"יש כל כך הרבה דברים שהלוואי שלא היו קורים לי בחיים. באמת הייתי אולי אדם אחר אם הם לא היו קורים. הפלה ששברה לי את הלב, פגיעה ששברה לי את הלב, אובדן של אח ששבר לי את הלב; הלוואי שלא היו קורים לי כל הדברים האלה, הלוואי שלא. אני לא רציתי אותם, לא בחרתי בהם. הייתי רוצה לעשות עליהם delete ולהיות אדם שלא הכיר חוויות כאלה, אבל אם הם קרו לי. יש לי הזדמנות להבין משהו עמוק על המציאות ולהיות אדם שמיטיב אותה; יש לי הזדמנות להיות גחלילית; יש לי הזדמנות להיות פרוז'קטור; יש לי הזדמנות לראות ולזהות כשמישהו אחר סובל; יש לי הזדמנות להגביה את המציאות הזאת; וגם יש לי הזדמנות לזהות כשיושב מולי אדם שיש לו קרן שמש בלב, להעריך את זה, להגיד 'וואי, איך שמרת על קרן השמש? איך הצלחת לפגוש קרן שמש?' אנחנו לקטים; אנחנו מלקטים קרני שמש".
את המילים האלה אומרת הרבה תמר אלעד־אפלבאום לרוני קובן בפרק החדש של ההסכת ״האור בקצה״, המלא באהבת חיים, באהבת אדם וגם בלבבות שבורים. אלעד־אפלבאום היא ראש בית מדרש, שותפה בבית המדרש לרבנות ישראלית של מכון הרטמן והמדרשה באורנים והמייסדת של קהילת ציון בירושלים (קהילה ארצישראלית). בשנת 2010 הכתיר אותה המגזין "פורוורד כאחת מחמש המנהיגות הדתיות המשפיעות ביותר בישראל על שום פועלה לקידום כבוד האדם, הפלורליזם, החירות והאחריות היהודית. במפגש עם קובן היא מדברת בפתיחות על השנה האחרונה ועל כאבי העבר ומזכירה ש"אופטימיות היא לא כוח-על; היא פעולה".
אני רוצה להתחיל איתך עם רגע אחד, שבו בתוך העייפות והקושי, בשבועות הראשונים אחרי השבעה באוקטובר, עולה לך איזו אסוציאציה מהתמודדות אישית בחיים; רגע שבו את מגייסת כוח מאיזה משהו שלמדת, מאיזה משבר או טראומה אישית; רגע שבו שני הדברים מתחברים.
״אני חושבת שזה באמת החזיר אותי לרגעים קשים ובודדים שאת לא יודעת אם בכלל תוכלי לעבור אותם. הרגע החשוב ביותר בחיים שלי שבו זה קרה זה הרגע שבו אחי, נדב אלעד, שהיה לוחם פלחה"ן צנחנים, נפל בחברון, לפני כמעט 23 שנה. היינו נשואים חודש, יוסי ואני. נדב הנחה את החופה. אני לא יודעת איך הייתה לנו את החוכמה לבקש ממנו לעשות את זה. זו ממש מתנה שהוא נתן לנו.
״והרגע הזה, שבו יוסי ואני נשואים חודש, ופתאום דופקים בדלת הבית שלנו, וכל החיים שלי השתנו, ואני אפילו לא יודעת כמה. כשהכול מרגיש שבור – החיים שלך, המשפחה שלך, הטלפון הזה שאני מרימה לאח שלי לשאול אותו מה שלומו. אנשים שואלים אותי כמה אתם במשפחה, ואני יודעת שאנחנו ארבעה – שלוש בנות ונדב – ואני מסתכלת עליו ושואלת את עצמי עם מי הוא יתחתן, איך ייראו הילדים שלו, איזה דודה אני אהיה, ואני מסתכלת על ההורים שלי, ופתאום הם מזדקנים בלילה אחד בשנים רבות. זה קצה. קצה זה מלשון קץ, כשאתה מרגיש שזה נגמר ואתה באמת לא יודע אם תצליח לקום והאם תהיה האדם שהכרת; האם ההורים שלך יהיו האנשים שהכרת או שזה יהיה משהו אחר לגמרי; והאם תצליח למשוך משהו מהאור ההוא לימים שיבואו אחרי, לשנים שיבואו אחרי״.
ומה מתוך כל בליל הרגשות האלה את מרגישה אחרי השבעה באוקטובר?
״את כולם. הדפיקה הזאת בדלת, רק שהפעם זאת לא הייתה דלת הבית שלי, אלא של כולנו; דלת שנשברה לכל כך הרבה משפחות, שהשתנתה לגמרי, ששינתה את המשפחתיות של כולנו, חברים שלנו שכבר אינם״.
אני חושב כמה הדימוי הזה שלך או ההקשר הוא יפה כי למרות שזה אסון לאומי, נגיד אני, אני פריווילג –לא איבדתי אף אחד – עדיין זה הרגיש מאוד אישי. נכון?
״כן, ממש באו לדלת שלך, וזה הבית שלך שרועד, ולא ברור אם יש לו דלת ומה קורה עם כל האנשים האלה שעוברים חג ועוד חג, בלי בית, עם שער כל כך פרוץ. אצלנו במשפחה, לצערי הרב והעמוק, נרצח קרוב משפחה מאוד אהוב, ירדן בוסקילה, במסיבת הנובה, ועוד קרוב משפחה מאוד אהוב, יורי אליהו כהן, שהיה לוחם ימ"ם שנפל בשבעה באוקטובר, והמשפחתיות כולה רועדת ושבורה וחסרה, והבית משתנה לגמרי״.
מבחינתי, אם מסתכלים על הנקודה הזאת בזמן, אחד הדברים שמחלקים את השבעה באוקטובר לאירוע של 'לפני ואחרי' הוא שלפני השבעה באוקטובר יכולתי להפריד בין הכללי לפרטי, זאת אומרת, היו רגעים שבהם לא היה בחיים שלי הרעש ההומה של המדינה, ועכשיו אני לא מצליח לכבות את הרעש הזה של מה שקורה בחוץ. יש מעליי תמיד ענן של דאגה, של חרדה – גם כשאני משקה עציצים, גם כשאני משכיב את הילדים לישון. גם אצלך זה ככה?
״כן. ואני רוצה להגיד תודה שבתוך כל זה אתה משקה עציצים ומשכיב את הילדים לישון. אתה עוזר לכולנו. זה גבורה; לחיות זה גבורה. נקודה. אתה אמרת 'רעש' ואני חושבת על 'יללה', יש יללה שנכנסה לבתים של כולנו, וכולנו גם מייללים אותה ובוכים אותה, על כל כך הרבה אנשים. אפילו אם זה לא קרה לך בתוך הבית, זה קרה לך בתוך הבית ובתוך הלב. אני חושבת שהגבורה הגדולה היא לשמוע את היללה הזאת, לתת לה להשפיע על החיים שלך, להשתנות ולהחליט שכל דבר שתעשה מעכשיו ישנה את הדברים״.
זאת תקופה שהמון אנשים מרגישים בה חוסר אונים. נתקפנו באכזריות, רוע ואופל שהם גדולים עלינו, ומצד שני, יש לא מעט אנשים שמרגישים שנחטפנו, שיש ניכור מאוד גדול בין ההנהגה לבינם. זו תחושה של ניכור וחוסר אונים פשוט נוראי. מה אפשר לעשות?
״מה שתיארת עכשיו זאת ההגדרה הכי מדויקת ששמעתי לטראומה. טראומה זה משתק. אישה שעוברת פגיעה, או כל אדם שעובר פגיעה, מאבד את היכולת לדבר, להמשיג, לזהות, לצעוק. הוא פשוט נכנס לאלם. האלימות מכניסה אותו לאלם. אומרת התורה: 'בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך'. התורה מתחילה בטראומה, בחושך. היא פשוט אומרת בשקט ובענווה 'ויאמר אלוקים יהי אור' - אתה עושה את האור שלך ואת המרד שלך בחושך; אתה מוצא מילים לתאר את הטראומה. אנחנו עושים עכשיו מעשה של גבורה פה בבית אבי חי: אנחנו מוצאים מילים; אנחנו מחפשים משמעות; אנחנו מנסים להיות גחליליות של אור״.
איזה סיכוי יש לגחליליות האלה מול הכוחות הכל כך גדולים שמגלגלים אותנו עכשיו?
"האור והטוב הם לא אנקדוטה. הם השראה שממנה צמחו תנועות אדירות באנושות ברגעים הכי גרועים ואפלים, ואנחנו צריכים להפוך את הרגע הזה לכזה. זה תלוי בנו – האם ניכנע לאלימות וניכנס לשיתוק או שנילחם בחושך בכל האור שיש בנו? כשאתה משקה עציצים, משכיב את הילדים לישון, יושב למצוא איתי מילים, שואל איך מאירים אור בעולם, מושיט יד למישהו אחר שאתה לא יודע אפילו איך הוא מתמודד עם זה, אתה עושה מעשה גבורה. זה מה שאנחנו באנו לעשות בעולם. אני רוצה להגיד משהו חריף מאוד: כנראה שזאת רוב ההיסטוריה. נולדנו לעולם מאוד פריווילגי, שיש לנו בית ונוחות מסוימת. רוב העולם לא נמצא שם. אנחנו חיים ביוצא מן הכלל, ואנחנו צריכים לזכור את הרגע הזה טוב ולשאול את עצמנו מה הוא אומר על האנושיות שלנו, על איכות החיים שלנו, על איכות היהודיות שלנו, איכות הישראליות שלנו, ומה אנחנו הולכים לעשות ברגע הזה. יכול להיות שצריך לסיים את מה שאנחנו מכירים, כמו שאנחנו מכירים אותו, ולבנות פה משהו הרבה יותר ראוי, על בסיס כל היופי שבנו כאן ב-76 שנים האחרונות״.
מה זאת אומרת, לבנות מדינה חדשה?
״לבנות חברה חדשה. צריך לבנות את החברה הזאת. אנחנו רבים המון על ארץ ישראל. הסיפור עכשיו הוא החברה, הסיפור הוא העם, הסיפור הוא האנשים, יהודים מכל הסוגים, דרוזים וצ'רקסים. כל עוד יש פה בני אדם, כל עוד יש פה אנשים טובים וצדיקים וישרים, אני רואה תקווה.
"אנחנו חיים בעולם שהשתלטו עליו וחטפו אותו קיצונים, לא רק בישראל, ואני רוצה לומר שאופטימיות זה לא כוח-על; זאת פעולה. מה זה אומר שיהודים, עניים, באיזה חור, באיזו גלות, מול פוגרומים, בערב שבת, הדליקו שני נרות שבת? זה אומר שהם נלחמו במציאות הזאת ואמרו 'אנחנו נאיר בעולם אור'. השאלה היא לא להיות או לא להיות; יכול להיות שמחר לא נהיה. השאלה היא איך להיות בזמן שקיבלנו פה״.
בואי נחזור לנקודת ההתחלה, שבעה באוקטובר. אצלך הסיפור מתחיל יום קודם, בשישה.
״נכון, אני זכיתי להיות רבה של קהילת ציון בירושלים. זאת קהילה שייסדנו לפני עשור, האיש שלי יוסי ואני, שנינו באים מבתים אורתודוקסיים, והקמנו קהילה שבאמת יש בה יהודים ויהודיות מכל העולמות: יש בה חרדים ויש בה ציונות דתית ויש בה חילונים ויש בה ספרדים ואשכנזים ומשפחות מכל הסוגים ויש בה הכול. ומי שליוותה את הקהילה שלנו, ובהרבה מובנים הייתה הנשיאה של הקהילה שלנו, היא מורה מאוד יקרה ואהובה שלי, פרופ' אליס שלוי.
״אליס נפטרה בסוכות, וכולנו קמנו מתוך סוכות אחרי הלוויה שלה לשמחת תורה. עשינו מעגל גדול, ומהכרת תודה ואהבה מאוד גדולה לאליס, הלכנו לישון, מתוך הרגשה שהעולם הזה יש לו אפשרות להיות טוב. בבוקר קמתי מוקדם. מישהו דפק לי על הדלת. נכנסה אלינו שכנה וסיפרה לנו שהתחילה מלחמה, ורצנו מהר לבית הכנסת, והגיעו לשם אנשים שחלקם כבר תוך כמה שעות יצאו להילחם.
״כל שנה בשמחת תורה יש קבוצה שלמה של חסידות ערלוי שמגיעה להתפלל ממש סמוך אלינו. וכל הגברים יצאו להתפלל כנראה מוקדם מאוד בבוקר והשאירו את נשות חסידות ערלוי עם כל הילדים והפעוטות והעוללים. פינינו את המקלט שלנו והכנסנו את הנשים. ישבנו איתן כל הבוקר. הבאנו להן את האוכל שלנו, שרנו איתן ניגונים וזמירות שבת, ופשוט ישבנו איתן כמה שעות, לעודד את רוחן. וכעבור כמה שעות, הגברים שלהן חזרו מהתפילה, ואנחנו חזרנו למשפחות שלנו. זה היה רגע מאוד מאוד מרפא, אחרי שנה מאוד קשה בינינו בחברה הישראלית, שכולם רבים בה אחד עם השני, מלעיזים אחד על השני, קרועים זה מזה, ובאותו רגע ישבנו בערבות, בעצבות ובערבות.
״שרנו שיר המעלות, בחוץ יש אזעקות, בפנים יש ילדים קטנים ובוכים, וכל מה שאתה רוצה זה לוודא שאתה עוזר עכשיו לילד אחד קטן לעבור את הרגע הזה, לאימא בוכה לעבור את הרגע הזה. אתה יודע, העניין באמת הוא לא לשרוד. אני חושבת שאנחנו המון חושבים על מה קורה בסוף; העניין הוא מה קורה באמצע״.
היו לך רגעים שבהם האמונה שלך נפגעה? רגעים של פקפוק?
״לא. אם יש דבר אחד שאני עוד מרגישה בעולם הזה, זה שיש בו בכי וחמלה על כל הצער שאנחנו גורמים, על כל הצער שהרוע גורם, על כל ההלם מול הרוע. יש בעולם רוע והמון פחד להתעמת עם הרוע, ואני בימי חיי לא אפחד להתעמת איתו: לעמוד מול הרוע, להצביע עליו, להגיד לו זה אתה, לחשוף אותו, למצוא על הדבר הזה מילים ולהעמיד אלטרנטיבה לרוע. יש תחושה שיש ענן גדול על כל המציאות. אתה כבר לא מאמין שתשמע ציפור, אתה לא מאמין שתראה איזה פרח פורח. אבל אחד הדברים המדהימים זה שיש פה אור בעולם. לפעמים הוא לא האור של השמש; הוא האור של אישה זקנה חטופה שחזרה ונתנה לך יותר כוח ממה שאתה נתת לה.
״אנחנו, היהודים, ראינו באימה את הבית שלנו נחרב כמה פעמים, ויש לנו אחריות עצומה לדרוש מהמנהיגים שלנו, מרבנים, ממעצבי דעת קהל, מהתקשורת – לדרוש מכולם למתן את עצמם. אנחנו צריכים לשמוע סבתות זקנות ואנשים פשוטים פשוטים ששומרים על שלום בית. זאת העבודה האפורה הכי חשובה שאפשר לעשות במקום הזה, והיא יותר מעניינת וקריטית מכל מה שמשודר כרגע.
״במלחמה הזאת יש כל כך הרבה אובדן, שכול ועצב. איך את התמודדת עם השכול הפרטי שלך? איך קמת מזה? מי שעבר דבר כזה ויודע כמה זה נורא, הוא רק לא רוצה שאף אחד אחר יעבור את זה. כשעוד אנשים עוברים את זה, זה משבר נוראי. זה כאב; אני מרגישה אותו בגוף שלי, את הכאב הזה על כל כך הרבה חברים שלי שאיבדו בנים וילדים. אני חושבת שלא התמודדתי עם זה טוב בהתחלה. זה לקח לי זמן. לקח לי זמן להישבר, לקח לי זמן לראות שאני מאוד מאוד שבורה, ואחד הדברים שעזרו לי זה שבאחד הימים פגשתי מישהי שגם איבדה את אח שלה בחלקה שבה הם קבורים אחד ליד השני, והגעתי לקבוצה של אחים שכולים של משרד הביטחון והבנתי שבאמת אחד הדברים שהכי עוזרים לנו זה לא לעבור לבד דברים כל כך קשים, להיות ביחד. בעקבות זה גם ההורים שלי הכירו הורים אחרים מהחלקה.
״אני חושבת שאחד הדברים שעוזרים זה באמת להישבר. אנחנו בימים של אבל. כל העם הזה, כל החברה באבל, ואנחנו חייבים לתת מקום לאבל הזה. אנחנו צריכים להיות עדינים. למדתי להעריך עדינות בתקופה הזאת, כשמישהו שאל אותי 'מותר לי לשאול אותך מה שלומך?' וכשמישהו שאל אותי בעדינות 'כמה אתם במשפחה – שלושה או ארבעה?' וכשדיברו איתי. לפעמים מפסיקים לדבר איתך כשמשהו קורה, כי מרוב רגישות, לא רוצים לפגוע בך. אני חושבת שדיבור מאוד עוזר. בכלל, אני היום חושבת שהתורה זה בעצם תרפיה בדיבור, טראומה. זה מה שאני מבינה היום".
אולי תתני לי כמה מילים מהתורה שנותנות לך כוח?
״איזה אומץ זה לפתוח את התורה ולהגיד "והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך". כמה אנשים אתה שואל אותם 'מה שלומך', ואומרים לך 'תוהו ובוהו וחושך'? זה אומץ מאוד גדול להגיד אמת. כשרבנים אומרים אמת, אומרים 'קשה לי', כשמנהיגים אומרים אמת, 'כואב לי', התורה מדברת אמת. זה האומץ שלה״.
