חמש מתאר את עצמו כמובטל שחי אצל ההורים, זה מצחיק אותנו כיוון שבטקסט שהוא אומר ישנה מידה מסוימת של היגיון פנימי בצד מופרכות שנשענת על הבנה רחבה יותר של מציאות החיים הילדית.
ואולם, לפי ההגדרות הללו, ישנה חפיפה כמעט מלאה בין מה שמכונה חוש הומור ובין אינטליגנציה גבוהה, כיוון שזו מאפשרת לאדם להבין את המשמעויות המקבילות או הסמליות שכמוסות בסיטואציה. ועם זאת, אף שיש ככל הנראה קשר בין אינטליגנציה ליכולת להשתמש בהומור, בפועל, כולנו מכירים אנשים חכמים מאוד שנדמה שאינם מסוגלים ליהנות באופן מלא מהומור, ואנשים לא-מאוד-מבריקים שמתנהלים במעין קלילות הומוריסטית במצבים שונים. נדמה שהמושג חוש הומור מסמן לאו דווקא אינטליגנציה גבוהה או יכולת לספר או להבין בדיחות, אלא איכות רגשית: היכולת להתמקם בעמדה נפשית ייחודית ביחס לעצמי ולמציאות שבתוכה הוא מתקיים.
פושע עם חוש הומור
פרויד פותח את הניסיון שלו להסביר מהו חוש הומור בתיאור של פושע שמובל לגרדום: הפושע ממלמל לעצמו בדרכו לשם משהו בסגנון ״לא נראה לי שאני מתחבר לאווירה כאן״. באותה אמירה, טוען פרויד, גלומה הצהרת ניצחון נרקיסיסטית של ״האני״, שמסרב להכיר באופן מלא בנסיבות ולתת להן לשנות את האופן שבו הוא מתייחס לעצמו או למציאות. את האפקט ההומוריסטי של הדברים מייחס פרויד למה שהוא מכנה הכחשה של המציאות שנושאת אופי חינני או ״אצילי״.
ואולם, אין זה פשוט לאפיין את אותה ״אצילות״ הומוריסטית חמקמקה. פושע שהיה טוען בעקשנות שיצליח להימלט מהגרדום לא היה מעורר אצלנו צחוק, אלא תחושת אי-נוחות מול הקושי הברור שלו להכיר במציאות, ואילו פושע שהיה אומר בפיכחון מלא ״אני מקבל את מה שמגיע לי. אין מה להתרגש״ היה אולי מעורר בנו יראת כבוד, אבל לא היינו מרגישים שיש ביחס שלו לסיטואציה פן הומוריסטי. העמדה ההומוריסטית שמגולמת בהצהרה כמו ״אני דווקא לא מתחבר לאווירה״ מאזנת בין שתי ההצהרות האלה ומצליחה גם להכיר במציאות וגם לא להתרגש ממנה.
כך מתכתב ההסבר הפרוידיאני עם ההסברים הבלשניים העכשוויים שמזהים צורות שונות של כפילות בבסיס סיטואציות הומוריסטיות ושקושרים בין חוש הומור ליכולת להחזיק בד בבד בשתי עמדות רגשיות שונות - כזו שמחוברת לנסיבות וכזו שנותרת, לפחות חלקית, מנותקת מהן.
את היכולת להתמקם באותה עמדה מחוברת-מנותקת משייך פרויד למנגנון פסיכולוגי שאליו התייחס פעמים רבות בעבר - הסופר-אגו. בתיאוריה הפסיכואנליטית מוגדר הסופר אגו כייצוג מופנם של דרישות ההורים שתפקידו לבחון את מעשיו ואת מחשבותיו של האני ולסייע לו לרסן את תאוותיו ולהתאים את עצמו לציפיות ולדרישות הסביבה. ואולם, ב״על ההומור״ מתאר פרויד את הסופר אגו באופן שונה וייחודי. הוא מזכיר כיצד יכול ההורה לפעמים לגרום לילד להרגיש שדאגותיו מוגזמות וטוען שהסופר אגו, בהיותו כאמור הפנמה של הדמות ההורית, יכול גם הוא לגרום לנו להרגיש שהצרות והמצוקות שמטרידות אותנו אינן נוראיות כמו שהן נראות. לפי הגישה הזאת, מה שמכונה חוש הומור נובע מהיכולת של הסופר אגו, כלומר של ההורה הפנימי, לפנות אל האני כאילו היה ילד קטן ולעזור לו להרגיש שצרותיו קטנות יותר ממה שהוא חושב. כלומר, התמקמות בעמדה הומוריסטית מול המציאות מתאפשרת הודות ליכולת להזדהות עם נקודת מבט הורית, זו שמביטה בסבלותיו של הילד מעט מלמעלה ומסייעת לו לצחוק על עצמו ולהרגיש שהכול קטן, שטותי ופתיר.
זהו אחד מההסברים היפים והיחידים שניסחו פסיכולוגים לחוש הומור וליכולת שלו לספק לנו נחמה ברגעים קשים. לכן מצטייר בעינינו הפושע שטוען שהוא ״לא מתחבר לאווירה״ בשעת הוצאתו להורג כמי שמפגין חוסן נפשי. שכן, דרך אותה הצהרה הומוריסטית, הוא מהדהד זיכרון של נוכחות הורית מרגיעה מעברו, כזו שמסייעת לו להרגיש שהכול פחות נורא ממה שנדמה לו.
בהקשר הזה מעניין להתבונן גם בביקורת שנשמעת בשנים האחרונות בנוגע להיעלמותו של חוש ההומור מהמרחב הציבורי והתחושה שכבר אי-אפשר לצחוק על כלום בלי שהדברים ייהפכו לעניין. השינוי הזה במה שמותר ואסור לצחוק עליו בפומבי נוגע לשינויים חברתיים מבורכים שבעקבותיהם נהפכו ביטויים סמליים או עקיפים של צורות מסוימות של אלימות ללא-לגיטימיים. ואולם, כדאי גם לתת את הדעת על תרומתו של הדגש הפסיכולוגיסטי-ניו אייג'י האופנתי על החיבור ל״ילד הפנימי״ ולשאול: האם ייתכן שהוא מנתק אנשים מהפונקציות ההוריות המופנמות ומקשה עליהם להתבונן בדברים באופן פרופורציונאלי? ההתמסרות לחוויה הילדית אולי משחררת אותנו מסוג מסוים של עכבות רגשיות, אבל בה בעת היא פוגעת ביכולת שלנו להרגיע את עצמנו ולאמץ נקודת מבט מורכבת, הומוריסטית יותר, על הדברים.
