הרב משאש: נסיגה פנימית למען השלום

כשהתחלתי להאזין לפרק הזה של "מקור להשראה" התעוררה בי התנגדות פנימית – למה אדם חילוני שעורך הסכת מביא אליו טקסט של אדם חרדי שדן בשאלה כיצד להתייחס ליהודים שאינם שומרים שבת? בעיניי, עצם מתן הלגיטימציה לדיון הזה הוא פוגעני ומתנשא. אם המטרה היא להביא טקסט שעוסק בסובלנות ובקבלת השונה, הרי שלא חסרים לנו טקסטים הומניסטיים. מדוע אנחנו נצרכים לאדם שמניח מראש שאנחנו זקוקים להחרגה כדי לקבל ממנו יחס שווה?

השאלה הזו לא הפריעה רק לי, אלא גם לעורך ומגיש ההסכת עצמו, ליאור טל שדה. לפני שהוא מביא את דבריו של הרב שלום משאש, העוסק בבחירה להכיל בשם ערך השלום את חילול השבת של החילונים, לשתות איתם יין ולאכול איתם, הוא אומר:

"אני רוצה להגיד מראש שהטקסט של היום לא כל כך פשוט לי. הטקסט עוסק ביחס ל'מחללי שבת בפרהסיה', או במילים אחרות: הטקסט שואל כיצד יש להתייחס אליי, ליאור, כחילוני חובב תורה, שחי את היהדות כתרבות וכמי שלא שומר על שבת כהלכתה.

"עצם השאלה, כיצד יש להתייחס למי שלא שומר את הלכות השבת, קשה לי. אני הרי לא שואל, כשאלה עקרונית, כיצד יש להתייחס לשומרי שבת או לאנשים דתיים. אני לא יוצא מנקודת הנחה שצריך להכליל את הציבור הזה ולייצר כלפיו איזשהו סוג של יחס. אני לא שואל איך החילוני צריך להתייחס לדתי, ואני גם לא רוצה שיכלילו אותי באותה הצורה.

"אבל אני יודע שעבור שומרי הלכה העניין הזה מסובך יותר. הם לא יכולים להתעלם מההלכה, מכך שעוד מתקופת המשנה מופיעות בה אמירות – אגב, אמירות קשות – בנוגע למי שמחלל שבת בציבור ואיך יש להתייחס אליו. זה נמצא שם. אז אני מנסה לאמץ, מה שכינינו, 'הקשבה אמפתית' או 'חקרנית', הקשבה יוצרת. אני מנסה להקשיב מבעד להתנגדות העקרונית שלי, בעוד שאני מביע אותה ומוחה את מחאתי. ואז, כשאני נתקל בפסק הלכה מתון, מורכב, מעניין, כמו זה של הרב יוסף משאש – אני מטה אוזן. כי אני יודע שיש לפניי בר פלוגתא, אבל זהו בר פלוגתא שהוא גם שותף".

שדה מציג כיצד, בתוך מערכת השיקולים ההלכתית והרעיונית, בוחר הרב משאש בערך השלום על פני ערכים אחרים. הוא משבח אותו על כך, אך מוסיף:

"ועדיין, כשאני קורא את התשובה של הרב משאש אני אומר בכנות – לא קל לי. כן, הוא כותב שם, שחלק מהסיבה שמותר לשתות מהיין שלי היא כדי שאני לא אבעט אפילו במעט המצוות שאני עושה ואכפור בכל. זאת הנמקה שמבחינתי היא יהירה. היא לא מכבדת את הדרך שלי, היא לא רואה את זה כדרך לגיטימית בעולם. אבל אני מנסה להקשיב בהקשבה אמפתית. אני יודע שמנקודת מבטו קיום מצוות זה טעם החיים. עצוב לי שהוא לא מכבד את אורחות חיי כפי שהם, אבל ככה זה. יש פערים עמוקים מאוד בינינו. ואני מוכן גם להודות, שגם לי יש כל מיני דברים שאני לא לגמרי מסוגל לכבד באורחות החיים של חבריי – כן, גם החרדים וגם הדתיים".

מתוך ההסתייגויות האלה פניתי גם אני לטל שדה לשאלת המשך: למה לפנות להוגה חרדי, שמראש לא מדבר את השפה שלך? האם אתה לא עושה לו על ידי זה הנחה מאוד גדולה?

"את הטקסט של הרב משאש אפשר לפגוש משתי נקודות מבט", עונה לי טל שדה, "נקודת המבט שלי, הנעלב, ונקודת המבט שלו, כרב פוסק הלכה שמחויב למאות שנות הלכה. מנקודת המבט שלי, ייתכן שיש כאן טקסט מתנשא, ולא זו הדרך שבה אני רוצה לתקשר עם בעלי זהויות שונות משלי. אבל, וזה אבל חשוב מאוד – התקשורת עם בעלי זהויות אחרות לא תתבצע באופן שאני רוצה, מעצם זה שהם בעלי זהויות שונות.

"אז אני מפנה מקום להבנת נקודת מבטו, ודווקא מתוך הדיספוזיציה שלו אני יכול להתפעל! האיש, שמחויב עד עמקי נשמתו למה שהוא מכנה 'מעיקר ההלכה', מצליח לעשות מהלך של נסיגה פנימית, למען החיים המשותפים והשלום, או לכל הפחות למען המפגש הריאלי עם המציאות. אז אני מפנה מקום בתוכי להבנת והצגת נקודת המבט שלו, אך גם מעיר על נקודת המבט שלי".
אני עונה לו, שאפשר לטעון שעצם הבחירה שלך להביא אותו היא גם נסיגה פנימית למען חיים משותפים, והוא מסכים:
"היא אכן כזו".

תמונה ראשית: הרב שלום משאש \ ויקיפדיה\ cc-by-2.5