ההומניסט היהודי הראשון

                                                          משה מנדלסון (צייר: אנטון גרף, מתוך: ויקיפדיה)

"כל יהודי שמכיר במורכבות הקיום היהודי בעידן המודרני, שיהדותו מתפרשת כפלורליסטית וכשוויונית, שמאפשרת חופש דעה וחופש בעיצוב חייו כיהודי חילוני או דתי בגוונים השונים; כל מי שמאמין שהיהדות איננה אחידה ומוחלטת, אלא פתוחה לפרשנויות שונות; כל מי שמאמין באדם ובכוחו, בבחירה חופשית, באפשרות היחיד לממש את חייו ואת חלומותיו; כל מי שמתנגד לכפייה מכל סוג בתחום המחשבה והדת ולכל תורת עליונות יהודית – הוא ממשיכו של משה מנדלסון בזמננו", כך אומר ההיסטוריון פרופ' שמואל פיינר בשיחה שקיימנו עימו לקראת סדרת ההרצאות שלו "משה מנדלסון וראשית ההומניזם הליברלי היהודי". בליבן של ההרצאות תעמוד דמותו של הפילוסוף היהודי-גרמני משה מנדלסון (1729–1786), אחד הפילוסופים המרכזיים של הנאורות הפרוסית במאה ה-18 והיהודי המפורסם ביותר בעולם באותה מאה.

סביב דמותו של מנדלסון, יהודי מאמין ושומר מצוות שנלחם בקנאות דתית, נרקמו מיתוסים שונים ומנוגדים כבר בימי חייו, וביתר שאת אחרי מותו. "המשכילים שביקשו לפאר את שמו כינו אותו בין היתר 'הרמבמ"ן', ר' משה בן מנחם – כינוי שמהדהד את הרמב"ם ואת הרמב"ן״, מספר פיינר, ״ומי שראו בו, ועדיין רואים, את סולל הדרך לעולם של כפירה והתבוללות (מיתוס חסר בסיס, תוצר של מלחמת התרבות האורתודוקסית), עדיין מוסיפים לשמו "שר"י", שם רשעים ירקב".

אז מי היה מנדלסון באמת? במה הוא האמין?

"לא היה לפני מנדלסון הוגה דעות יהודי שמחשבתו התמודדה כך עם הדילמות של הקיום היהודי שהתעוררו בעקבות תהליכי השינוי העמוקים בחברה האירופית. נוסף לכך, לא היה לפניו מי שהעלה את טיפוח כבוד האדם ואת שמירת זכויותיו לחירות ולאושר למדרגת עיקרון ראשון במעלה. דומה שמכלול רעיונותיו הפילוסופיים, ובהם השקפתו על היהדות כדת שאינה כופה עיקרי אמונה ואינה מבקשת להתפשט ולגייר, נגזרו מן ההומניזם שלו. כך גם המאבקים השונים שניהל בחייו. הוא נלחם נגד כפייה דתית ונגד ענישה על סטייה מנורמות דתיות, מחה נמרצות נגד עונש החרם והנידוי שניתן על ידי כמרים ורבנים והתבטא בחריפות ובעקביות נגד קנאוּת דתית, מעשי ברבריות ואפליה. הכרתו התבונית באלוהים הייתה הבסיס שאליו יכול היה לקשור את ערכיו ההומניסטיים. כל ימיו הוא סלד מן הכפירה והשקיע מאמץ אינטלקטואלי רב כדי להוכיח שאלוהים ניתן להכרה באמצעות התבונה שכל אדם ניחן בה. לשיטתו, בלא קיומו של אלוהים רב-חסד הרוצה בטובתם ובשלמותם של בני האדם, קורסת גם התפיסה ההומניסטית. עם זאת, האלוהים של מנדלסון אינו האל האקסקלוסיבי של היהודים, אלא האל של המין האנושי כולו. הוא האמין אומנם במסורת ההתגלות האלוהית ליהודים בהר סיני ובחובות המיוחדות הנגזרות ממנה לקיים מצוות ולשמור על המורשת ההיסטורית ועל מסגרת החיים היהודית הלאומית, אך אלוהים הוא קודם כול בורא העולם הרוצה בהצלחתם ובטובתם של כל ברואיו. באמצעות השכל יכולים בני האדם להכירו בלי להזדקק להתגלות, לספרי קודש או להדרכתה של כנסייה כלשהי.

"מנדלסון היה רגיש גם למה שראה כפגמים בחברה ובתרבות המסורתית. את אחד ממפעליו החשובים ביותר, תרגום התורה לגרמנית ('הביאור'), הוא ראה כתרומה לקירוב היהודים אל התרבות. באמצעותו הוא ביקש גם להרחיק את היהודים מהבנת התורה דרך התרגום ליידיש וגם מהזדקקות לתרגומים נוצריים. בספרו הפילוסופי 'ירושלים' (1783) הוא המליץ שהחברות בקהילה היהודית תהפוך לחברות מתוך בחירה ורצון והטיף בלהט נגד כפייה. את המצוות ראוי לדעתו לשמור מתוך שכנוע, ולא תחת לחץ סמכותי. כמי שערך הסובלנות הדתית היה יקר לו במיוחד, מצא את עצמו מנדלסון לא אחת מתוסכל לנוכח התעקשותה של האליטה הרבנית לשמור בידיה סמכויות של כפייה בתחומי ההתנהגות הדתית. הוא דרש מן המדינה ומן החברה הנוצרית לגלות סובלנות כלפי המיעוט היהודי, לעקור מן השורש דעות קדומות ולממש מדיניות שאין בה עוד אפליה. אל המנהיגות היהודית, ובמיוחד אל הרבנים, הוא קרא לגלות סובלנות מבית ולוותר מרצון על סמכות הפיקוח והכפייה בכל הנוגע לאמונות ולדעות ולאופני ההתנהגות של בני הקהילות היהודיות. בחזון העתיד שלו הוא ראה קהילה יהודית וולונטרית הנהנית מסובלנות של המדינה ומתייחסת באופן דומה ליהודים החברים בה מרצון.

"הסובלנות הדתית הייתה נשמת אפו של מנדלסון. כיהודי שחש את עצמו תחת דיכוי, מודר, שסבל מדעות קדומות ומחקיקה מגבילה ומפלה, מנדלסון נלחם נגד קנאות דתית (בעיניו: 'ברברית' ו'מפלצתית' שפוגעת בערך האדם) ובעד הפרדה מסוימת בין דת ומדינה. כחבר קרוב של לסינג, מחבר המחזה 'נתן החכם', האמין מנדלסון שהאדם הוא קודם כול אדם, והיותו אדם קודמת לשיוכו האתני והדתי. חירות המחשבה והביטוי היו יקרות לו מאוד, כמו לרבים מעמיתיו לנאורות באירופה. כיהודי מאמין ושומר מצוות, איש משפחה יהודית, איש בית הכנסת ובעל רגישות רבה לגורל היהודים בכל מקום, הוא נלחם נגד כל כפייה על מחשבה ועל התנהגות מטעם הקהילה והאליטה הרבנית. בחזונו ההומניסטי והליברלי המדינה תאפשר אזרחות לכל אחד מבלי להתחשב בדתו".

נכדו של מנדלסון, המוזיקאי פליקס מנדלסון, גדל בבית מתבולל והוטבל לנצרות, אך שמר על שם משפחתו ועל השיוך המשפחתי. האם שמירת השם מנדלסון, למרות ההתבוללות,  מעידה על המורשת שהניח אחריו מנדלסון הסב?

"משפחת מנדלסון לדורותיה היא משפחה מפוארת שכוללת בנקאים, אומנים, מוזיקאים ואנשי ציבור. קיימת בגרמניה אגודה מיוחדת של המשפחה שתומכת בפרסומים, בתערוכות, בכנסים ובכתבי עת, אבל אין כבר יהודים במשפחה הזאת. שני המוזיקאים המחוננים פליקס ואחותו פאני מנדלסון הוטבלו לנצרות על ידי הוריהם כדי להבטיח את הקריירה המוזיקלית של פליקס וכדי למנוע הגבלות על רקע מוצאו היהודי. הסב, משה מנדלסון, שנלחם כל ימיו באתגרים שהוצבו לפניו להמיר את דתו לנצרות, היה כמובן מתנגד לכך בתוקף וליבו היה נחמץ. הוא הלך לעולמו בשנת 1786 מבלי שידע שהדור אחריו באליטות הכלכליות והתרבותיות יעמוד בפני אתגרים אחרים של אינטגרציה חברתית, קריירה מקצועית ואקדמית וניכור ליהדות, שנראתה בלתי הולמת את הזמנים החדשים. אין ספק שהמרה עמדה בניגוד מוחלט למורשת הסב. המניעים להמרה שונים, ולא מעט בנים לרבנים וצדיקים חסידיים המרו את דתם. בעידן של אוטונומיה לאינדיבידואלים, סמכות הורית כבר לא נחשבה. 'היציאה מן הגטו', במיוחד החל מהמאה ה-19, אפשרה עיצוב של זהויות יהודיות שונות, ואף יציאה אל מחוץ לתחומי היהדות".

 פליקס מנדלסון (מתוך: ויקיפדיה)

מה היה המעמד של מנדלסון כפילוסוף גרמני בזמן אמת? איך התייחסו אליו בזירה הפילוסופית והאקדמית?

"מאז שהתפרסם חיבורו של מנדלסון על הישארות הנפש 'פיידון', הוא זכה לפרסום ולתהילה כ'סוקרטס הגרמני' בקרב רפובליקת הנאורים במדינות גרמניה בכלל, ובברלין בפרט. תרגומי ספריו הוציאו לו שם של פילוסוף מרכזי גם מחוץ לגרמניה. ביתו היה לסלון ספרותי שאליו עלו לרגל יהודים ולא-יהודים. רשת מכתבים ענפה חיברה את מנדלסון עם מלומדים רבים. ביקורו בקניגסברג אצל עמנואל קאנט היה לידיעה חדשותית. מנדלסון נבחר לחבר באקדמיה המלכותית של פרוסיה, אך המלך פרידריך השני סירב לאשר את המינוי. עם זאת, אין ספק שקאנט האפיל עליו, ומנדלסון הוצג כבר בשלהי המאה ה-18 כפילוסוף מיושן מאסכולת לייבניץ-וולף. אבל בכל הנוגע לתורת המדינה, המשיכה הגותו להדהד עד ימינו".