עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם

עבדי זמן | רבי יהודה הלוי

עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – / עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:
עַל כֵּן בְּבַקֵּשׁ כָּל אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ / "חֶלְקִי אֲדֹנָי!" אָמְרָה נַפְשִׁי.
 

גדולי ההוגים במחשבה היהודית עוסקים במתח שבין עבדות לחירות ובין עול מצוות לפריקת עול. ייתכן שרק רבי יהודה הלוי מסוגל לתמצת סוגיה כבדת משקל כזו בשני טורים ובלא יותר מעשרים מילה. 
כמו אל זירת התגוששות מעלה ריה"ל אל בימת השיר את שני היסודות: השעבוד מזה והחופש מזה. ועם היסודות – השחקנים: מחד גיסא אלה המשועבדים לזמן, השוחים בים קטנות של הבלי העולם הזה; ומאידך גיסא יראי השמיים, אלה הצמאים לשמוע את דבר ה'. ולבסוף הזווית האישית: "כל אנוש" מול "נפשי". כלומר: האחר מול הדובר. בשירת ימי הביניים טור נחשב לבית. הטור מורכב משתי צלעות שמופרדות באלכסון. הצלע הפותחת נקראת דלת, וזו החותמת נקראת סוגר. וכך ניצבות זו מול זו המילים: "חלקו" בדלת, "חלקי" בסוגר; "הם" בדלת, "הוא" בסוגר.

בהגדה נאמר: "עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבוֹדָתוֹ". ועוד נאמר: "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". משה, שהפך את בני ישראל מעבדים לבני חורין, הפכם מעובדי עבודה זרה לעובדי הקב"ה. ומשה הוא עבד ה'. משירו של ריה"ל עולה כי הסוגד לזמן והסוגד לקב"ה – שניהם עבדים. אלא שריה"ל במכתמו מייצר הפרדה מוחלטת ביניהם. את עבדי הזמן מקצין ריה"ל ל"עבדי עבדים" (שכפול לשם העצמה). ומנגד – עבד ה' חופשי. 

על השאלה כיצד אדם, המקבל על עצמו עול מצוות, נקרא חופשי – ישיב הרמב"ם שהנשלט בידי הזמן אינו יכול למצוא מקום בנפשו להרחבת אופקים והתעלות, שכן יהיה עסוק במרדף אחר מותרות. אולם עובד השם מגלה טפח מן העומק שאפשר לצלול בו, ומן הגובה שאפשר לנסוק אליו בעולם הרוח והמושכלות. ובלשון הרמב"ם: "הנפש תסכון אל דברים שאינם הכרחיים ותתרגל אליהם [...] אם אתה משתוקק אל כלי כסף, הרי כלי זהב יפים יותר. אנשים אחרים רכשו כלי בדולח. שמא תרכוש גם כל מה שניתן למצוא מברקת ואודם? לכן כל בּוּר מושחת –המחשבה יהיה לעולם בצער וביגון על שאינו מגיע לעשות את המותרות שעשה פלוני" (מורה הנבוכים, ג', י"ב). ריה"ל בשירו "ישנה בחיק ילדות" משיא לנפשו עצה: "היי אחרי מלכך מרדפת בסוד / נשמות אשר אל טוב ה' נהרו".  
ובאשר לממד הזמן כגורם כבד משקל, אין טובה מתשובת תהלים בפרק צ', שכולו על טהרת מונחי זמן. "אֲֽדֹנָ֗י מָע֣וֹן אַ֭תָּה הָיִ֥יתָ לָּ֗נוּ בְּדֹ֣ר וָדֹֽר׃ בְּטֶ֤רֶם הָ֘רִ֤ים יֻלָּ֗דוּ וַתְּח֣וֹלֵֽל אֶ֣רֶץ וְתֵבֵ֑ל וּֽמֵעוֹלָ֥ם עַד־ע֝וֹלָ֗ם אַתָּ֥ה אֵֽל׃ תָּשֵׁ֣ב אֱ֭נוֹשׁ עַד־דַּכָּ֑א וַ֝תֹּ֗אמֶר שׁ֣וּבוּ בְנֵֽי־אָדָֽם׃ כִּ֤י אֶ֪לֶף שָׁנִ֡ים בְּֽעֵינֶ֗יךָ כְּי֣וֹם אֶ֭תְמוֹל כִּ֣י יַֽעֲבֹ֑ר וְאַשְׁמוּרָ֥ה בַלָּֽיְלָה." 

השיר "עבדי זמן" מבריק לא רק בשל תוכנו, אלא גם בשל מבנהו. תבנית השיר משרתת נאמנה את התוכן בנוגע למתח שבין חירות לשעבוד. זאת משום שהמכתם הדו-טורי כמו משעבד את המשורר אל תבנית קצרת יריעה מהכיל. אולם המשורר מתעלה מעל כבליו הנוקשים של המבנה, ועולה בידו להביע בשתי שורות את הפואטיקה של נפשו, ובה בעת מעניק לה מקצב מוזיקלי, חירות ומרחבים שאין להם שיעור ומידה.
סוגיית החירות כפועל יוצא של דבקות באמונה העסיקה את ריה"ל לאורך יצירתו. "דְּאִי כַּדְּרוֹר לִמְצֹא דְּרוֹר מִמַּעַלֵךְ", כתב בשירו "ישנה בחיק ילדות"; או "אֲנִי קָטֹן מְאֹד מִן הַחֲסָדִים וְנָקֵל מִהְיוֹת עֶבֶד עֲבָדִים", כתב בשיר אחר. את "עבדי זמן" חתם במשפט: "חֶלְקִי אֲדֹנָי! אָמְרָה נַפְשִׁי". זהו שיבוץ צלעו הראשונה של פסוק כ"ד מתוך פרק ג' בספר איכה: "חֶלְקִ֤י יְהוָה֙ אָֽמְרָ֣ה נַפְשִׁ֔י עַל־כֵּ֖ן אוֹחִ֥יל לֽוֹ." על חלקיק זה נשען ריה"ל גם בשיר-אקרוסטיכון שכתב לקב"ה. השיר נקרא "אהבה"; ובאהבת המשורר לאלוהיו נפתחים חמשת טורי השיר באותיות המשלימות את חתימת המשורר, יהודה. 

יִיטַב בְּעֵינֶיךָ נְעִים / שִׁירִי וּמֵיטַב מַהֲלָלִי,
הַדּוֹד, אֲשֶׁר הִרְחִיק נְדֹד / מִנִּי, לְרֹעַ מַעֲלָלִי,
וָאַחֲזֵק בִּכְנַף יְדִי –/ דוּתוֹ וְהוּא נוֹרָא וּפֶלִאי.
דַּי לִי כְּבוֹד שִׁמְךָ, וְהוּא / חֶלְקִי לְבַד מִכָּל עֲמָלִי.
הוֹסֵף כְּאֵב – אוֹסִיף אֱהֹב, / כִּי נִפְלְאָה אַהְבָתְךָ לִי!