"זה בדיוק כמו בכל סרטי האפוקליפסה"

בשבעה באוקטובר הייתה אמורה נטע ברזילי לשחרר שיר שיצרה עם כותב השירים של מיילי סיירוס על הבמה עם ברונו מארס בפארק הירקון. "הלוק היה מוכן, חזרות, צלמים על הבמה", היא מספרת לרוני קובן. "הייתי אמורה להזניק את האלבום שלי באנגלית, אלבום של שירים לא-רלוונטיים עכשיו, לצערי; לא בקונטקסט הזה".

ברזילי התארחה בפודקאסט החדש של בית אבי חי "האור בקצה" בהנחייתו של רוני קובן, שעוסק בכאב ובהחלמה בתקופה הקשה והמורכבת שאנחנו חיים בה. הם חוזרים להתחלה, לימים הראשונים של המלחמה, ומתקדמים משם לאט, ברגישות, וגם בהומור.

קובן: ״היוצרים הם הרבה פעמים אנשים עם עור מאוד דק. באופן טבעי, רצו לשלוח אותי מייד בתחילת המלחמה לראיין אנשים, אבל הזוועה והאכזריות והרוע היו כל כך גדולים, שעברתי תהליך הפוך – הסכמתי לבערך 17 תוכניות טלוויזיה ופרויקטים בשבוע הראשון, ורגע לפני שהתחלתי, פשוט קרסתי. נכנסתי הביתה; לא יכולתי לעשות כלום. מה קרה לך בימים הראשונים?".

נטע: "בהתחלה אף אחד מאיתנו לא עיכל. קיבלתי כל מיני הודעות מחברים שלי: 'הינה, הלך לך ברונו, אמרנו לך'. כל השאלה בשעות הראשונות הייתה אם יהיה ברונו מארס או לא יהיה ברונו מארס, כי לא תפסנו את גודל האירוע. כשזה התחיל להתפתח, נכנסנו יותר ויותר להלם ולחושך. בבוקר למוחרת כבר הייתי בבית של ההורים שלי, עם אבא שלי באוטו, ממלאים עגלה מלאה בבקבוקי מים ומסיעים אותם לבסיס. 24 שעות אחרי פרוץ המלחמה, זה מה שאנחנו עושים; זאת גמישות מחשבתית מאוד מהירה של כולם.

"בשבעה באוקטובר ישנתי בבית של ההורים. ישנו כולנו ביחד: שמנו מזרנים בסלון, והיינו אני, אחי הקטן, אימא שלי, אבא שלי, אח שלי והילד שלו ואשתו. כולנו שמנו מזרנים על הרצפה בסלון, וישנו ביחד, מהפחד".

רוני: "אני כל כך מבין אותך. אני כל הזמן רוצה ללכת לישון אצל אימא שלי, עדיין. לפעמים אני הולך אליה עם הבת שלי. לא חסרים חדרים בבית, אבל הפחד, הפחד שלי שיקרה משהו בלילה, שמישהו ייכנס בדלת, זה פחד אמיתי. וכמה מהר את הולכת ככה, בתור נטע, לפגוש ניצולים ומפונים?".

נטע: "הכי מהר בעולם, יומיים-שלושה".

רוני: "ואת אומרת לעצמך איך אני הולכת לשיר את השירים השמחים האלה לאנשים שעברו גהינום?".

נטע: "הייתה בי הבנה מאוד גדולה שיש ילדים בסיטואציה. הבנתי שהילדים צריכים כרגע איזושהי תחושת נורמליות, כדי שההורים יוכלו לעכל, שיהיה להם רגע. כאילו ידעתי שאני באה לעשות את זה נטו כמשמרת בייביסיטר".

רוני: "אני זוכר שסיפרת לי על התגובה שלך למתקפה האיראנית. אני הייתי על סף להתעלף; ברחתי להרי ירושלים כי אמרו ששם ייפלו פחות טילים; צרחתי לאשתי שתבוא מתל אביב עם הילדים; לא ישנתי כל הלילה".

נטע: "זה בדיוק כמו בכל סרטי האפוקליפסה, שאתה רואה את השדרן בחדשות פשוט שומר על העמדה שלו, כמו הנגנים בטיטניק שנשארים כדי לנגן לאנשים כשהספינה שוקעת. אני ברגע הזה הייתי במסיבת יום הולדת לחברה. זה היה לא נעים: השולחן, העוגה, וכולם הולכים הביתה. לקחתי מונית מתל אביב להוד השרון כדי להיות עם ההורים שלי, ובדרך עברנו בבני ברק, ואני אומרת לנהג ׳תעצור, תעצור, תעצור׳. אני עוצרת ליד קיוסק, קונה ארטיק קראנץ', ארטיק אוראו, תפוצ'יפס וצ'יטוס, ואני ידעתי שמה שהולך לקרות עכשיו זה שאני הולכת לאכול את הכול במונית. אם כבר העולם נחרב. אם כבר העולם נחרב, אני רוצה סוכר, ומלא. ואני נכנסת למונית; הנהג שומע את העטיפות. זה חושך, לילה, והוא אומר לי 'את רוצה שאני אדליק לך את האור?', ואני אומרת לו 'לא. אני לא צריכה אור ברגע הזה'".

רוני: "כנציגה כל כך כך גדולה שלנו בעולם, הרגשת באופן אישי את חוסר ההבנה של העולם ואת סגירת הדלתות?".

נטע: "בוודאי. אפילו לפני השבעה באוקטובר, הייתה לי הופעה במצעד הגאווה של מלטה. ופתאום אני מתחילה לקבל הודעות: ׳אתם לא מוזמנים. בבקשה אל תבואו לפה׳. זאת הייתה הופעה, סביב ספטמבר, חלק מהטור האירופאי שלי. התרגשתי נורא, והייתי בשמלה נוצצת, והלוק היה מטורף, והודעתי לשגרירות הישראלית: 'תשמעו, קיבלתי כמה הודעות. יש מצב שאולי כדאי להביא איזה מאבטח'. אני חושבת שמעבר לעובדה שאני ישראלית, אני לא קשורה לפוליטיקה. אני בן אדם ואני יוצרת מוזיקה ואני עושה מוזיקה שהיא א-פוליטית והיא לא קשורה לדבר הזה, ואני גם אדם מאוד לא-פוליטי. היום אני מרגישה שיש לי הרבה אחריות להביא את הדבר הזה, אבל, כאילו, בסופו של דבר, אני כדור דיסקו שעולה על הבמה ובא להרים. מה הקשר בין זה לבין זה? ואני עולה על הבמה, וברגע שהם מכריזים 'נטע ברזילי', עולה חומה של דגלי פלסטין – איזה 30 איש שהסתדרו בשורה בתוך הקהל. ואני רואה את זה קורה ואני לא מאמינה. אני לא מאמינה. אני מתחילה להבין. ומאחורי הקלעים אני מתחילה להגיד להפקה, 'תמחקו את זה, אני לא יכולה לעלות, אני לא... מה אני אעשה?'. אני ממש בוכה. אני עם המחוך ועם הפוני ועם הנצנצים עומדת שם שנייה לפני שידור טלוויזיוני ופוחדת; פוחדת באמת. לא ראיתי דבר כזה בחיים, עד עדן גולן באירוויזיון עכשיו: אני חוויתי 40 איש בתוך קהל שצורחים לך תוך כדי שאת שרה, אבל מה שהיא חוותה, באמת, רק לעמוד ולהעריץ אותה.

רוני: "תיארת את זה כל כך יפה: אמרת שהמחשבה ההיא, התמימה, 'אני כדור דיסקו', 'אני א-פוליטית', 'זה ההם בממשלה של ישראל עושים כל מיני דברים'; את אומרת שלחשוב את זה היה חטא. גם אני עברתי עם זה תהליך. אני לא אדם מאוד פוליטי, ואני שואל את עצמי למה אנחנו עוסקים בזה? כי אין לנו ברירה? כי אם אנחנו חיים בארץ הספציפית הזאת, בתוך מה שקורה, אנחנו בהכרח פוליטיים?

נטע: "זו שאלה מדהימה, והתשובה עליה היא לא חד-משמעית. זה ממש תלוי ביום. אבל מבחינת העולם, כן. זה מאוד מורכב. העולם לא ער למורכבות. יש לי חברים שקוראים להם סוניה ואיליץ', והם חלק מההרכב שנקרא ליטל ביג. ליטל זה אחד ההרכבים הגדולים ביותר ברוסיה. יש להם 500 מיליון צפיות לווידאו; להקה בסדר גודל מטורף ברוסיה. ברגע שהתחילה המלחמה ברוסיה, הם עזבו את המדינה ופרסמו באינסטגרם שלהם ׳עצרו את המלחמה׳. הם גורשו מהמדינה שלהם, והם לא מורשים לחזור אליה. זה ויתור ענקי, אבל גם זה לא גרם לעולם לאהוב אותם. זה פשוט לעמוד בצד הנכון של ההיסטוריה. אבל בסיטואציה שלנו, זה הרבה הרבה יותר מורכב".

רוני: "יש אנשים, חברויות שנמצאו לך בעולם או קשרים שהתהפכו עלייך? שחסמו אותך פתאום?".

נטע: "שנה שעברה באירוויזיון הביאו אותי, והורידו אותי על מין ציפור מעופפת, והתנפחתי בגובה של עשרה מטר, והיה מדהים וכיף בליברפול. והשנה, כשהם הראו את הקליפ של כל הזוכים מכל השנים, הם הורידו אותי. רק לפני שנה, הם השקיעו חתיכת סכום כדי להרים אותי באוויר ולעשות ממני נאמבר מטורף. ההערכה אליי במיתולוגיה הזאת של האירוויזיון היא גדולה. וברגע אחד, אתה נמחק".

רוני: "כשפרצה המלחמה הכול בוטל, ואז פתאום, בדצמבר, הכול חזר, ופתאום הייתי צריך לעמוד מול הלו"ז שלי מלפני המלחמה, והוא היה נראה לי לחלוטין לא קשור למציאות. הייתי צריך להנחות אירוע עם דניאלה לונדון דקל בבית ציוני אמריקה. אמרתי 'מי יבוא?', והאולם היה מפוצץ עד אפס מקום. זה היה לי קשה. הרגשתי כמה הם רוצים שאני ודניאלה נתפקד ונהיה סבבה. בטח אצלך זה הרבה יותר קיצוני, הדיסוננס הזה. בטח בהתחלה, כשחזרת להופיע, הרגשת את המתח הזה בין הקהל, שכל כך רוצה להשתחרר דרכך, לבין זה שאולי אין לך כמעט שום אנרגיה".

נטע: "הפעם הראשונה ששמתי מחוך מנצנץ, למשל, הייתה כשפולינה, אימא של רייצ'ל, ילדה שנהרגה בנובה, ביקשה ממני. פולינה סיפרה שרייצ'ל הייתה ילדה נוצצת ומדהימה וביקשה ממני לבוא להופיע באזכרה שלה נוצצת, כנטע. ואני זוכרת שקשרתי את המחוך, ואני בוכה. מישהו חונק אותי עם מחוך, ואני בוכה. אני מסתכלת היום על ארון הבגדים שלי ושואלת את עצמי ׳מה אני אעשה עם זה׳?".

רוני: קראנו לפודקאסט הזה 'האור בקצה', מהשיר של אריק איינשטיין. את רואה איזשהו אור בקצה?

נטע: "האור זה האנשים עצמם. כשאתה הולך מהמאקרו למיקרו, אתה רואה כל כך הרבה אור וכל כך הרבה יופי. אנחנו פותחים את הטלוויזיה, ויש עלטה מוחלטת; עדיף מסך שחור. ואז את יורדת למטה לקנות קפה, ומישהו אדיב אלייך ומישהו עושה עבורך מעשה טוב ללא בקשת תמורה. את ממשיכה ללכת ורואה נגן רחוב וממשיכה ללכת ורואה אסופה של אנשים מתכנסת לאיסוף של סלי מזון, ואת רואה טוב. את רואה טוב אמיתי שיש באנשים".

להאזנה לפודקאסט "האור בקצה" לחצו כאן