משה הלברטל: בין קודש לחול

באחד הנוסחים המתוחכמים יותר של הצו הקטגורי, שבו מסכם עמנואל קאנט את המוסר כולו במשפט אחד, הוא כותב כך:

"עשה את פעולתך כך, שהאנושות, הן שבך הן שבכל איש אחר, תשמש לך לעולם גם תכלית ולעולם לא אמצעי בלבד".

כלומר, קאנט קורא לאדם לראות את מי שמולו כעולם שלם, כקיום נפרד שאינו מתקיים בשבילנו. הוא דורש מאיתנו לא להשתמש זה בזה, לא לראות את האחר רק כאמצעי לסיפוק ולקידום הצרכים והאינטרסים שלנו, אלא כתכלית בפני עצמה. לעולם אידיאלי כזה, שבו בני האדם רואים ברעיהם אנשים שלמים ואינם מנסים להשתמש בהם, הוא קורא "ממלכת התכליות".

גם אהבה, בגרסה הבריאה והטובה שלה, עומדת בקריטריון הקאנטיאני הזה: כשאנחנו באמת אוהבים מישהו, אנחנו רוצים להעניק לו; אנחנו רואים אותו כאדם שלם; אנחנו מעמיקים להכיר אותו, את רצונותיו ואת צרכיו; ולא רואים בו מענה לצרכינו אנו. לעומת מערכת יחסים אינסטורמנטלית, שבה האחר משמש ניצב בסרט שאנחנו חיים בו, אהבה היא מערכת יחסים שבה היישרנו מבט אל האחר, האהוב או האהובה, ללא המיסוך של האינטרסים הפרטיים.

כך גם עם מושג הקדושה. בהסכת מקור להשראה מביא ליאור טל שדה את דבריו של משה הלברטל על הקודש. הקודש, לדברי הלברטל, הוא תחום שאינו ניתן למניפולציה ולשליטה אנושית. טל שדה מפרש: "הדבר שמופיע באופן כמעט מיידי בהלכה בכל פעם שיש זמן שמוכר כקדוש הוא איסור מלאכה. בשבת ובחגים חל איסור מלאכה. למה? בניגוד למה שרובנו מניחים, מלאכה לא שווה למאמץ. למשל, מותר על פי ההלכה בשבת לשאת ארון כבד מפינה אחת של חדר לפינה השנייה, למרות שברור שזה מאמץ אדיר. מלאכה היא פעולה של יצירה. היא מסמלת את השליטה שלנו בקיום וביקום. איסור המלאכה מניח גבולות לשליטת האדם.

"במרחב של קדושה אנחנו מוותרים על הבעלות. במקום של קודש אנחנו לא מפעילים את המניפולציה האנושית על הקיים, אלא אם זה לצורכי הקודש עצמו, לפי הוראות ברורות. זאת אומרת, יש פרוטוקול של גישה אל הקודש. אנחנו לא עושים מה שבא לנו.

"בעצם, ההלכה היהודית יוצרת מרחבים של קדושה באמצעות שימת גבולות לבעלות ולשליטה שלנו באותם מרחבים. בואו נחשוב על זה במונחים פשוטים: כשאדם אומר שהוא מקדיש שעה ביום לנגינה, הכוונה היא שיש שעה שבה הוא החליט לא לעשות שום דבר אחר – שעה שהוא הפקיע מהשליטה של עצמו; היא כבר לא נתונה לשליטתו. כל מה שנעשה בה ממוקד בדבר אחד. במילים אחרות, זו שעה שהיא קודש לנגינה; מוקדשת לנגינה.

״כך גם בנישואים. כאשר שני אנשים מחליטים לבוא בברית הנישואין, הם מתקדשים זה לזו. בעצם, הם מצהירים שיש שורה של תחומים שבהם מעתה הם יוצרים גבולות לעולם כולו ומותרים רק זו לזה וזה לזו. מה הם עשו כאן? הם יוצרים מרחב של קדושה. לכן, הפעולה הזאת מכונה 'קידושין'.

״מה שלכאורה יוצא מכאן הוא שקדושה היא לא רק משהו אלוהי, לא רק כוח מיסטי שיורד מהשמיים ומשנה זמן, מקום או חפץ, אלא קדושה נוצרת כתוצאה מיחס מסוים – כתוצאה מכך שאנחנו הופכים משהו לנבדל, למרומם, ובזה ללא נתון לשליטתנו".

דבריו של הלברטל מכניסים את מושג הקדושה לאותו תחום קאנטיאני; היא משתייכת לקבוצת הדברים בחיינו שאיננו מנסים לנצל לטובתנו, שהיחס שלנו אליהם הוא תכליתי ולא אינסטרומנטלי. טל שדה מחבר בין הדברים:

"החול – פונקציונלי, משמש ככלי, מאפשר יחס 'לא לשמה', למען צרכים שונים בחיי. הקודש – מהותי, משמש כתכלית, מאפשר יחס של 'לשמה'. החול – יומיומי, משתלב, ארצי. הקודש – יוצא דופן, מבדיל עצמו, כמעט נצחי ומרומם.

״החול יוצא מיסוד נפשי של רווח והפסד, יראה וביטחון. הקודש יוצא מיסוד נפשי של אמונה ודבקות, אהבה שאינה תלויה בדבר. ביחסים שבינינו, זה מזכיר את הצו של קאנט, 'עשה את פעולתך כך, שהאנושות, הן שבך הן שבכל איש אחר, תשמש לך לעולם גם תכלית ולעולם לא אמצעי בלבד'. אז אולי נגיד בשפתנו החדשה: 'עשה מעשיך כך שתהיה בהם תמיד גם קדושה'".

קרדיט תמונה ראשית - קאנט מתוך ויקיפדיה