הכתובת לא תמיד על הקיר

                                                                                יציאת מצרים. ויקיפדיה

"רוב החוקרים, ובצדק לכאורה, טוענים שכדי לבחון את האמת ההיסטורית של אירוע כלשהו בתנ"ך, עלינו לבחון את המקורות החיצוניים שיש לנו מאותה תקופה, אומר חוקר התנ"ך פרופ' יהושע ברמן. במקרה של יציאת מצרים, זה אפילו עוד יותר מפתה משום שמצרים מלאה בממצאים ובכתובות מהתקופה המדוברת.

"האירוע המתואר בספר שמות הוא אירוע מונומנטלי, והיינו מצפים שישאיר רושם כלשהו בתוך הכתובות המצריות הרבות, אך אנחנו רואים שאין זכר לישראל, לעבדים שקמים והולכים וכמובן לא לדמותו של משה, לעשר המכות וכהנה וכהנה. על כן, המסקנה המחקרית הרווחת היא שאין אמת היסטורית במה שתואר בכתובים שלנו על יצירת מצרים. ואולם, אני ואחרים כמוני טוענים שיכולות להיות סיבות לכך שהמצרים לא הזכירו את יציאת מצרים, וכדי להבין את הסיבות האלה, צריך להכיר את סוג המקורות המצריים ולהבין איפה נמצאו כתבים ואיפה לא ועל מה הם כותבים או לא כותבים. אך מעבר לשאלת המקורות המצריים והסיבות שבגינן הם בחרו שלא להתייחס ליציאת מצרים, אנחנו משתמשים גם במתודולוגיה אחרת לחלוטין שאיתה אנחנו ניגשים למצוא את המקורות ההיסטוריים לאירוע.

"יש דרך הפוכה לבחון את ההיסטוריות של יציאת מצרים: אנחנו מציעים ללמוד את מה שידוע לנו מהמקורות המצריים על מצרים, כלומר, להכיר את מה שמצרים מספרת על עצמה ולראות את ההדים המובהקים של הסיפורים האלה בתוך התורה. כשעושים את זה, מגלים שהתורה מודעת למה שקורה במצרים, ואפילו מנכסת את הכתובות המצריות כדי להילחם תרבותית נגד מצרים. ההתמודדות של המקורות העבריים עם המקורות המצריים עוזרת לנו להבין איפה ומתי נכתב הטקסט המקראי".

איך מתבטא הניכוס התרבותי?

"אתן לך דוגמה שאני מרבה להשתמש בה: אם אני זורק את המשפט "the Bombs bursting in air" לישראלי, הוא לא יבין על מה אני מדבר. אם אני אומר את המשפט הזה לציבור של אמריקנים, כולם יבינו שציטטתי משפט מההמנון האמריקני. כלומר, כל דובר או מחבר שמפנה לחיבור אחר או מזכיר יצירה אחרת בדרך אגב, עושה זאת רק אם הוא יוצא מנקודת הנחה שקהל היעד שלו מבין למה הוא מתכוון. וכך, אם אנחנו רואים בספר שמות אזכורים מובהקים לכמה מקורות מרכזיים וחשובים ביותר בתרבות מצרים, אפשר להסיק מכך שקהל היעד של הטקסט בזמן אמת מבין במה מדובר, כלומר, מכיר את מצרים.

"אנחנו לא יכולים לדעת בדיוק את כל סיפור התהוות הטקסט: האם הוא התחיל בעל פה? האם הוא עבר עריכות וקיבל תוספות? יכול להיות, אבל אני כן יכול לומר שלכל הפחות, את החומרים הראשוניים של ספר שמות אנחנו יכולים להעריך כטקסטים שנכתבו בידי מי שמכירים את מצרים של המאה ה־13".

תוכל לתת דוגמאות לניכוס תרבותי של התורה?

"בליל הסדר אנחנו קוראים בהגדה שאלוהים הוציא את ישראל ממצרים 'ביד חזקה ובזרוע נטויה'. הביטוי הזה מופיע כמה וכמה פעמים בהגדה ומקורו בתורה. יש הרבה ניסים ונפלאות בתנ"ך, ומעולם לא נעשה שימוש בביטוי הזה כדי לתאר אותם. בדרך כלל פעולות האל מתוארות אחרת, כמו למשל באמצעות הביטוי 'יד ה'. רק בתיאור של יציאת מצרים מופיע הביטוי הספציפי של 'יד חזקה וזרוע נטויה', ולא בכדי. כאשר אנחנו בוחנים את המקורות המצריים מתקופת הזוהר של האימפריה, תקופת "הממלכה החדשה" שמתוארכת בין השנים 1500-1200 לפני הספירה, אנחנו רואים בכתובות של הפרעונים מאותה תקופה מאות תיאורים שלפיהם פרעה עשה דבר כזה או אחר 'ביד חזקה ובזרוע נטויה': הפרעה הדף את הלובים, יריביו ממערב, ביד חזקה; הוא יצא לצוד ציד ופגע ב־120 פילים ביד חזקה; ויום אחד התהלך, ולמרגלותיו גילה את היהלום הכי גדול שהיה אי-פעם במצרים והרים אותו בזרועו הנטויה. מכך אפשר להבין כי התיאור המקראי של יציאת מצרים כאירוע שהתרחש ביד חזקה ובזרוע נטויה הוא דוגמה ומופת של ניכוס תרבותי. המקרא לוקח את התעמולה המלכותית המצרית ונאבק בה תרבותית דרך אותה הלשון.

"יש עוד דוגמאות כאלה בסיפור יציאת מצרים, ואפילו במקומות אחרים בספר שמות. אפשר למשל לראות את זה בעיסוק של ספר שמות במשכן. כשבוחנים את תיאור המשכן, רואים שהמשכן הוא אוהל ובו שני חללים, שני חדרים. מבנה דומה אפשר למצוא בציורים מתקופת רעמסס הגדול, רעמסס השני שמלך במשך 80 שנה במאה ה-13 לפני הספירה. ההישג הגדול שלו, שהוא ההישג הכי גדול של הפרעה הכי גדול של התקופה הכי גדולה בכל תולדות מצרים העתיקה, הוא קרב קדש, שבו הוא נלחם בממלכת החיתים. הקרב הזה תועד בציורים, מעין קומיקס, שבהם רואים בבירור שאוהל 'החפ"ק' שלו, בשפה של הצבא שלנו, דומה מאוד למבנה של המשכן. הציורים האלה הופיעו בכל מקום; יש לפחות עשרה מקומות מוכרים עם ציורים של הקרב הזה. הדמיון מגיע עד כדי כך, שבחלל הפנימי יותר מוצבים שני בזי הורוס (האל המצרי) שסוככים בכנפיהם על ראשו של רעמסס, בדומה למשכן, שבו, בחדר הפנימי, קודש הקודשים, מוצב ארון הברית ועליו הכרובים שסוככים בכנפיהם איש אל אחיו. הדמיון הוא מפליא להדהים. העניין הזה של ניכוס תרבותי מופיע לא רק בסיפור יציאת מצרים, אלא ממשיך לכל אורך ספר שמות, וכל זה כדי להראות לעם ישראל, שאינו יכול לראות את האלוהים שלו או לשמוע אותו: 'אם אתם רוצים להבין מה זה אלוהי ישראל, קחו את ההישג הכי גדול של הפרעה הכי גדול של התקופה הכי גדולה בתולדות מצרים – אלוהי ישראל גדול ממנו, וזה החפ"ק שלו'".

האם אפשר להבין מזה שבני ישראל הם בניו של אברהם שירדו מצרימה? כמה רחוק אפשר לקחת את המסקנות?

"אני מוציא מזה שחייב להיות שראשיתו של הסיפור הזה שאנחנו מכירים מספר שמות הוא פרי עטו של מישהו שהיה שם, במצרים, במאה ה-13 לפני הספירה, ושאם קידשו את הדבר הזה והוא נהיה לאירוע המוזכר ביותר בכל התנ"ך, כנראה בני ישראל באמת היו שם בתקופתו של רעמסס השני, והם הבינו שהם יצאו איכשהו מהדיכוי תחת ידו וייחסו את זה לבורא עולם. מזה איני יכול להסיק כמובן שהיו מים מימינם ומשמאלם, שאכן התרחשה קריעת ים סוף ובאו על המצרים עשר המכות; עוד נשאר לי משהו להוכיח. אני לא יודע לגבי כל האלמנטים המופתיים שיש שם, אבל אני כן יכול לומר שנראה שהם עברו משהו גדול, ייחסו את זה לאלוהים שלהם ובנו את התבנית הספרותית של האירוע על המשקל של מה שהם ראו בכתובות קדש שסיפרו על הקרב".

האם יש עוד תרבויות שהמקרא מתכתב איתן? זאת מתודולוגיה מקראית מוכרת?

"כן, בהחלט. אחת הדוגמאות המובהקות לכך היא ספר ישעיהו: יש חוקרים שמצביעים על כך שהנביא ישעיהו הכיר היטב את התעמולה הממלכתית של ממלכת אשור ושבפרק י׳ הוא עושה לה ניכוס תרבותי. כותב על כך עמיתי באוניברסיטת בר אילן, פרופ' שון זליג אסטר".

באופן אישי, האם השאלה אם הייתה יציאת מצרים משנה לך?

"אני אדם דתי. עם זאת, אני מכיר אנשים דתיים מאוד שאומרים לי שהשאלה אם יציאת מצרים אכן התרחשה לא משנה להם. הם אומרים: 'אני דתי כי אבא היה דתי וסבא היה דתי, ואולי זה הכול מליצה ומשל. לא חשוב לי אם זה קרה עובדתית או לא'. לדעתי, המקרא מבוסס על כך שהדבר הזה הוא אמיתי. עשרת הדברות, למשל, נפתחות בפסוק: "אָנֹכִי ה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". זאת אומרת, עם ישראל חייב לעבוד את בורא עולם - לא מפני שהוא אמת או מפני שהוא ברא את העולם - אלא מתוך חובה; כיוון שהוא הציל אותנו. לדעתי ההנחה שהיה שם משהו היא שורשית ויסודית מאוד במקרא. לומר לך שהכול קרה ככתבו וכלשונו? אפילו בין גדולי ישראל בדורנו יש שמנסים למצוא דרך לפרש את המכות בצורה טבעית יותר. אז אני לא יודע, אבל אני כן חושב שכדי שתהיה יושרה בתנ"ך עצמו - כשהאל אומר שהסיבה שאנחנו חייבים לכרות איתו ברית היא מפני שהוא הציל אותנו ממצרים - אז היה חייב להיות שם משהו. לכן לי, אישית, זה כן משנה.

"אבל גם לאחר שאני אומר שזה חשוב לי דתית וגם לאחר שניסיתי והצלחתי למצוא איזשהו נרטיב שתואם דווקא את השקפותיי הקודמות, אני לא חושב שהחשיבות הזאת מורידה מערכו המחקרי והאקדמי של העניין. לדעתי אג'נדות אינן דבר פסול. גם הקריאות הפמיניסטיות של המקרא מעלות נקודות חשובות מאוד. כל אחד בא עם האג׳נדה שלו ועם הרגישויות המיוחדות שלו; השאלה החשובה היא אם אתה יכול להוכיח את העניין בצורה שגם אדם שאינו מגיע אל המחקר עם הנחות היסוד שלך יהיה מסוגל לקבל את הטענה שלך".