המעורר: יוסף חיים ברנר והמהפכה התרבותית

לפני כמאה שנים איבדה החברה היהודית את אחד מנביאי החיים הגדולים שלה, אדם מוכשר כמו שד, עם עיניים בוהקות וחדות, שאהב את החיים בערך באותה מידה שבה חשב שהם נוראיים. האיש הזה, המעורר, הוא יוסף חיים ברנר, שנולד בשנת 1881 בעיירה נובי מליני, אז חלק מהאימפריה הרוסית (כיום באוקראינה). ברנר גדל במשפחה ענייה, הבכור מבין שישה אחים.

בסיפורו האוטוביוגרפי "בחורף" מספר ברנר כיצד החל את לימודיו בישיבה, אך אופיו ונושאי העניין שלו הובילו אותו לעימותים עם המסגרת. הוא נתפס קורא ספרים חיצוניים ולומד טקסטים מודרניים, דבר שיחד עם אופיו הספקני הביא לסילוקו. בשנת 1896 עבר לישיבה אחרת, שם למד במשך שנתיים. בתקופה זו פגש את אורי ניסן גנסין, בנו של ראש הישיבה, שהפך לחברו הקרוב, וגיבש את עולמו הרוחני. בשנות הישיבה שלו החל ברנר לכתוב ולטפח תפיסת עולם חילונית, סוציאליסטית ואקזיסטנציאליסטית והגיע גם אל הציונות.

בין השנים 1901–1904 התמודד יוסף חיים ברנר עם גיוס לצבא הרוסי. הוא ערק, נתפס ולבסוף שוחרר והוברח ללונדון. בשנת 1904 הגיע ללונדון, שהפכה לנקודת מפנה בחייו. שלוש השנים שבילה שם היו מעצבות במיוחד – הן מבחינה אישית והן מבחינה יצירתית. בתקופה זו פרסם את סיפורו הראשון בכתב העת "השילוח", בעריכתו של חיים נחמן ביאליק, והחל את דרכו ככותב, הוגה ועורך.

ב-1906 ייסד ברנר, יחד עם יהושע רדלר פדלמן, את כתב העת "המעורר" – אחד הפרסומים החשובים והמשפיעים של התקופה. המגזין היה פרי עמלו של איש אחד: ברנר היה לא רק העורך והכותב המרכזי, אלא גם המדפיס, המשווק ואף זה שהכניס את הגליונות לתיבות הדואר. במאמריו, שפורסמו לעיתים תחת שמות עט שונים, ביטא את הגותו ואת חזונו.

"המעורר" היה מוקד חשוב ליצירה עברית בראשית המאה ה-20, ושימש במה ליוצרים מרכזיים כמו דבורה בארון, זלמן שניאור, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי וגרשון שופמן. לצד כתיבתו האישית של ברנר, שכללה סיפורים, מחזות וביקורות, פורסמו בכתב העת גם תרגומים ליצירות בינלאומיות של סופרים נודעים, בהם מוריס מטרלינק ואוסקר ויילד.

בשנת 1909 עלה ברנר לארץ ישראל. לאחר ניסיון קצר מאוד כחקלאי, הקדיש את עצמו לחלוטין לעולם הרוח. הוא לימד ספרות, תנ"ך ומשנה בגימנסיה הרצליה, המשיך לכתוב והפך לאחת הדמויות המרכזיות בתרבות העברית המתחדשת.

ב-1913 התחתן עם חיה ברוידה, ולשניים נולד בן בשם אורי ניסן, על שמו של חברו הקרוב של ברנר. עם זאת, אופיו הקיצוני היקשה על הקשר הזוגי, והנישואים הסתיימו בפרידה בשנת 1917. רעייתו עזבה עם בנם לברלין, והדבר הותיר את ברנר שבור אך מחויב להמשיך בעשייה רוחנית.

ב-1921, בגיל 39 בלבד, נרצח ברנר סמוך ליפו בפרעות תרפ"א. מותו הותיר חלל עמוק בעולם התרבות היהודית, אך כתביו הרבים, ספרותיים והגותיים, ממשיכים לעצב את התרבות העברית בארץ.

ברנר לא האמין באפשרות של חיים קלים. בעיניו, התקופה שבה חי הייתה קשה – החלוציות בארץ הייתה מאתגרת, ומצב היהודים בעולם היה עגום. למרות זאת, הוא קרא להישיר מבט אל המציאות, להכיר בכאב שבה, ובכל זאת להמשיך לפעול ככל יכולתנו.

במאמרו "על הדרך", שפורסם בגליון יוני 1906 של "המעורר", תקף ברנר את ההתעלמות מבעיית יהודי מזרח אירופה לאחר פרעות קישינב. הוא קרא ליהודים להפסיק להפנות מבט ולהתחיל להתמודד באומץ עם מציאות חייהם. וכך כתב:

"שמע, בן-ישראל, שמע בן-הצער, שא ראשך, שא ראשך – ויינשאו פתחי-עולם. אַל מנוחה ואל הונאה עצמית, תהי איזו שתהיה, אַל יִראה מפני כל תוצאות, תהיינה מה שתהיינה. אַל קורט של שקר ורכות-הלב. הלאה עננים, צא מניקרת הצוּר. הסר מעליך את הכף. גשה עד הערפל, עלה לפרדס, ראה את פני ההוויה. השג את מהותה, את כבודה. התקדש!"

תמונה ראשית: יוסף חיים ברנר, מתוך ויקיפדיה