השילוש הקדוש

                                                                    גוסטבו שנייברג. (צילומים: ניקולאי בוגוסין)

גוסטבו שנייברג, בן 59, עלה מארגנטינה בשנת 1984. אשתו ג'ניה גלמן עלתה מרוסיה ב-1990. הוא למד פסיכולוגיה ועובד כיום בבנק, והיא מורה לפסנתר. יש להם שלושה ילדים וספרייה משולשת: בספרדית, ברוסית ובעברית. הילדים דוברים את שלוש השפות, אבל קוראים בעיקר בעברית; ג'ניה קוראת בעיקר ברוסית; וגוסטבו קורא בספרדית ובעברית. אין לו העדפה לאחת השפות. את הטקסטים שהוא קורא, במיוחד את השירה, הוא ינסה תמיד לקרוא בשפת המקור. שירה ספרדית הוא יקרא בספרדית, ושירה עברית - בעברית. גוסטבו גדל בבית אוהב ספרים ולמד לקרוא מהרגע שהיה מסוגל לכך, בגיל שלוש.

בספרייה שבסלון יש כמה ספרים שיש להם עותקים בשלוש השפות. מלבד התנ"ך, מופיעים בעברית, ברוסית ובספרדית "שם הוורד" של אומברטו אקו; ספריהם של בורחס ושל קפקא וכן ספריו של הסופר האהוב עליו חוליו קורטאסר.

למה יש לך ספרייה גדולה?

"אני אוהב ספרים, אפילו יותר משאני אוהב לקרוא. יש שם עולם בפנים, ויש אנשים בפנים. אם ספר נופל על הרצפה, זה כאילו אנשים נפלו על הרצפה. בגלל זה אני גם אוסף ספרים ברחוב: אני לא לוקח הכול כי אין לי מקום, אבל אם אני רואה ערמת ספרים ברחוב, בייחוד אם זה בחורף ואני יודע שעוד מעט יהיה גשם והם ייהרסו, אני עושה "חפירת הצלה". אני אוהב את הנוכחות של הספרים, ואני אוהב לחזור אליהם. יש גם ספרים שאני קורא לאורך שנים.

כשאני חושב על הירושה שלי, הדבר הראשון שאני חושב עליו הוא מה לעשות עם הספרים. אני יודע שאם אני לא אגיד 'תצילו כל ספר, תדאגו שכל ספר יגיע למישהו', זה לא יקרה, כי אנשים לא יודעים להתייחס לספרים בכבוד וההערכה הראויים להם".

למה זה נורא כל כך שספר שיש לו עוד הרבה עותקים ייזרק?

"גם לבני אדם יש הרבה עותקים. אני גדלתי לאהוב ספרים".

ספר לנו על ספרים שעברו גלגול מעניין בדרך למדף שלך.

שנייברג שולף מהמדף מילון ישן אנגלי-יידי: "מצאתי אותו ברחוב; הוא משנת 1898. אני למדתי יידיש בבית הספר בארגנטינה, לא השתמשתי בו בינתיים".

לאחר מכן הוא מוציא ספר של חתן פרס ישראל לובה אליאב ובתוכו הקדשה של אליאב לטדי קולק: "זה היה בדוכן יד שנייה, אני לא חושב שהם שמו לב להקדשה".

שנייברג שולף מספרייתו ספר משנת 1936 של אלפרדו פלאסיוס, חבר הפרלמנט הסוציאליסט הראשון של יבשת אמריקה, שנבחר בארגנטינה ב-1904. הספר מוקדש לספרייה של עיתון "לה נסיון", שהוא העיתון הגדול בארגנטינה. את הספר הוא מצא בספריית בית נטוש בארגנטינה. בין דפי הספר מציצה גם תמונה חתומה של פלאסיוס, שקיבל אביו.

על פסנתר הכנף שבסלון ביתם מונח ספר גדול שעוסק בתקופה המכונה "העונות הרוסיות בפריז",  תקופה חשובה באמנות הרוסית ובאמנות בכלל שהתרחשה בין 1908 ל-1929, השנה שבה נפטר מבקר האמנות ומפיק הבלט סרגיי דיאגילב.

ג'ניה מספרת: "האלבום הזה הוא מעין אנתולוגיה של תפאורה, תלבושות, כרזות, וילונות וכל שאר האביזרים של מופעי הבלט והאופרה שעלו לבמה לאורך התקופה המדוברת. הכרזות היו נגנבות ברגע שהיו תולים אותן כי הן ושאר האביזרים הנלווים היו כשלעצמם יצירות אמנות שנוצרו על ידי אמנים גדולים. זו הייתה מהפכה גדולה בתחום התלבושות והתפאורה. האלבום הזה יצא ב-1988 רק ב-25 אלף עותקים. כמה חברים שלי שהתעניינו בתחום לקחו את האלבום כדי לעיין  בו בבית, ובכל פעם שרציתי אותו בחזרה, הייתי צריכה לנסוע אליהם בעצמי ולקחת. כולם רצו להשאיר אותו אצלם". וגוסטבו מוסיף: "הרבה פעמים ניסו לגנוב ממנה את הספר".

מהו הספר שקראת הכי הרבה פעמים?

"'אבדון' של ארנסטו סבתו. אין לו ממש עלילה, כמו ב'סיינפלד', וזה מה שקוסם בספר הזה. הוא לא עובד בדיוק כמו רומן. הוא מלא רגש וסיפור ויש בו חיבור לאקטואליה של העולם שבו גדלתי – עולם דיקטטורי".

על איזה ספר מהספרייה שלך היית ממליץ לחבר?

"תלוי למי. צריך לתפור את הספר לבן אדם. באופן כללי, מבחינת סופרים, מי שלא קרא את בורחס, זה פשע, ומי שלא קרא את קורטאסר – אני ממליץ לו מאוד לקרוא. את 'שם הוורד' היה לי  קשה מאוד לסיים; הרגשתי ריק כשסיימתי אותו. לא ידעתי איך אמצא שוב ספר כזה. אהבתי גם את 'מסע אל תום האלף' של א. ב. יהושע".

איך אתה מחליט איזה ספר לרכוש ולשמור?

"אני פותח את הספר באמצע וקורא עמוד. זה לא יכול להיות עמוד מההתחלה ולא עמוד מהסוף; זה חייב להיות באמצע".

אתה משאיל ספרים? שואל ספרים?

"השאלת ספרים היא הדרך הטובה ביותר לאבד ספרים וחברים גם יחד. ובכל זאת, אם מישהו ממש מבקש, אני נותן ומשתדל לזכור ולהזכיר להחזיר. אבל יש ספרים שאני לא נותן - אלה שהם כבר בשר מבשרי; אותם לא אוציא מהבית. אני לא שואל ספרים, גם לא מספריות".

איזה טיפ תיתן לאגרנים מתחילים?

"לא לשאול ספרים; לקנות. אין כסף? חפשו בחנויות יד שנייה. תמיד יש משהו שאפשר לקחת. לשאול ספרים מספרייה ציבורית או מחברים זה כמו לאמץ כלב ולהחזיר אותו אחרי חודש. תמיד לקנות (אפילו לגנוב או לשאול ולא להחזיר זה עדיף).

לי אין שיטה. תצבור, ותמסור ממה שאתה חושב שאתה לא צריך יותר. אני דואג ששום ספר שיוצא ממני לא ילך לפח, אלא ימצא בית חדש".