נקודה טובה

 ויום אחד, בעוד אלף שנה, את תמצאי את עצמך יושבת, זקנה, בחצר של בית שעוד לא נבנה. אותו היישוב כמו עכשיו, לא אותה השכונה. תהיה שעת אחר הצהריים, יהיו ענבים על השולחן, והבת שעוד לא הרית, הכי קטנה, תשאל אותך (כמו שאני לפעמים שואלת את אבא על יום כיפור) "אימוש, תוכלי לספר לי קצת על המלחמה? את מוכנה?".

ואת לא תדעי מה לומר – היא לא תבין, תודה לאל שהיא לא מבינה – ואז תספרי לה. תספרי לה שבערב ראש השנה תשפ״ה היה מזג אוויר מושלם. השמיים מעל לספר המדבר נראו כמו תמונת המסך של המייקרוסופט הישן, האוויר היה קריר וצלול, פרחי הגרניום הנשפך במרפסת בהקו בשמש, ורודים כמו הבטחה. שכנים כל הזמן דפקו בדלת: אחת עם עוגת דבש ללא גלוטן, אחת עם עוגת גבינה, אחד עם פרחים לנשות המילואים. והיה קל להעמיד פנים באור היום, לא כמו בלילה, כשהמקום הריק שלו במיטה כאב לך כמו כאב פנטום. באור, כשהילדים שיחקו בסלון ואת הכנסת תפוחי אדמה לתנור, היה קל להעמיד פנים שהוא לא בעזה, שהוא בעבודה, אולי בקניות, אולי במוזיאון, שתכף ייכנס בדלת, שלא יכול להיות שלא יחזור לחג. מי חשב שאפשר להכניס שנה ככה, כשאת פה והוא שם?

*

אני חושבת שאחד הדברים האהובים עליי בגוף האדם הוא נקודת העיוורון. מכירים אותה? זה עובד ככה: התמונה שהמוח שלנו מקבל היא עיבוד של מה שנקלט בעדשה ומוקרן על מעין מסך בחלק האחורי של העין, אבל המסך הזה אינו שלם: יש בו חור שדרכו עובר עצב הראייה, ועל כן, בתמונה המקורית שנקלטת יש נקודה ריקה. אל תדמיינו אותה שחורה; שחור הוא צבע. הנקודה ההיא ריקה באמת. אין בה דבר. המוח האנושי עובד כל הזמן כדי לצבוע אותה בשבילנו. הוא נעזר בצבעים שסביבה, בתנודות האישונים שתופסות בכל פעם מרחב קצת אחר, ומצייר בה את החסר; מוסר לתודעה שלנו משהו שלם שהיא יכולה להסתמך עליו.

מאז ששמעתי על נקודת העיוורון הזאת (ופרצתי בצחוק מלא עונג ומאוד-לא-הולם באמצע הרצאה בנוירופסיכולוגיה באחד מאולמות טבע בהר הצופים), אני אוהבת אותה נורא.

אני אוהבת אותה כי היא גורמת לי להרגיש בבית. זה לא הדבר הכי ישראלי ששמעתם עליו בחיים? זה כמעט קישוני: ״היי בוס, הכבלים שהיינו צריכים להעביר אחורה לחדר בקרה... לא ידענו מאיפה להשחיל אותם, אז עשינו חור באמצע המסך. זה סבבה, נכון? חיזקנו את החיבורים בפלסטלינה״; ישראלי כמו הרכבת שתמיד מאחרת, כמו לחתום על מגילת העצמאות כשיש בה רק את שלוש השורות האחרונות, ובהמשך לתפור את השאר.

אני אוהבת אותה כי יש משהו רחום מאוד, כמעט מכמיר לב, באופן שבו המוח מחויב כל כך למשימה להסתיר מהתודעה שלו עצמו את מה שהוא לא יודע. גם אם הוא צריך לשקר, לנחש, לשער, לפעול בסיטואציות שבהן הוא חסר מושג לחלוטין – הוא ימצא את הדרך לגרום לעצמו לחוש שהוא יודע משהו. יש די הרבה מנגנונים קוגניטיביים שאחראיים רק על זה. הוא ימצא את הדרך לכסות את נקודת העיוורון שלו, כמו שאני מכסה את הילדים לפני השינה: באופן מלא חמלה; באופן שרוצה להבטיח עולם שאפשר להבין, שאפשר לחיות בתוכו.

*

מאז השבעה באוקטובר שעבר, אני מרגישה שאני חיה בתוך נקודת עיוורון.

אני יודעת מה קדם לשנה הזאת ויכולה לצייר תמונה ברורה שלו, ואני יכולה גם די בקלות לדמיין את העתיד הרחוק, את הרגע הזה ב-2054, נניח, כשאשב בחצר של הבית שנבנה בתקוע עם גילי או גאיה או איך שאקרא לה. אבל עכשיו, עכשיו איני רואה דבר. עכשיו אני לא מבינה כלום. אני לא מבינה איך זה קרה לנו, ואני לא מבינה למה. אני לא מבינה מה דוחף את העולם לשנוא אותנו כל כך, ואני לא יודעת איזו דרך תוציא אותנו מהבור הנוכחי, גם אם יש ימים שאני מאמינה בקיומה באמונה שלמה.

אני חושבת שאחרי שנה של מסע בתוך נקודת העיוורון הזאת, אני רוצה להפסיק לנסות כל הזמן לכסות אותה.

נבהלנו כל כך אחרי שמחת תורה מהדברים שלא הצלחנו לראות, מהחדשות הרעות שהתגנבו אל חיינו דרך השטח המת, עד שמיהרנו לצייר לעצמנו תמונת עולם חדשה. להגיד: ״נשברה הקונספציה״, ״עכשיו אנחנו מבינים ש...״ – כל זאת בלי להבין שאנחנו עדיין לא מבינים שום דבר; שהקונספציה החדשה גם היא קונספציה; שעדיין יש דברים שנעלמים מהתפיסה שלנו, משדה הראייה שהעיניים האנושיות שלנו יכולות לקלוט; שתמיד תהיה נקודת עיוורון, שיכול להיות שאנחנו בכלל רק חלום שחולם סנופקין אחד.

אל תבינו אותי לא נכון: יש אנשים שהמדינה משלמת להם כדי למנוע את הטעות הבאה, ולהם כדאי מאוד לעבוד ללא הרף כדי להרחיב את גבולות התודעה, את שדה הראייה, את ההבנה החדשה של העולם, אבל לי המדינה לא משלמת. על כן יש בי רצון להגיד: נמאס לי להילחם בנקודת העיוורון שלי. מעכשיו אני מקבלת אותה כחלק מתמונת העולם שלי.
יכול להיות שהיא החלק הכי יפה.

*

ויום אחד, בעוד אלף שנה, את תנשמי עמוק ותספרי לבת הכי קטנה שלך שגם ראש השנה ההוא, האינסופי והבודד, עבר בשלום, ותשאלי אותה בחזרה: מה קרה שאת שואלת פתאום? והיא תגיד: ״לא יודעת, זו הייתה תקופה כל כך משוגעת. מוזר לחשוב שחיית בתוכה. זה מרגיש כל כך... בלתי-סביר״.

ואת תחייכי אליה חיוך ששמור רק ליצורים שבילו תקופה בתוך הרחם שלך ותגידי לה: ״מותק, מלחמות הן הדבר הכי סביר בעולם. בכל שנות קיומה של האנושות האומללה הזאת מישהו נלחם במישהו. אבל זה...״, כך תגידי, ואז תחווי סביבך במחווה רחבה שתחבוק את כל מה שהעין רואה: אותך ואת האישה היפה שגידלת ואת האהבה ביניכן ואת הענבים הקריספיים של תחילת הסתיו, את החצר עם העצים שנטעת ואת הערסלים ואת הבוגונוויליה שנשפכת מעבר לגדר, את השמיים שיתחילו ללהוט כשהשמש תשקע מעל ספר המדבר, כמו שהיא תמיד שוקעת, ורודה כמו הבטחה. ״דווקא זה״, כך תגידי לבת שלך, ״לא סביר אפילו קצת״.

רעות גזבר, 31, נשואה לידידיה ואמא של זוהר ומיתר. מתגוררת בתקוע. עוסקת בכתיבה, עריכה, ושירה מדוברת