שובו של ליטבינובסקי

על אף הסחף היצירתי הזה, השינויים החברתיים והפוליטיים ברוסיה חוללו נחשול של פוגרומים שריסק את הקהילות היהודיות. אמנים, סופרים ומוזיקאים יהודים – אפילו אלה שנטמעו לגמרי בחברה הרוסית – היו מפוחדים מאוד וחוו תחושות של עקירה ואובדן. ליטבינובסקי עצמו איבד את אחיו ואחותו, שנרצחו בפוגרומים: טרגדיה זו השפיעה כמובן על החלטתו לחזור לארץ ישראל.

ליטבינובסקי ואשתו ליזה, שהתחתנו ב־1917, עזבו את אודסה בנובמבר 1919 על סיפון ס. ס. רוסלאן במסע קשה שעבר דרך חצי האי קרים וטורקיה.

על סיפון רוסלאן, המכונה לעיתים "המייפלאואר הציונית", היו 671 נוסעים, ובהם אמנים וסופרים ידועים שברחו מהאנטישמיות ברוסיה, ממש כמו ליטבינובסקי: רחל בלובשטיין, הלוא היא רחל המשוררת; ההיסטוריון יוסף קלוזנר, שיהיה פרופסור לספרות עברית והיסטוריה באוניברסיטה העברית ומועמד בבחירות הראשונות לנשיאות בישראל ב־1949; זאב רכטר, האדריכל פורץ הדרך שיעצב רבים מהמבנים האיקוניים של ישראל; המשורר יונתן רטוש, מייסד תנועת הכנענים, שהשפיע רבות על השירה העכשווית בישראל; ד"ר אריה דוסטרובסקי, שיהיה אחר כך דיקן הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית; משה יוסף גליקסון, שיהיה העורך הראשי של הארץ; ויעקב פרמן, שחנות הספרים שלו באודסה, קולטורה, הייתה ממרכזי החיים האינטלקטואליים היהודיים. פרמן היה גם אספן אמנות שהביא עמו לישראל 250 ציורים מאת אמנים יהודים שרבים מהם נשארו ברוסיה.

כשליטבינובסקי בן ה־25 ואשתו הגיעו לארץ הם היו עניים מרודים. הם גרו תחילה בטבריה, שבה גר גם חברו הקרוב האמן מנחם שמידט (מנחם שמי); אחרי זמן לא רב הם עברו לירושלים.

רק אחרי מלחמת העצמאות, כמעט 30 שנה אחר כך, הצליח ליטבינובסקי בן ה־54 – שהיה אלמן ואביון וגר במלון זול בירושלים – לשפר את מצב מגוריו. משה דיין הגיע אליו כדי לאסוף דיוקן וראה את תנאי חייו העלובים. מפקד ירושלים וידא שליטבינובסקי ילון בקומה הראשונה בבית שננטש במהלך המלחמה – שם יגור האמן עד מותו. בשנות השישים הבטיחה העירייה, בהסכמים כתובים, שהדירה הזו תהפוך למוזיאון. למרות זאת, שנים אחרי מותו של האמן הוחרם המבנה וכל יצירותיו אוחסנו בחדר אחד. בסופו של דבר, אחרי קרב משפטי ממושך, העירייה פינתה גם את עבודותיו מאותו חדר נטוש, שבו הספקנו לבקר טרם המעשה.

סצנת האמנות החדשה של ארץ ישראל

כשליטבינובסקי חזר לארץ ישראל, סצנת האמנות שלה עדיין הייתה בחיתוליה. רק ב־1924, חמש שנים אחרי הגעתו, הוא השתתף בתערוכה שארגנה אגודת האמנים העבריים והציג בה 22 רישומים ורישומי הכנה בסגנון קונסטרוקטיביסטי־קוביסטי. בתקופה ההיא מעטים קנו את ציוריו ובקושי הצליח להתפרנס.

בשנים הבאות התחיל ליטבינובסקי לרכוש לו מוניטין. הוא עיצב כריכה בסגנון קוביסטי־פוטוריסטי לדווי, קובץ שירים של אברהם שלונסקי, וב־1925 השתתף שוב בתערוכה של אגודת אמנים עברית עם יצירות בתמות יהודיות בסגנון האוונגרדי הרוסי. מבקרי האמנות שיבחו אותן והשוו אותן ליצירות של מרק שאגאל. באותה שנה עבד ליטבינובסקי על רישומי תלבושות להפקה של "הדיבוק" וגם על סדרת ציורים עזי צבע עם מוטיבים אוריינטליים. הוא גם לימד בבצלאל, אף שמעולם לא התמנה לחבר רשמי בסגל האקדמיה.

ב־1925 עיצב ליטבינובסקי את הלוגו לתיאטרון אהל החדש עם צורות גאומטריות מופשטות המזכירות את הסגנון של אל ליסיצקי. שנה אחר כך העבודות שהציג ב"תערוכת אמנים מודרניים" בתיאטרון אהל זכו לשבחים גדולים. שמחה אייזן כתב בדבר שאין כדוגמתו של ליטבינובסקי בישראל מבחינת הטכניקה המצוינת שלו וההיכרות העמוקה עם ההשפעות המערביות, והוסיף כי ביצירותיו ניכר גם הקשר לאוונגרד הרוסי וגם אמנים כמו שאגאל ומאטיס. פ' רומנוב, מבקר אמנות בדואר היום, כתב בהמשך על אותה תערוכה: "האמן ליטבינובסקי חזק בציור, מחפש ושואף למסור בתמונותיו את נשמת העם. מנוחת-קודש שורה עליהן, וגם הצבעים הם צבעי ליטבינובסקי המיוחדים לו, אפילו שבזה מורגש כוונו של שאגאל, אבל הוא הולך בדרכו האינדיבידואלית."