סיפור קצר על אוצר

גאים להציג את הסיפורים הזוכים בתחרות הכתיבה הארצית לילדים של בית אבי חי והסופרת מאירה ברנע גולדברג (כראמל) לזכרו של סגן ינאי קמינקא ז"ל שנפל בשבעה באוקטובר 2023

מָקוֹם רִאשׁוֹן
שְׁנֵי אוֹצָרוֹת בְּחִפּוּשׂ אֶחָד\ גַיִל גוּר-דִיק

"אוּף, אֲנִי לֹא יְכוֹלָה כְּבָר לִרְאוֹת אֶתְכֶם מְשַׂחֲקִים בַּמִשְׂחָק הַמְעַצְבֵּן הַזֶה. הוּא עוֹשֶׂה מָלֵא רַעַשׁ!" צָעֲקָה דָנִיאֵלָה לְאַחַר שֶׁלֹא יָכְלָה לְהִתְאַפֵּק יוֹתֵר וְיָצְאָה מֵהַחֶדֶר.
"אִם זֶה כָּל כָּךְ מַפְרִיעַ לָךְ, אוּלַי תִמְצְאִי לָנוּ מַשֶׁהוּ לַעֲשׂוֹת?" עָנָה רָנִי, אָחִיהָ הַקָטָן, שֶׁלְמַעַן הָאֱמֶת גַם לוֹ דֵי נִמְאַס מִמִשְׂחַק חִפּוּשׂ הָאוֹצָרוֹת הַמְמֻחְשָׁב הַהוּא.
וְאִם לוֹ נִמְאַס, אָז בֶּטַח שֶׁלְמִיכָאֵל, חֲבֵרוֹ הַטוֹב וְהֶחָכָם לְמַדַי, נִמְאַס. הוּא וְרָנִי אֲפִלוּ לֹא רָצוּ לְשַׂחֵק בַּמִשְׂחָק הַהוּא, הֵם רָצוּ לְשַׂחֵק כַּדוּרֶגֶל, אֲבָל בַּחוּץ יָרַד גֶשֶׁם.
"הָאֱמֶת, זֶה לֹא רַעְיוֹן רַע כָּל כָּךְ," אָמְרָה דָנִיאֵלָה, וְאַחֲרֵי כַּמָה שְׁנִיוֹת שֶׁל הִרְהוּרִים הוֹסִיפָה בְּמִסְתוֹרִיוּת, "אוּלַי יֵשׁ לִי מַשֶׁהוּ בִּשְׁבִילְכֶם..."
"אַתְ יוֹדַעַת שֶׁלֹא בֶּאֱמֶת הִתְכַּוַנְתִי, כֵּן?" הוֹסִיף רָנִי, אַךְ זֶה הָיָה מְאֻחָר מִדַי, כִּי דָנִיאֵלָה כְּבָר הֵחֵלָה לִצְעֹד לְעֵבֶר הַחֶדֶר כְּשֶׁהִיא מְמַלְמֶלֶת לְעַצְמָה בְּשֶׁקֶט.
"חַכִּי, מָה אַתְ עוֹשָׂה?" שָׁאַל מִיכָאֵל, שֶׁדִבֵּר לָרִאשׁוֹנָה מֵאָז תְחִלַת הַשִׂיחָה וְנִסָה לָלֶכֶת אַחֲרֵי דָנִיאֵלָה, אֲבָל רָנִי עָצַר אוֹתוֹ. "עֲזֹב, כְּשֶׁאֲחוֹתִי רוֹצָה מַשֶׁהוּ, הִיא לֹא תָנוּחַ עַד שֶׁתְקַבֵּל אוֹתוֹ."

לְאַחַר זְמַן מָה, כְּשֶׁהַבָּנִים חָזְרוּ לְשַׂחֵק, דָנִיאֵלָה הֵגִיחָה מֵהַחֶדֶר בְּלִי שֶׁהֵם יָשִׂימוּ לֵב וְהֶחְבִּיאָה כַּמָה דְבָרִים בְּרַחֲבֵי הַבַּיִת. "טוֹב, אָז," אָמְרָה דָנִיאֵלָה לְאַחַר שֶׁסִיְמָה לְהַסְתִיר אֶת הַדְבָרִים. הַבָּנִים בְּדִיוּק הָיוּ בְּאֶמְצַע שָׁלָב בַּמִשְׂחָק. "הֵכַנְתִי לָכֶם פְּעִילוּת שֶׁאֲנִי דֵי בְּטוּחָה שֶׁתַעֲבִיר לָכֶם אֶת הַזְמַן עַד שֶׁאִמָא שֶׁל מִיכָאֵל תָבוֹא לֶאֱסֹף אוֹתוֹ."
"אוֹקֵי, מְעַנְיֵן. אָז מָה אַתְ מְתַכְנֶנֶת בִּשְׁבִילֵנוּ?" שָׁאַל רָנִי אֶת אֲחוֹתוֹ הַגְדוֹלָה לְאַחַר הִתְיַעֲצוּת קְצָרָה עִם מִיכָאֵל.
"בּוֹא לַחֲדַר הַכְּבִיסָה וְתִרְאֶה."
"הֵיי, גַם אֲנִי פֹּה, זוֹכֶרֶת?!" אָמַר מִיכָאֵל בְּעֶלְבּוֹן חֲצִי מְזֻיָף שֶׁהִצְחִיק אֶת רָנִי.
"כַּמוּבָן, אֵיךְ אֶפְשָׁר לִשְׁכֹּחַ," חִיְכָה דָנִיאֵלָה וְרָצְתָה לְהַגִיד עוֹד מַשֶׁהוּ, אֲבָל רָנִי קָטַע אוֹתָה.
"סָטִינוּ מֵהַנוֹשֵׂא. מָה תִכְנַנְתְ לָנוּ?" הוּא שָׁאַל, וְאַחֲרֵי רֶגַע, כְּשֶׁנִכְנְסוּ לַחֲדַר הַכְּבִיסָה, הוֹסִיף, "טוֹב, בָּאנוּ. מָה עַכְשָׁו?"
"תֵרָגַע, לָמָה אַתָה כָּזֶה לָחוּץ?"
"אֲנִי לֹא לָחוּץ. מְשַׁעֲמֵם לִי!"
"כֵּן, הָאֱמֶת שֶׁגַם אֲנִי דֵי מְשֻׁעֲמָם," הִתְעָרֵב מִיכָאֵל, בְּעִקָר כִּי חָשַׁשׁ שֶׁזֶה יִתְפַּתֵחַ לְרִיב אַחִים.
"בְּסֵדֶר," אָמְרָה דָנִיאֵלָה. "הֵכַנְתִי לָכֶם מִשְׂחָק חַפֵּשׂ אֶת הַמַטְמוֹן, וְהָאוֹצָר שֶׁתִמְצְאוּ יַעֲסִיק אֶתְכֶם עַד שֶׁאִמָא שֶׁל מִיכָאֵל תַגִיעַ לֶאֱסֹף אוֹתוֹ."
"אָה, מִשְׂחַק חִפּוּשׂ אוֹצָר, כְּמוֹ בַּמַחְשֵׁב," אָמַר מִיכָאֵל.
"כֵּן, בְּעֵרֶךְ."
"טוֹב, הֵכַנְתְ רְמָזִים?" שָׁאַל רָנִי.
דָנִיאֵלָה הוֹשִׁיטָה לָהֶם פִּסַת נְיָר.
"יֹפִי," אָמַר מִיכָאֵל. "בּוֹא נַתְחִיל."

דָנִיאֵלָה הִשְׁאִירָה אוֹתָם לִפְתֹר אֶת הַחִידוֹת וְהָלְכָה לַחֶדֶר שֶׁלָה. מִחוּץ לַדֶלֶת הִיא שָׁמְעָה אֶת שְׁנֵי הַבָּנִים בְּמִשְׂחַק חִפּוּשׂ סוֹעֵר: הֵם רָצוּ מִמָקוֹם לְמָקוֹם בְּלַהַט, קָרְאוּ בִּשְׁקִיקָה אֶת הָרְמָזִים וְהַחִידוֹת וְצָהֲלוּ בְּכָל פַּעַם שֶׁהִצְלִיחוּ לִפְתֹר חִידָה.
כְּשֶׁסוֹף-סוֹף הִגִיעוּ לָאוֹצָר הַמְיֻחָל, לְאַחַר רֶמֶז קָשֶׁה בִּמְיֻחָד, פָּתְחוּ אֶת הַקֻפְסָה.
"מָה?!" קָרָא רָנִי בְּתַדְהֵמָה."הִיא עָבְדָה עָלֵינוּ!"
"אֲנִי לֹא מַאֲמִין, זֶה... זֶה רֵיק!" אָמַר מִיכָאֵל.
בְּדִיוּק כְּשֶׁהִתְחִילוּ לִכְעֹס עַל דָנִיאֵלָה נִשְׁמְעָה דְפִיקָה בַּדֶלֶת וְאִמוֹ שֶׁל מִיכָאֵל הוֹפִיעָה בַּפֶּתַח. רָנִי נִפְרַד מֵחֲבֵרוֹ וְאָז פָּנָה לַאֲחוֹתוֹ. "רֶגַע, אֵיךְ זֶה שֶׁבְּדִיוּק כְּשֶׁגִלִינוּ אֶת הָאוֹצָר, אִמָא שֶׁל מִיכָאֵל הִגִיעָה?"
"לֹא הֵבַנְתָ? הָאוֹצָר לֹא הָיָה בַּקֻפְסָה, הוּא הָיָה אַתֶם, וְהַמִשְׂחָק! אַתָה חוֹשֵׁב שֶׁבְּמִקְרֶה אַף רֶמֶז לֹא הֻחְבָּא בַּחֶדֶר שֶׁבּוֹ אֲנִי הָיִיתִי? הָאוֹצָר שֶׁלִי הָיָה הַשֶׁקֶט מִכֶּם."
רָנִי הֵבִין. "תַחְמָנִית..." אֲבָל הַפַּעַם דָנִיאֵלָה הָיְתָה זוֹ שֶׁקָטְעָה אוֹתוֹ.

"תִסְלַח לִי, אֲבָל לִי יֵשׁ סִפּוּר עַל אוֹצָר לִכְתֹב לַתַחֲרוּת, וְנִדְמֶה לִי שֶׁיֵשׁ לִי כְּבָר רַעְיוֹן..."

מָקוֹם שֵׁנִי

אַתְ לֹא לְבַד\ לוּנָה הִלֵל

זֶה הָיָה הַיוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל מַאיָה בַּלִמוּדִים, אַחֲרֵי שֶׁעָזְבָה אֶת בֵּית הַסֵפֶר הַקוֹדֵם שֶׁלָה. הִיא שָׂמְחָה לַעֲבֹר, כִּי שָׁם עָשׂוּ עָלֶיהָ חֵרֶם, לָעֲגוּ לָה וְגָנְבוּ לָה דְבָרִים. זֶה נִמְשַׁךְ שָׁנָה שְׁלֵמָה, עַד שֶׁהוֹרֶיהָ גִלוּ בְּשִׂיחַת הַהוֹרִים שֶׁכָּכָה מִתְנַהֲגִים אֵלֶיהָ וְשֶׁאֵין לָה חֲבֵרִים. מַאיָה לֹא יָדְעָה אֵיךְ יִהְיֶה בֵּית הַסֵפֶר הֶחָדָשׁ, אֲבָל הִתְפַּלְלָה שֶׁיִהְיֶה לָה נָעִים יוֹתֵר.
הַשִׁעוּר הָרִאשׁוֹן עָבַר חָלָק. הַמוֹרָה הִצִיגָה אוֹתָה לִפְנֵי הַיְלָדִים בַּכִּתָה, וּמַאיָה הִרְגִישָׁה שֶׁאוּלַי כָּאן תִהְיֶה לָה הַתְחָלָה טוֹבָה יוֹתֵר. בַּהַפְסָקָה הִיא נִסְתָה לִמְצֹא לָה חֲבֵרוֹת. עַל אַחַד הַסַפְסָלִים הִיא רָאֲתָה כַּמָה בָּנוֹת וְהִתְקַדְמָה לְכִווּנָן. "הַי, אֲנִי מַאיָה, אֶפְשָׁר לָשֶׁבֶת כָּאן?"
"בָּרוּר, בּוֹאִי שְׁבִי. אֲנִי שִׁירְלִי," אָמְרָה אַחַת הַיְלָדוֹת, פִּנְתָה לָה מָקוֹם בַּסַפְסָל וְהִכִּירָה לָה אֶת הַשְׁאָר. אַחַר כָּךְ הֵן הִזְמִינוּ אוֹתָה לְמַחֲנַיִם עִם הַבָּנִים.
"אָז אַתְ הַיַלְדָה הַחֲדָשָׁה, נָכוֹן?" שָׁאַל יֶלֶד אֶחָד אַחֲרֵי שֶׁמַאיָה תָפְסָה אֶת הַכַּדוּר שֶׁנִזְרַק אֵלֶיהָ. "אֲנִי שַׁחַר, דֶרֶךְ אַגַב," הוּא אָמַר, "אַתְ מַמָשׁ טוֹבָה."
"הֵיי, תִרְאוּ, הִנֵה נִינָה!" קָרְאָה פִּתְאֹם שִׁירְלִי. יַלְדָה עִם דְמָעוֹת רָצָה לְכִווּנָם.
"טוֹב, טוֹב, לְהִתְאַרְגֵן, עוֹד רֶגַע הִיא בָּאָה," אָמַר שַׁחַר וְהִתְלַחֵשׁ עִם חֲבֵרָיו.
"מָה, מָה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת?" שָׁאֲלָה מַאיָה.
"פָּשׁוּט תִזְרְמִי, אוֹקֵי?"
"אֶההה... בְּסֵדֶר," מִלְמְלָה מַאיָה.
הַיַלְדָה בְּדִיוּק הִגִיעָה. הִיא הָיְתָה רְטוּבָה כֻּלָה וּמְכֻסָה בְּחוֹל וּבְבֹץ. "לְקַחְתֶם לִי אֶת הַתִיק, נָכוֹן?" הִיא שָׁאֲלָה בְּבֶכִי, וְכֻלָם חוּץ מִמַאיָה צָחֲקוּ.
"וַאי וַאי, נִינָה, אֵיךְ שֶׁאַתְ נִרְאֵית," גִחֲכָה שִׁירְלִי. "חָסֵר רַק לְטַגֵן אוֹתָךְ בְּמַחֲבַת וְאַתְ שְׁנִיצֶל!"
"זֶה לֹא מַצְחִיק!" אָמְרָה נִינָה בְּשֶׁקֶט וְרָצָה מִשָׁם בּוֹכָה. אֲבָל כֻּלָם חוּץ מִמַאיָה הִתְפַּקְעוּ מִצְחוֹק.
"מָה קָרָה פֹּה עַכְשָׁו?" מַאיָה לֹא הֵבִינָה. "לָמָה עֲשִׂיתֶם לָה אֶת זֶה?"
"כִּי זֶה מַמָשׁ מַצְחִיק!" צָחֲקָה שִׁירְלִי.
"זֶה בִּכְלָל לֹא מַצְחִיק!" אָמְרָה מַאיָה בִּרְצִינוּת, וּבִזְמַן שֶׁאָמְרָה זֹאת הִיא הֵבִינָה מַשֶׁהוּ. "בַּי!" הִיא אָמְרָה לְכֻלָם בְּכַעַס וְרָצָה בְּעִקְבוֹת נִינָה. "חַכִּי! חַכִּי!" הִיא צָעֲקָה, וְנִינָה נֶעֶצְרָה וְהִסְתוֹבְבָה.
"מָה אַתְ רוֹצָה?" הִיא שָׁאֲלָה בְּקוֹל קָטָן וְנֶעֱלָב.
"לַעֲזֹר לָךְ."
"טוֹב אָז אֲנִי לֹא רוֹצָה שֶׁ – מָה? מָה אָמַרְתְ?"
"אֲנִי רוֹצָה לַעֲזֹר לָךְ," מַאיָה חָזְרָה עַל דְבָרֶיהָ.
"בֶּאֱמֶת?" שָׁאֲלָה נִינָה.
"כֵּן. בּוֹאִי נֵלֵךְ לְמָקוֹם שָׁקֵט."
מַאיָה וְנִינָה הָלְכוּ וְהִתְיַשְׁבוּ עַל אַחַד הַסַפְסָלִים.
"אֲנִי מַאיָה. אַתְ נִינָה, נָכוֹן?"
"כֵּן," עָנְתָה נִינָה בְּקוֹל חַלָשׁ.
"כַּמָה זְמַן הֵם מִתְנַהֲגִים אֵלַיִךְ כָּכָה?"
"כְּבָר מֵאֶמְצַע שָׁנָה שֶׁעָבְרָה. אֲנִי לֹא מְבִינָה לָמָה הֵם מִתְיַחֲסִים אֵלַי כָּכָה. הֵם כָּל הַזְמַן עוֹשִׂים לִי דְבָרִים לֹא נְעִימִים. נַגִיד, הַיוֹם הֵם זָרְקוּ עָלַי בַּלוֹנֵי מַיִם וְגִלְגְלוּ אוֹתִי בַּחוֹל, וְאַחַר כָּךְ גַם הֶחְבִּיאוּ לִי אֶת הַתִיק עִם הַבְּגָדִים לְהַחְלָפָה. וְכָל יוֹם זֶה כָּכָה."
מַאיָה הִרְגִישָׁה שֶׁנִינָה שְׂמֵחָה לְשַׁתֵף אוֹתָה בְּמָה שֶׁקָרָה. "זֶה בְּדִיוּק כְּמוֹ מָה שֶׁקָרָה לִי בְּבֵית הַסֵפֶר הַקוֹדֵם שֶׁלִי. גַם אֵלַי הִתְיַחֲסוּ כָּכָה וְאָז... פָּשׁוּט עָזַבְתִי," הִיא הִתְוַדְתָה.
"אַתְ חוֹשֶׁבֶת שֶׁאֲנִי צְרִיכָה לַעֲזֹב?"
"לֹא, מָה פִּתְאֹם? אַתְ פָּשׁוּט צְרִיכָה לְהִתְרַחֵק מֵהַיְלָדִים הָאֵלֶה וְלִמְצֹא לָךְ חֲבֵרוֹת. הִנֵה כְּבָר יֵשׁ לָךְ אַחַת," אָמְרָה מַאיָה, "אַתְ לֹא לְבַד."
נִינָה הִתְחִילָה שׁוּב לִבְכּוֹת, אֲבָל הַפַּעַם מִשִׂמְחָה. "תוֹדָה! מַמָשׁ תוֹדָה!" הִיא חִבְּקָה אֶת מַאיָה, וּמַאיָה חִבְּקָה אוֹתָה בַּחֲזָרָה. "אַתְ פָּשׁוּט הָאוֹצָר שֶׁלִי!" אָמְרָה נִינָה בְּהִתְרַגְשׁוּת וּבְחִיוּךְ גָדוֹל.
"וְאַתְ הָאוֹצָר שֶׁלִי."

מקום שלישי
שלום במערת הסלע\ טליה אבן זוהר

באותם הימים ממלכת האופל החלה להשתלט על ארץ החלומות.
כל המבוגרים בארץ החלומות חשבו שהדרך לנצח היא להילחם בממלכת האופל. גם אבא של מאי. "להתראות מאי, אחזור בקרוב" אמר ונשק לה על המצח. מאי לא הצליחה לעצור את הדמעות. היא פחדה שאבא שלה לא יחזור. היא גם חשבה שהבעייה היא שכשהמבוגרים נלחמים הם נוטשים את העבודה הכי חשובה שלהם: לשזור חלומות טובים בשנתם של ילדי כדור הארץ. וכשאין חלומות טובים הילדים נעשים עצובים ולאט לאט גם כל העולם!
מאי הבינה שככה הם לא יצליחו לנצח את ממלכת האופל, כי כשהחלומות לא טובים ממלכת האופל מתחזקת. מאי החליטה ללכת למערת הסלע שם נמצא ספר הקסם-המקום החשוב ביותר של ארץ החלומות כי בספר היו כתובים כל כללי היקום מדברים סתמיים שקורים בכדור הארץ עד סודות סודיים של ארץ החלומות. זה היה מקום מרגיע. המערה שכנה ליד נחל קטן שמאי אהבה לשבת לגדותיו ולטבול בו רגליים.
זו הייתה הפעם הראשונה שמאי הלכה למערת הסלע לגמרי לבד. כל רעש הבהיל אותה, גם ציוץ הציפורים שבדרך כלל נהנתה להקשיב לו, אבל היא הרגישה שהיא עושה את הדבר הנכון. כשהגיעה למערת הסלע, ראתה ילדה עם חולצה שחורה, מכנסיים רחבים, נעליים מחודדות ותיליון מוזהב בצורת ירח, מנסה לדחוף סלע גדול שחסם את הכניסה למערה. מאי באה לעזור לילדה, ופתאום הבינה שעומדת מולה ילדה מממלכת האופל. הילדה הסתובבה, וראתה את מאי. בהתחלה שתיהן היו המומות. כל אחת הלכה אחורה עד שהילדה נתקעה בסלע. רק אז הן נזכרו לדבר.
הילדה אמרה, "אני ממש לא רוצה לדבר איתך, אבל אני צריכה עזרה".מאי רצתה להגיד "למה את חושבת שאני רוצה לעזור לך?", אבל היא אמרה "במה את צריכה עזרה?" כי גם כשהיא פחדה, עדיין היה לה לב טוב, והיא תמיד הסכימה לעזור. הילדה אמרה, "קוראים לי לונה. באתי לקרוא בספר הקסם. זה מקום שמאוד מרגיע אותי". "באמת?! גם אני !" אמרה מאי. היא התחילה לחבב את הילדה. "הסלע הזה פשוט חוסם לי את המעבר. את יכולה לעזור לי?" שאלה לונה. מאי ניגשה לעזור. הן דחפו יחד את הסלע. לקח להן שעה שלמה, שבה הן התחילו להתיידד ולהכיר אחת את השנייה בדיבורים מהוססים ובסוף הן הצליחו להזיז את הסלע הגדול. כשעמדו בפנים, הן כבר היו די רגועות, עד שלונה הבחינה שספר הקסם לא נמצא במקום.
הן ניסו לחפש אותו, אבל אחרי שעה קשה התייאשו.
הן נשענו על גב המערה וסיפרו אחת לשנייה כמה הספר היה משמעותי בחיים שלהן. מאי סיפרה שכשהיא היתה קטנה, היא היתה הולכת בשבתות לעשות פיקניק פה ליד הנחל, ואבא שלה הקריא לה מהספר והיא היתה מאושרת. לונה סיפרה שמאז שהיא קטנה כל יום עם רדת החשכה היא יוצאת עם אמא שלה והשועל שלהן לטיול ליד הנחל, היא ואמא שלה קוראות בספר והשועל מטייל בחוץ.
מרוב עצב מאי פרצה בבכי. לונה שמה יד בחשש על כתפה של מאי. כשראתה שזה עדיין לא מרגיע אותה, היא חיבקה אותה.
פתאום הופיע באוויר ספר הקסם, הוא נפתח בעמוד שהן אף פעם לא ראו לפני. בעמוד היו כתובות רק עשר מילים:
כאשר בת לממלכת האופל ובת לארץ החלומות יתחבקו, יהיה שלום.