42. רוח צה"ל.

המ"מ העביר שיעור על רוח צה"ל. שלושה עקרונות יסוד ועשרה עקרונות משנה. פלפלו בהם, דשו בהם חקרו ודייקו בכל קוץ וקוץ. המ"מ הדגיש בכמה הזדמנויות, שצה"ל הוא צבא ההגנה לישראל ותו לא. אין לו מטרה אחרת מאשר הגנה. אמרתי לו שזה תלוי החלטה פוליטית ולא הגדרת יסוד. הצבא יכול להפוך בהחלטה מדינית אחת, מצבא הגנה לצבא הרחבת גבולות, כמו שכבר קרה. הוא טען שההרחבה היתה לצורכי הגנה, מה שנכון נכון. אבל מלחמת העצמאות ודאי לא היתה הגנה, מכיון שעדיין לא היה על מה להגן. הצבא היה אז צבא הקמת המדינה ולא הגנה עליה. הוא הסכים בסופו של דיון, שהמושג הוא פוליטי ולא מהותי, אלא שכיום זוהי העמדה המקובלת, ולדעתי לא על כולם.



לאחר מכן, התקיימו שיעורי הרחבה עם המפקדים. הייתי סקרן להיות פעם בשיעור כזה של מפקד אחר, לא שלי, פשוט כדי להבין איך מפקד אחר מעביר שיעור תוכן ברמה נאותה. עם המפקד שלנו זה היה תענוג צרוף. כנראה המ"מ גם חשב כך, אם הוא מצא לנכון להתארח דווקא בכיתה שלנו. המפקד רשם את עשרת הערכים וביקש מאתנו לדרג אותם. רבים דירגו למעלה את ערך חיי אדם והרבה מתחתיו את ערך הריעות בצבא, שלדעתם אינו קריטי ואינו בבחינת דיני נפשות, אלא לתוספת איכות. חלקתי עליהם.

חיי אדם אינם באמת הערך העליון, כמו שנוהגים להציג זאת היום. בפועל, אצל כולנו, איכות חיים דוחה חיי אדם, יום יום ושעה שעה. איש אינו מתכוון ברצינות שעד שלא יספק סל התרופות את כל התרופות מצילות החיים, לא יופנה שקל אחד לספורט. איש אינו מנסה להעלות ברצינות דיון על הוצאת חלקים מהנהיגה מחוץ לחוק. ברור שאנחנו מוכנים לשלם במטבע של חיי אדם, כדי לפתח את החברה האנושית ליותר מאשר חיים קיומיים בלבד.

מאידך, ערך הריעות בצה"ל הוא, לדעתי, מהגבוהים ביותר והוא קריטי לתפקודו של הצבא. כאשר הלוחם נמצא בפעילות מבצעית והוא יידרש לסכן את עצמו, מידת היענותו תהיה נגזרת ישירה של ערך הריעות לחבריו ושל ערך המחויבות למדינתו ולעמו.

ציטטתי את דברי הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמות: "ומאחר שייכנס אדם בקשרי המלחמה, יישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, ויידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרם מליבו וייפנה מכל דבר למלחמה." כאשר הכוונה היא גם לכבודם של ישראל ולקיומם, שזהו כבוד ה כמו שאמר יואב לאבישי אחיו: "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹקֵינוּ". לימים למדתי שציטוט הלכה זו מהרמב"ם רבה משמעותו בקרב חיילי ישיבות ההסדר, ואף השתתפתי בכתיבת עבודה בהקשר זה כצוער בקורס רבנים. 



דנו מה חסר במסמך. האם ישנם ערכים נוספים שניתן היה לשלב בו. חייל טען שכאדם דתי, אילו היה הצבא בידיו, היה מכפיף אותו להלכה, למשל בנושא צניעות. כהגדרת ערכים ניתן לומר, לדעתי, שחסרים בו שלושה: אמונה, מחויבות להלכה ותחושת צדק היסטורי. לדעתי, חייל הפועל מכוח תחושה היסטורית ומתוך אמונה, פועל אחרת, והצבא מודע לכך היטב. לא לחינם שומעים רבות על אותם חיילים מצטיינים מהמחנה הדתי לאומי. המחויבות להלכה ודאי שהיא ערך דתי, ובעיני האדם הדתי היא גם ערך צבאי. כאשר מצפים לעזרת שמים בקרב, עלינו למלא את חלקנו בברית זאת, כדי שנוכל לצפות להתגשמות ההבטחה האלוקית, שהיא חלקו בברית.

אינני טוען שערכים אלו נשכחו בטעות. ברור שהם לא מוסכמים על הכל. מה ששכחו לציין בכל הדיונים הוא, שהמסמך חובר לא מזמן, על ידי פרופסור אסא כשר וחבריו והוא מאוחר בהרבה לקיומם של הצבא, המדינה והחברה. לא המסמך הוליד את ההתנהגות כאן, אלא ההתנהגות הולידה את המסמך.



לבסוף ניהל המפקד דיון, על ערך חיי בעל חיים בקרב. הוא דן בסיטואציה שהיתה במבצע בעזה, שחיילים הססו לפוצץ מבנה משום שעז ששהתה בו סירבה להתפנות, למרות שהאלטרנטיבה היתה סיכון חיילים בשטח זמן ארוך יותר. אמרתי לו שאם כן, יש לסגור את יחידת הכלבנים של צה"ל, שכל קיומה הוא כדי להגן על חיי אדם במחיר חיי כלב. אם בכלב ישראלי המשרת בצה"ל כך, בעז פלסטינית לא כל שכן?!

 

הצורה בה מסתיים שיעור כזה, היא נפילת מתח חדה מאוד. בין רגע מתנער המורה - המרצה - המנחה, והופך למפקד ענייני, קצר ויבש: "תפתחו שעונים! בזמן הבא הסתדרתם בטורים ברחבה..."