בין כפייה לבחירה: פרשת כי תשא

בפרשת השבוע מסופר על חטא העגל. "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב, ז-ח). מעניין שאלוהים אומר "סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם", ולא סרו מהר מהברית שכרתו עימי, מהדרך שהם קיבלו על עצמם. כמובן, אלוהים ציווה, אבל לפי הסיפור, נראָה שהכול נעשה בהסכמה, ברצון ובשמחה, וטיעון של הפרת חוזה הוא לכאורה טיעון חזק בהרבה. ייתכן שאלוהים אינו מתנסח כך כי זה לא-בדיוק מה שקרה?

רב אבדימי בר חמא בר חסא מתייחס בתלמוד לפסוק שבו מתוארת עמידתם של בני ישראל במעמד הר סיני במילים "ויתיצבו בתחתית ההר", ואומר: "אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא!" (תלמוד בבלי, שבת דף פח ע"א).

לפי הטקסט הנועז הזה, קבלת התורה נכפתה על עם ישראל באיומי מוות. בני ישראל עמדו צמודים להר הגדול ואלוהים הבהיר להם: או שאתם מקבלים את התורה, או שאני קובר אתכם מתחת להר הזה, כאילו היה גיגית.

בשלב הזה רב אחא בר יעקב מתפרץ לשיחה ואומר: "מכאן מודעא רבה לאורייתא". רש"י מסביר: "שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם יש להם תשובה שקבלוה באונס". זאת אומרת, אם אכן התורה התקבלה תחת איומים, הרי שיש טיעון רציני מאוד לישראל נגד חובתם לקיים את התורה: היא נכפתה עלינו, ולכן איננו מחויבים לה.

הגמרא אומרת לנו שברית בכפייה אינה ברית. חוזה תופס רק כאשר הוא נעשה ברצון חופשי ובהסכמה מודעת. הגמרא מעבירה כאן מסר רדיקלי: מה שמכונן את החובה להתנהל על פי התורה זו ההסכמה החופשית, ולא עצם היותה צו אלוהי.

עתה נוכל להבין טוב יותר את חטא העגל. בני ישראל חשבו שכבר אינם מאוימים, שכבר אין מכוונים אליהם אקדח. משה על ההר, והם יכולים לעשות כעת כפי שחפץ ליבם; הם גם יכולים ליצור לעצמם אלוהים משלהם. הם אינם חשים מחויבים לברית.

בשלב הזה מתפרץ רבא לדיון התלמודי ואומר: "אף־על־פי־כן הָדוּר קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב: ׳קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים׳ (אסתר ט, כז),  קיימו מה שקיבלו כבר". רבא טוען שבימי אחשוורוש, במגילת אסתר, החליט העם, והפעם מתוך רצון חופשי, לחזור ולקבל את התורה. יש כאן קישור מוזר מאוד. מדוע נדרש רבא להרחיק עד מגילת אסתר כדי לטעון את טענתו? אנו נדרשים עוד יותר לשאלה הזאת כאשר אנו פותחים את המגילה ומגלים שהפסוק שרבא מצטט עוסק בכלל בחג הפורים, ולא בקבלה של התורה. רבא כמובן ידע זאת, ובכל זאת, היה חשוב לו לקשר בין מגילת אסתר לקבלת התורה. מדוע?

אולי התשובה לשאלה קשורה לנפקדותו של אלוהים ממגילת אסתר. מדובר בספר היחיד בתנ"ך, חוץ משיר השירים, שבו אלוהים אינו מוזכר כלל. הוא פשוט אינו נוכח במגילה. מי שיקרא את הספר הזה במנותק מהתנ"ך, לא יוכל לשער שיש כאן משהו שקשור לכתבי הקודש, ודווקא בזה טמונה עוצמתה של מגילה זו. מגילת אסתר אינה מספרת על נס; היא מספרת על פוליטיקה, על כבוד, על מערכות יחסים, על עקרונות, על סרבנות, על תככים, על מנהיגות ועל תושייה גדולה. זהו סיפור חזק, אבל אין זה סיפור על התערבות אלוהית.

רבא רומז לנו: רק במקום שבו אלוהים מסתתר, מקום נטול תלות, מקום שבו בני אדם לוקחים את גורלם בידם, אפשר לבחור דרך באופן חופשי. דווקא במקום שבו יד ה' אינה ניכרת ואינה מכה, שבו אין ניסים, לפחות לא-גלויים, אפשר לכרות ברית. אני מדמיין את רבא נובר במגילה ובתוך כך אומר לעצמו: אני חייב למצוא את זה פה; דווקא פה, במקום שבו אלוהים מסתתר.

המילים "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ" נשמעות כמו המקבילה של "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע", אלא שהפעם מדובר בקיום וקבלה מתוך בחירה חופשית. ייתכן שחג הפורים הוא דווקא החג שבו אנו חוגגים את חופש הבחירה; החג שבו אנחנו בוחרים מי אנחנו רוצים להיות, ולפיכך מתחפשים ומתאמנים בלבישת זהויות אחרות.

מבוסס על פרק פרק 179 –  פרשת כי תשא בהסכת היומי מקור להשראה
תמונה ראשית: בני ישראל סוגדים לעגל הזהב \ ויקיפדיה