להפסיק לחטט בפצע: יום הולדת לוויקטור פרנקל

עוד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, עמל ויקטור פרנקל על פסיכותרפיה מסוג חדש המכונה לוגותרפיה, ולפיה הכוח המניע העמוק ביותר של האדם הוא השאיפה למשמעות. הלוגותרפיה של פרנקל מעבירה את המיקוד הפסיכולוגי מהדחפים הפנימיים או ממאבקי הכוח הסמויים על היררכיה חברתית שבהם התמקדה הפסיכואנליזה הקלאסית אל שדה המשמעות והחיפוש אחריה, מתוך הבנה שנפשו של האדם זועקת לפשר ולתחושת חיבור עמוק לחיים עצמם. משנתו קיבלה תוקף במהלך שהותו במחנות העבודה וההשמדה, שבהן הבין כי הדחף המולד למצוא משמעות, הטבוע ברוח האדם, בא לידי ביטוי אפילו מול סבל עצום ובלתי ניתן לתיאור. לאחר השואה פיתח פרנקל את הפילוסופיה הזאת לכלל תורה נפשית שלמה.

הדה־רפלקציה, טכניקה מרכזית בלוגותרפיה של פרנקל, מתמודדת עם המודעות העצמית המוגברת, שלעיתים קרובות מגבירה את סבלו של האדם על ידי עיסוק בלתי פוסק בעבר, במה שאי-אפשר עוד לשנות, וקוראת להפנות את תשומת הלב מהעיסוק בעצמי לתחומי המשמעות.

בישראל העיסוק המתמיד באירועים טראומתיים מהעבר בצד החוויה המתמשכת של אירועים קשים המתרחשים כל העת יוצרים תחושות של פגיעות וסכנה תמידיות. האבל הקולקטיבי וחוסר הוודאות בנוגע לעתיד המלחמה ולגורל החטופים מובילים לריכוז עצמי משתק; אנשים עלולים להילכד במעגל היזון חוזר של מחשבות, לחוות מחדש את הטראומה באופן תמידי, לפקפק בביטחונם ולהרגיש מוצפים בייאוש, ולכן עיקרון הדה-רפלקציה רלוונטי כל כך לישראל של אחרי השבעה באוקטובר.

הדה-רפלקציה מציעה נרטיב נגדי. היא מעודדת אנשים להעביר את תשומת ליבם מהסערה הפנימית שלהם למקורות חיצוניים של משמעות: מעשי חסד ותרומה למאמצי שיקום קהילתיים או מציאת נחמה בביטוי אומנותי. לדוגמה, התנדבות לסיוע למשפחות עקורות, השתתפות במבצעי תרומות דם ותמיכה ביוזמות המספקות סיוע לקהילות שנפגעו יכולות לספק תחושת מטרה וחיבור, כמו אלו שרבים מאיתנו חשו בימיה הראשונים של המלחמה, כשהעזרה וההתגייסות הסיחו לרגע את דעתנו מהצורך לעכל את מה שקרה לנו.

יתר על כן, דה־רפלקציה מעודדת אנשים למצוא משמעות בקשרים ובפעילויות קיימים. בתוך הכאוס, חיזוק הקשרים עם בני המשפחה ועם החברים, עיסוק בתחביבים או השגת יעדים מקצועיים יכולים לספק תחושת נורמליות ויציבות. המטרה אינה למזער את הכאב, אלא להכיר בכך שהחיים, אפילו לאחר טראומה, ממשיכים להציע הזדמנויות למשמעות ולצמיחה. כמו בתהליך האישי, כך גם בקולקטיבי, ישנה חשיבות עצומה לגילוי מקורות הטראומה ולעיסוק בה, באשמים בה ובדרך לתקנה, אך כמו בתהליך האישי, כך גם בקולקטיבי, ישנו רגע של מיצוי, שבה הנפש מבקשת לה מיקוד אחר.

בהקשר הישראלי הלאומי, דה־רפלקציה יכולה לשמש גם כלי לטיפוח אחדות וחוסן; היא מציעה חלופה לנעשה בשדה הציבורי בשנים האחרונות, שבו מלבד הפילוג והשיח המתלהם והמרחיק, אנו גם שבויים בלופים אינסופיים של מחשבות על השבור ועל הדורש תיקון: באמצעות התמקדות בערכים משותפים, ביעדים קולקטיביים ובחתירה לעתיד ממוקד משמעות, נוכל להתעלות מעל העיסוק האובססיבי בעצמנו ולמצוא נתיבים חדשים קדימה.

גם באושוויץ רואים שקיעה

חשוב להכיר בכך שדה־רפלקציה אינה פתרון מהיר. זהו תהליך הדורש סבלנות, חמלה עצמית ומוכנות לאמץ פגיעות. היא אינה מכחישה את מציאות הסבל, אלא מכירה בכך שניתן למצוא משמעות אפילו בתוכו. בסופו של דבר, הדה־רפלקציה בהקשר של השבעה באוקטובר אינה עוסקת בשכחת הטראומה; היא עוסקת במציאת הכוח להתקדם, לבנות מחדש וליצור עתיד שבו גוברות המשמעות והתקווה על העיסוק בכאב. באומה המתמודדת עם אובדן עמוק, חוכמתו של פרנקל היא קרן אור; היא מזכירה לנו שגם בזמנים החשוכים ביותר, לנפש האדם ישנה היכולת למצוא משמעות ומטרה.

הקטע שבו פרנקל מתאר בספרו האדם מחפש משמעות את הרגע שבו הוא וחבריו למחנה ראו שקיעה מעל ליערות פולין והכירו בכך שזהו רגע משמעותי מלא ביופי מהדהד את הרעיון הזה. הלוגותרפיה של פרנקל מדגישה את החשיבות של מציאת היופי והאור שמספקים נחמה ותקווה בתוך המציאות הקשה והכואבת הזאת. בישראל שלאחר השבעה באוקטובר, ראיית היופי והטוב יכולה להיות כלי חשוב להתמודדות עם הטראומה. המטרה אינה להתעלם מהכאב, אלא למצוא בו רגעים של נחמה ואופטימיות. אלה יכולים להיות רגעים קטנים של יופי בטבע, מעשים של חסד וביטויים אומנותיים.

דווקא בימים אלו, שדורשים מאיתנו לנתח את שאירע, לחשב את צעדינו ולחפש אשמים מתוך הצורך האנושי כל כך להבטיח לעצמנו ש״לעולם לא עוד״, הלוגותרפיה של פרנקל מציעה לנו להניח לנבירה בפצע, להביט קדימה ולראות את השקיעות היפות שנופלות על הכנסת וצובעות את השמיים בצהוב.

תמונה ראשית: ד"ר ויקטור פרנקל\ ויקיפדיה