מתוך הסרט "Lost And Found" לזכרו של יובל הראל ז"ל
"החשש הגדול של כל מי שאיבד אדם יקר לו הוא הפחד לשכוח", כך מסבירה יטבת פייראיזן-וייל, מנהלת פרויקט סרטי האנימציה "פנים. יום. זיכרון", את מה שעומד מאחורי מיזם סרטי האנימציה שמחיים רסיסי זיכרון מחייהם של חיילים ואזרחים שנהרגו במלחמות ישראל ובפעולות איבה הפועל בבית אבי חי יותר מעשור. הפחד של אלו שאיבדו את יקיריהם "לאבד את הדמויות החיות, לשכוח איך נראו תווי פניהם, איך נראו כשצחקו, איך הרגישו החיבוקים שלהם". פרויקט זה נולד, היא אומרת, "מתוך הרצון לשמר את רסיסי הזיכרון האלה. משפחות שכולות פתחו בפנינו את ליבן וסיפרו לנו על אהובים שאינם, שיתפו ברגעי היום-יום הקטנים, בכל אותן אלפי התרחשויות אגביות: ארוחות, פטפוטים, שחייה בבריכה, סיגריה משותפת, משחקי דמיון של ילדות, רומנטיקה, צחוק, שיחות נפש".
מרים הראל, אימו של יובל, לוחם שריון שנפל במלחמת לבנון הראשונה, הייתה שותפה מלאה ביצירת הסרט עליו. לפני כמה שנים היא הגיעה בערב יום הזיכרון לבית אבי חי והשאירה לנו מכתב, וזו לשונו: "חיים שלמים זוכרים את יובל הנופל, את יובל החלל, את הטרגדיה של מותו, אבל יובל לא נולד עם מדים. הוא היה ילד, ואז נער. אני בת 82, ועוד מעט לא יהיה מי שיזכור אותו ילד: את הנגינה שלו בכינור, את הסקרנות שהייתה בו, את האהבה שלו לספרים. חשוב לי שיזכרו את מי שהיה". יובל הראל, בנם של מרים ויחזקאל, נחרט בזיכרון הלאומי כסיפור שהונצח בשירו של עמנואל צבר על בלבול בהודעה להוריו בשל הסמיכות לנפילתו של יובל הראל אחר, בנם של חיה ויוסי. הסיפור הזה היה חזק כל כך, שהוא האפיל על הזיכרון של יובל עצמו, של חייו, של אישיותו, של משפחתו.
"כבר די הרבה שנים שיש בארץ שלנו מגמה של האדרת המוות ושל תעשייה סביב השכול", אומרת מרים, "יש תשומת לב רבה, דיבורים וצילומים סביב כל הלוויה של נופל. כואב לי על המעגלים הנרחבים של עיסוק במוות, במקום להתמקד בסיפור החיים הצעירים שהלכו לאיבוד. הלוואי והיינו יודעים להעריך יותר את חייו הצעירים בזמן אמת וכך גם בזיכרון הקולקטיבי. לאורך כל השנים התעקשתי שיובל לא נולד חייל. הוא נולד ילד וגדל להיות אדם בוגר עם רצונות ועם אהבות. היה לו מה להגיד, וגם בצבא היו לו דעות משלו". הפרויקט "פנים. יום. זיכרון." מנסה לעשות בדיוק את זה: לחזור אל החיים, אל זיכרונות עדינים שהופכים כל חלל לאישיות ייחודית, ולא רק לסיפור על מוות טרגי.
הסרט "אבא, הלכתי לאיבוד" משחזר אירוע מילדותו של יובל: כשיובל ואביו היו בקניון גדול בקנדה, הוא הלך לאיבוד. אביו המבוהל החל לחפש אותו ולקרוא בשמו. לפתע שמע במערכת הכריזה את קולו של הילד, אומר בעברית: "אבא, זה אני, יובל. הלכתי לאיבוד, ואני מחכה לך ב־Lost and Found". מרים מספרת: "יובל ידע לדבר אנגלית, אבל הבין שהוא צריך להשתמש ב'שפת הקוד' שמקשרת בינו ובין אבא. פתאום, בתוך החלל הזה - מי מצפה לזה בכלל - העברית מציפה את הקניון. 'אבא, הלכתי לאיבוד'. זו הייתה הברקה". ברגע הקטן-לכאורה הזה, של אובדן הילד, מצאו יוצרי הסרט גם את סיפור האובדן הגדול שהגיע אחר כך. עופר וינטר, מיוצרי הסרטון שהופק על ידי סטודיו דוב אברמסון, מספר: "ברגע מסוים הבנו שזהו בעצם משל: בפעם הראשונה יחזקאל 'מאבד' את יובל, במובן הפשוט של המילה, ובפעם השנייה, במובן המופשט שלה, הוא מאבד אותו במלחמה". היוצר שמעון אנגל מוסיף: "הייתה בינינו מחלוקת על סיום הסרטון. הרי בסוף הסיפור האמיתי, הוא מוצא את יובל, אבל יחזקאל מאבד אותו שוב. העניין הזה, של למצוא ולאבד, אומנם היה לנו קשה לומר את זה, אבל ידענו שזה חייב להיות הפתרון", ואכן, סיום הסרט מספר את שני הסיפורים יחד: את סיפור המציאה מהילדות ואת סיפור האובדן שבא אחריו.
ההתעלמות מהסיפור המוכר על שני החללים בעלי אותו השם הייתה תמוהה לכאורה: "כשהראיתי את התסריט לחבר תסריטאי, הוא אמר לי: 'מה קרה לכם? יש פה סיפור מטורף על שני נופלים עם שם זהה שכולם מכירים, ואתם רוצים לעשות סרט על ילד שהולך לאיבוד בקניון?' אבל זו הייתה כוונתנו", אומר אברמסון. "בחרנו לרמוז על מותו הטרגי של יובל בעדינות הכי גדולה שיכולה להיות. המסר הוא שאנחנו רוצים לספר לכם סיפור אחר, מורכב יותר". ואכן, הסיפור מתמקד באישיות המיוחדת של יובל. מרים מתארת את בנה כילד ונער שקט שאהב מוזיקה: "ההתאהבות שלו במוזיקה החלה מהכינור, אבל הוא היה מאזין גם למוזיקת רוק דרך מכונת תקליטים. בצבא היה לו טייפ עם קלטות, ומאוחר בלילה, אחרי הטנקים והכול, הוא היה יושב ושומע, וכל החברים שלו, שבחיים לא שמעו כאלה קלטות, היו יושבים איתו ומקשיבים". אבל למרות האהבה למוזיקת רוק, מספרת אימו מרים, אפיין את יובל שקט פנימי. "יובל נולד בערב יום כיפור, היום שבו, לאט לאט, השקט יורד על הרחוב, עד שהוא משתתק לחלוטין. זה ממש התאים לו; יובל בא מהשקט, ואליו חזר".
בניגוד למרים יובל, שהייתה מעורבת בתהליך יצירת הסרט "אבא הלכתי לאיבוד" לכל אורך הדרך, ההורים של מיכל זהר לא ידעו איזו מחווה תחכה להם בסוף הדרך. "בזמן הכנת הסרט לא נפגשנו או שוחחנו עם במאי הסרט, ברק דרורי", מספר אודי זהר על סרט האנימציה המוקדש לבתו מיכל. מיכל זהר, בת 20 במותה, נדרסה למוות בידי מחבל ב-2010 כשחיכתה בתחנת אוטובוס. היא הייתה רקדנית, ובדיוק חזרה מהצבא למשגב כדי לרקוד. "ברק ביקש שנעביר לו תצלומים וסרטוני וידאו, ומלבד זאת, הוא התבסס על כתבה מ'במחנה', שבה רואיין איתן, בן זוגה של מיכל. נוסף על כך, הוא רצה לראות גם את 'קופסת הנשיקות' שנתנה מיכל לאיתן ביום הולדתו, ימים ספורים לפני שנהרגה, וזהו", משחזר זהר, "אבל אפילו שלא דיברנו עם ברק בזמן עשיית הסרט, 'אלף נשיקות' הוא דיוקן מדויק להפליא".
"מיכל היא בת הזקונים של בינה ושלי, אחותם הצעירה של טל, איתי ויעל", מספר זהר על בתו, "היא הייתה ילדה מדהימה, חייכנית ושופעת טוב לסביבתה, וגם רקדנית מחוננת. כשהתגייסה לצבא, סירבה בתוקף להתגייס לחיל האוויר, כמו אביה, כי רצתה ללכת בדרך שלה. היא יצאה למסלול של קצונה ייעודית בחיל השלישות ושירתה כקצינת קישור בחטיבה שבע".
"תהליך מסירת ההודעה על המוות שלה היה מוזר מאוד", אומר זהר, "באותו יום הייתי בחו"ל. אבי שמע על תאונה, חיפש את מיכל בנייד, וכשלא מצא אותה, התקשר לאשתי בינה. בינה נזכרה שהיא צריכה לאסוף את מיכל מהתחנה. השמועות על תאונה הלכו וגברו, ובינה החליטה להתקשר למד"א. כששאלה אם מיכל קשורה לתאונה, מד"א סירבו לתת פרטים והפנו אותה לבית החולים בנהריה. שם גילו לה שמיכל נפצעה וביקשו שתבוא מהר. בינה עוד הספיקה לראות את מיכל בחיים, לפני שנכנסה לניתוח. אחר כך היא ישבה וחיכתה מחוץ לחדר הניתוח, והמשפחה הצטרפה אליה. הם חיכו במשך שעות, עד שהרופא יצא והודיע שמיכל לא החזיקה מעמד".
אחרי המוות מתחילים בני המשפחות השכולות במסע ארוך שאפשר לכנותו "כאב ההנצחה", שמכיל את כאב האובדן ואת הפחד משִכחה. כשזהר מדבר על ההנצחה, מתחלפים הלבביות והחיוך בעצב, שניכר בקולו; כאב ההנצחה קשור בהחמצה של חייה של מיכל: "הדבר הכי מבהיל זה לשכוח. מול ילדינו האחרים, הזיכרון כל הזמן מתרענן ומתחדש. עם מיכל, מה שאספת הוא מה שנשאר". מסיבה זו, הסרט שנעשה לזכרה של מיכל הוא נחמה גדולה. "במדיה הזאת ההנצחה מגיעה להמון בני אדם, והעוצמה שלה גדולה", הוא אומר, "מדהים לראות איך המדיה האינטרנטית מעגלת ומרחיבה מעגלים. הגלים החברתיים בפייסבוק מגיעים אלינו בחזרה. מאות אלפי אנשים מגיבים אל מיכל, מבינים מי היא הייתה. בסופו של דבר, ילדה בת 20 אפילו לא משאירה ילדים שיגדלו ויספרו עליה".
בסרט על מיכל "אלף נשיקות", שיצר ברק דרורי, ישנו רגע עוצמתי ומערער: ריקודה של מיכל אל תוך האין; מעין ייצוג רגיש מאוד של התאיינות. לדברי זהר, "ברק היה רגיש במיוחד באותה תקופה כי שכל את אביו, ואני מאמין שחוויית השכול העמיקה את ההבנה שלו. הוא ליהק רקדנית שהסתכלה על סרטוני ריקוד של מיכל וחיקתה את תנועותיה. גם האינטונציה בקולה היא אינטונציה 'מיכלית' שמשוחזרת בדיוק רב. הסרט מדייק מאוד מאוד – גם בעיני המשפחה וגם בעיני חבריה. כולם אומרים 'זה זה', וכל זה נברא בידי יוצר שלא הכיר את מיכל ולא הכיר אותנו".
כמו הוריה של מיכל, גם ציון ומיכל סעדיה לא היו מעורבים בתהליך הכנת הסרט "סיפורים מהקופסה" לזכר בנם לירן, לוחם אגוז שנהרג בגיל 21 ב-2006, במלחמת לבנון השנייה, בקרב על מרון א-ראס. הם לא שוחחו עם היוצרים, אורי פינק ועודד נעמן, ומעורבותם בתהליך העבודה הסתכמה באיסוף תצלומים וסרטונים של לירן ובשליחתם. כל מה שידעו הוא שהסרט יוקדש לסיפור מלא השראה על לירן וצב.
"לירן אהב חיות. בבית היו תרנגולות, ארנבות וחתול, והוא היה שותף פעיל בגידולם", מספר ציון, "יום אחד, בשדות, נתקלתי בצב צעיר. החלטתי להביא אותו ללירן. הגעתי הביתה, והראיתי אותו ללירן ולחברו, שישבו בחדר. לירן הסתכל על הצב, ולראשונה בחייו הרים עליי קול: 'תחזיר את הצב למקום שממנו לקחת אותו!'. נכנסנו לאוטו, עם הצב, ונסענו בכביש המקביל לנחל עין זהב שעובר בקרית שמונה. החבר רצה שנשחרר את הצב ליד הנחל, אבל לירן התעקש שנחזיר את הצב בדיוק למקום שממנו הוא נלקח. כשחזרנו, החבר שאל: 'למה התעקשת?', ולירן ענה: 'כי אימא של הצב הייתה שם באזור, ואבא שלי הפריד ביניהם'. ללירן הייתה רגישות אינסופית למצוקות של אנשים ושל בעלי חיים.
"הוא גם היה תלמיד מצטיין. בזמן התיכון הוזמן ללמוד עם תלמידים אחרים מהפריפריה בקורס העשרה באוניברסיטת תל אביב. בסוף הלימודים קיבל מחשב כפרס הצטיינות, ואז החליט לתרום אותו למשפחה נזקקת. הנתינה והצניעות היו הסגולות הבולטות שלו. אחרי שנהרג, הוצפנו בסיפורים שחשפו עד כמה הוא נתן בלי לבקש תמורה".
"כשלירן נהרג, זה היה ביום חמישי. היינו בתאילנד", מספר ציון סעדיה, "השמועה על מותו התפשטה בכל קריית שמונה. כולם שמעו וידעו לפנינו, גם בתוך קבוצת המטיילים שלנו. אחת המטיילות הייתה אחות של שוטר. הוא התקשר וסיפר לה על מותו של לירן וביקש שלא תאמר דבר, והיא שמרה על הידיעה לעצמה במשך יממה שלמה. בד בבד, התחלנו לקבל טלפונים מהוססים. חברים ניסו לברר בזהירות מה שלומנו ומתי דיברנו עם לירן בפעם האחרונה. בסופו של דבר, כשחבר ששמו זיו התקשר, שאלתי אותו אם שמע משהו שאני לא יודע. זיו ענה שארבעה חיילי אגוז נהרגו, אבל שאלה אינם לירן וחבריו. אני זוכר שאמרתי לאשתי: 'איזה מסכנות המשפחות, ואיזה מסכנים מי שצריכים להודיע להם'.
"בבוקר שישי קיבלנו טלפון מקונסולית ישראל בתאילנד. היא ביקשה שנישאר בחדר המלון. שני חברים נכנסו לחדר ועמדו בכניסה. הקונסולית הגיעה, ולידה רופאה תאילנדית. צרחתי: 'תגידי לי שהוא פצוע, שהוא נכה'. היא השיבה: 'אני כל כך מצטערת, אבל לא. לירן נהרג'. ההודעה הייתה קשה מנשוא, אבל כשנחתנו בארץ, אספנו את הילדים והודענו להם שאנחנו בוחרים בחיים במקום לשקוע בתהומות של יגון. כשנכנסים אלינו הביתה בלי להכיר את הסיפור, לא יודעים שחיה פה משפחה שכולה".
לירן אהב מאוד את יצירותיו של אורי פינקלכן, הבחירה בו כיוצר הסרטון הייתה טבעית."היו לנו כמה מטרות בעשיית הסרט", מספרים פינק ונעמן, "להנציח את לירן כאמן וכאדם; לגעת בנושא ההורות והפרידה, ואם אפשר, קצת לשעשע; לירן השתמש ביכולותיו כקומיקסאי כדי להצחיק ולשמח, ונראה לי שכך הוא היה רוצה שיעשו את הסרט המוקדש לו.
"מלכתחילה היה ברור שהסרט על לירן יהיה מאוד נגיש ומחויך כי מההיכרות עם לירן ועם עבודותיו, מה שאפיין אותם היה החיוך, התקשורתיות וחוסר יומרנות שובה לב. בשלב ראשון היינו צריכים למצוא סיפור שישרת את המטרות שלנו. ביקשנו לקבל כמה שיותר סיפורים על לירן ממשפחתו וממכריו והוצפנו באין-ספור מעשים טובים מרגשים שכל אחד מהם יכול היה להיות סרט בפני עצמו. לבסוף התבייתנו על הזיכרון של אביו של לירן על הצב שמצא בשדה ושלירן דרש שיוחזר להוריו. הנגיעה בנושא הפרידה מההורים התאימה להקשר של הסרט, והאמפתיה שמגלה לירן לצב בגיל כל כך צעיר ממחישה את אופיו המיוחד".
ציון סעדיה מקווה שהסרט על לירן יעניין את כולם. "הסיפור של לירן הגיע לאלפי אנשים, ואני רוצה שיגיע לאנשים נוספים. אני רוצה שידעו מי היה לירן ועד כמה היה חשוב לו לדבר על מצוקות של בעלי חיים". ציון מספר לנו על שני חלומות שלירן הופיע בהם: "בחלום אחד נכנסתי עם אשתי לאולם אירועים שבו הייתה מסיבה. לירן ישב שם והסתכל עלינו. הוא שאל: 'כמה אתם?'. סימנו לו שאנחנו שניים, והחלום הסתיים. בחלום השני אני יוצא מחדרי. לירן יושב על הכורסה בסלון. אני נותן לו חיבוק, והחלום מסתיים. נשארתי עם תחושה של חיבוק ממשי מאוד, והממשות הזאת נשארה איתי עד היום".
