חכמות לב חוזרות: פרשת ויקהל

מלאכת בניית המשכן מתוארת כמשותפת לנשים ולגברים, ובמהלכה מוזכרים כמה פעמים התארים "חכם לב" או "חכמת לב". הנה כמה דוגמאות:

וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה... וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב... וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ... כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַיְהוָה. (שמות לה, י – כט)

למרות הכרת התורה בחכמות הלב, לאורך ההיסטוריה לקחו גברים בעלות על עולם הידע הכללי והתורני. רבי אליעזר בן הורקנוס, ממובילי התפיסה המדירה הזאת, הסתמך דווקא על הצירוף היפה "חַכְמַת לֵב" כדי להעליב אישה חכמה וכדי להעביר מסר ברור - אסור לנשים ללמוד תורה.

"שָׁאֲלָה אִשָּׁה חֲכָמָה אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מֵאַחַר שֶׁמַּעֲשֵׂה הָעֵגֶל שָׁוִין, מִפְּנֵי מָה אֵין מִיתָתָן שָׁוָה?" אישה חכמה מתערבת בלימוד התורה הגברי ושואלת את הרב: אנשים רבים חטאו בחטא העגל באותו החטא בדיוק, ובכל זאת, העונשים שלהם היו שונים – מקצתם נהרגו על ידי משה ובני לוי, מקצתם הושקו במים שאפר העגל שנטחן עד דק פוזר לתוכם ומקצתם מתו במגפה – מדוע? עונה לה רבי אליעזר: "אֵין חׇכְמָה לָאִשָּׁה אֶלָּא בְּפֶלֶךְ, וכן הוא אומר: וְכׇל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ״  (תלמוד בבלי, יומא סו ע"ב).

רבי אליעזר משתיק אותה ומלבין את פניה מול החכמים. הוא מפרש את המילים "אִשָּׁה חַכְמַת לֵב" על בסיס המשך הפסוק: "בְּיָדֶיהָ טָווּ". משם מסיק רבי אליעזר שהחוכמה של האישה באה לידי ביטוי רק במלאכת הטווייה. האישה עוזבת את המקום מבוישת, ואז פונים אליו תלמידיו ואומרים לו: ומה התשובה לשאלה הטובה ששאלה? כשהוא נשאל על ידי הגברים, הוא מסביר שהעונש השתנה לפי מידת המעורבות של האדם בעבודת העגל.

לסיפור הזה יש גרסה נוספת, קשה יותר, שמופיעה בתלמוד הירושלמי. שם מסופר שהאישה השואלת הייתה "מטרונה", כינוי שניתן לנשים לא־יהודיות מכובדות, ולאחר שרבי אליעזר השיב לה שאין חוכמה לאישה אלא בפלך, שאל אותו הורקנוס בנו למה הוא השיב לה כך. תשובתו הקשה הייתה: "ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים" (תלמוד ירושלמי, סוטה פרק ג הלכה ד').

במשך מאות בשנים כמעט כל פוסקי ההלכה, כולם גברים כמובן, סברו שאסור לאישה ללמוד גמרא. מאז המהפכה הפמיניסטית והשתנות מעמדן של נשים בעולמנו, ניתן למצוא יותר ויותר פוסקים שסבורים שהאיסור הזה אינו תקף כיום. במסגרת תהליך ההתחדשות הפנים־אורתודוקסי המרגש שעוברת החברה הציונית הדתית בארץ והאורתודוקסית המודרנית בחו"ל מופיעות יותר ויותר אולפנות ומדרשות שבהן נשים לומדות גמרא באופן קבוע, וישנן כבר נשים בעלות סמכות רבנית שמובילות קהילות וכן כמה פוסקות הלכה. אבל זה עדיין ממש מעט.
  

מחוץ לשדה ההלכתי־אורתודוקסי יש כבר שנים רבות מהפכה של ממש. בזרמים הדתיים הליברליים נשים משמשות באופן טבעי בתפקידי רבנות ולומדות תורה בבתי מדרש פלורליסטיים, בישיבות חילוניות, במכינות קדם-צבאיות ובשורה ארוכה של קבוצות לימוד שפזורות להן בארץ. עם זאת, בבתי הספר הממלכתיים־דתיים הבנות, בשונה מהבנים, אינן לומדות גמרא. מובן שבכל מוסדות הלימוד החרדיים בנים לומדים כמעט רק גמרא, ואילו בנות אינן לומדות גמרא כלל.

מה הפסידה התרבות היהודית – מה הפסדנו כולנו – מסילוקה של האישה החכמה מבית המדרש? כיצד היה נראה התלמוד לו נכתב ונלמד בשותפות של חוכמות לב שונות? במאמרה  לפקוח את העין השנייה (דעות 2, אב תשנ"ח) דימתה לאה שקדיאל את לימוד התורה הגברי, החד־מגדרי, לראייה בעין אחת. קראנו, למדנו ופירשנו בעין אחת סגורה. והנה, אנו זוכים כעת לחיות בתקופה שבה נפתחת העין השנייה, ובעקבות כך העולם מתרחב מול עינינו, והראייה השטוחה שאפיינה אותנו עד כה, מתחלפת בראיית עומק שמגלה לנו ממד חדש של המציאות. בלימוד תורה משותף של חכמי וחכמות לב, אנחנו זוכים למבט רחב ומעמיק יותר, ונגלים לעינינו ממדים חדשים של המציאות ושל עולמות הרוח, ולוואי שנזכה להמשיך לגלות אותם.

שבת שלום.
מבוסס על פרק 189 – פרשת ויקהל: אישה חכמת לב בהסכת היומי מקור להשראה>>
תמונה ראשית: הקמת המשכן והכנת כלי קודש\ ויקיפדיה